המנהיג כעֶבד

"רַב לָכֶם! כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה' – וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?"

במדבר טז, ג

כך אמר קורח למשה. ויש משהו בדבריו. שכן בלב טענתו של קורח פועם רעיון השוויון; רעיון יהודי מובהק. כאשר כתב תומס ג'פרסון בהכרזת העצמאות האמריקנית "אנו מחזיקים באמיתות הללו כמובנות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים", שרתה עליו רוח מקראית.

דומה כי קורח מעלה את טענתו כהתגרות, ואולי אף בציניות צבועה. הרי הוא טוען נגד עצם מוסד המנהיגות – ובו בזמן רוצה להיות המנהיג. "כולם שווים, אך יש שווים יותר", אמר הדיבר השביעי של החזירים, דמויי ההנהגה הסובייטית, ב'חוות החיות' של ג'ורג' אורוול.

ושמא קורח דווקא היה כן בדבריו, ובאמת התנגד לקיומה של מנהיגות? אם כן, כי אז, למראית עין, יש בדבריו היגיון תורני. הרי ה' קרא לעם ישראל להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ", כלומר אומה שכל בניה כוהנים וכל אזרחיה קדושים. למה אפוא נבחרה לכהונה משפחה אחת, ולכהונה הגדולה אדם אחד? קו מחשבה זה מופיע גם בהמשך התנ"ך, ולא רק לגבי הכהונה. גדעון השופט והמצביא אמר לבני ישראל, "לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם; ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם" (שופטים ח, כג). מדוע, אם כן, בזמנו של קורח מושל בישראל אדם אחד שמינה את עצמו לכך, משה? מדוע  לא מנהיגים בסגנון גדעון ושאר השופטים, מנהיגים אד-הוק, הקמים ומושיעים את העם בשעת משבר ואז חוזרים לאלמוניותם – כפי שהיו גם כָּלב ופינחס עוד בימי משה?

ברוח דבריו של גדעון, גם שמואל הנביא הזהיר את בני ישראל, כשביקשו להם מלך, מפני הסכנה הטמונה בכך; וגם מדבריו משתמע כי מוטב לנו שרק ה' ימשול בנו, המלך, לדברי שמואל, ינגוש בעמו:

אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ... וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו... וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם, וְלֹא יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא.

שמ"א ח, יא-יח

בכך מבשר המקרא את מימרתו המפורסמת של הלורד אקטון, כעבור אלפי שנים, כי הכוח נוטה להשחית, והכוח המוחלט נוטה להשחית באופן מוחלט. מה אם כן מקנה ליחידים את הכוח שמשה ואהרן החזיקו בו, לכאורה, איש איש בדרכו?

רש"י לפסוק הראשון בפרשה מצטט את מדרש תנחומא (קורח, ד), המציע פירוש מבריק לטענתו של קורח. לפי המדרש, קורח בראש עדתו העלה בפני משה אתגר בדמות שאלה הלכתית.

הלבישן טליתות שכולן תכלת. באו ועמדו לפני משה. אמרו לו, "טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית או פטורה?" אמר להם, "חייבת". התחילו לשחק עליו: "אפשר טלית של מין אחר, חוט אחד של תכלת פוטרה – זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה?

המדרש הזה מבריק בזכות שתי סגולות. ראשית, הוא יוצר קשר בין פרשת קורח לבין הפרשייה שקדמה לה בתורה, מצוות ציצית שהופיעה בסוף פרשת שלח-לך. זו הסגולה הניכרת על פני השטח. עמוקה ממנה  הסגולה השנייה: הטענה לכשרותה של "טלית שכולה תכלת", גם אם אין בה פתיל תכלת אחד של ציצית, היא אנלוגיה לטענתו של קורח נגד מנהיגותם של יחידים. בני ישראל "כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'". הם דומים לטלית שכולה תכלת, טלית שכל החוטים שהיא ארוגה מהם הינם פתילי תכלת. טלית כזאת אינה צריכה פתיל תכלת נוסף כדי להיות תכולה עוד יותר. אין תכול ממנה. על אותו משקל, גוי שכולו קדוש אינו זקוק לאנשי קודש כמו משה ואהרן כדי להיות קדוש יותר. היררכיה מנהיגותית ב"ממלכת כוהנים וגוי קדוש" היא אוקסימורון. כל אחד הוא כמו כוהן. כל אחד קדוש. כולם שווים במעמדם לפני ה'. באומה כזאת אין מקום להיררכיה.

היכן אם כן טעה קורח? התשובה טמונה במחצית השנייה של טענתו, "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?". קורח ראה את המנהיגות כעניין של מעמד. מנהיג בעיניו הוא מי שנישא מעל הכול: זכר האלפא, הגבר-גבר, ראש הלהקה, המשכוכית, המושך בחוטים, המושל, המנהל, המצַווה, העליון, מי שהכול כורעים ומשתחווים לו ונרמסים תחת סמכותו. כאלה הם המנהיגים בחברות היררכיות. לכך רמז קורח כשאמר שאהרן ומשה מתנשאים על קהל ה'.

אבל לא כזאת היא המנהיגות בתורה. ועוד לפני מרד קורח היא מספקת לנו כמה וכמה סימנים לכך. על משה היא אומרת:

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו קרי] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

במדבר יב, ג

ועל אהרן והכוהנים, בהסברת תפקידם כמברכי העם:

וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.

במדבר ו, כז

כלומר, הכוהנים היו רק צינורות להשפעת השפע האלוהי. לכוהנים ולנביאים לא היו כוח וסמכות אישיים. הם היו נשאים לדבר ה'. הנביא מסר את דבר ה' לזמנו. הכוהן אמר את דבר ה' לכל הזמנים. אבל אף לא אחד מהם היה מחבּרם של הדברים. לכן הענווה לא הייתה תכונת אישיות מקרית שלהם, אלא מהות תפקידם.

אפילו סימן קלוש שבקלושים לכך שכוהנים או נביאים מפעילים סמכות משלהם, אומרים את דברם שלהם או עושים מעשה משלהם, גורם לפסילתם המיידית. זה הדבר שחתם את גורלם של נדב ואביהו, כשהקריבו אש שלא צוו – ואפילו של משה ואהרן עצמם, לאחר שאמרו לעם שדרש מים "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים, הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?" (במדבר כ, י) ונענשו בקטיעת מנהיגותם לפני שישלימו את משימת העלאת  העם ארצה. יש שלל תשובות לשאלה במה חטאו שם משה ואהרן, ואחת מהן, שהיא ודאי לפחות חלק מן האמת, היא שהם ייחסו את הפעולה לעצמם במקום לה' (ראו חזקוני על אתר).

אפילו המלך, מִשְׂרה שקל במיוחד להבין כמשרה של עליונות, מצווה בתורה להיות ענו. עליו לשאת איתו ספר תורה ולקרוא בו כל ימי חייו, "לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם,  לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו..." (דברים יז, יט-כ, וראו משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ב, ו).

המנהיגות היא ביהדות עניין של תפקיד, לא של מעמד. מנהיג איננו מי שמציב את עצמו למעלה ממונהגיו. בעיני התורה זהו פגם מוסרי ולא סימן לחשיבות. העדר היררכיה אין פירושו העדר מנהיגות. תזמורת חייבת מנצח. להצגה נחוץ במאי. לקבוצת כדורסל צריך קפטן.

המנצח אינו צריך להיות נגן טוב יותר מנַגָּניו, והבמאי אינו צריך להיות שחקן מוכשר מצוות השחקנים, וקפטן הקבוצה לא צריך להיות השחקן הטוב ביותר בה. פשוט יש להם תפקיד שונה. הם צריכים לתאם, לשַוות לַמיזם מבנה וצורה, לדאוג שכולם נשמעים לתווים, קשובים למתרחש על הבמה, פועלים כצוות ולא כאוסף של פרימדונות. הוא צריך להחזיק בחזון ולהנחיל אותו. לפעמים הוא צריך לאכוף משמעת. בלי מנהיגות, גם נבחרת הכישרונות הנוצצת ביותר תפיק רעש ולא מוזיקה. בחיים היהודיים, דבר זה ידוע כיום ומאז-ומקדם: "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל, אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (שופטים יז, ו; כא, כה). כך קורה כשאין מנהיגות.

לתורה, ולתנ"ך בכללותו, יש דרך מופלאה ובלתי-נשכחת לומר זאת. הכבוד הנעלה ביותר שהמקרא חולק למשה הוא הכינוי "עֶבֶד ה'". הוא נקרא כך פעם אחת במותו (דברים לד, ה), אבל לא פחות משמונה-עשרה פעם במקרא. האדם היחיד חוץ ממנו הזוכה לכינוי זה הוא יהושע – פעמיים. ביהדות, מנהיג הוא משָׁרת ואפילו עבד, וההנהגה היא עבדות. מנהיגות שאינה כזאת אינה מנהיגות במובן שהתורה נותנת לה.

גם אנחנו, כולנו, עבדי ה'. התורה אומרת זאת: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים; עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כה, נה). כלומר, משה איננו ישות מסוג שונה מזה שכולנו נועדנו להיות. כולנו עבדי ה' – ומשה רק מגלם זאת באורח עילאי. אצל עובד ה', ככל שיש פחות "עצמי" כך יש יותר מקום לאלוהים. משהו היה הדוגמה המובהקת לעיקרון שטבע רבי יוחנן, "כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו" (מגילה לא ע"א).  

לצערי, אנו היהודים נוטים לשכוח שרבים מהרעיונות הגדולים ביותר שנוכְּסוּ לאחרים הם למעשה רעיונות שלנו. כזה הוא רעיון המנהיגות המשרתת – המונח והתאוריה שנקשרו בשמו של רוברט ק' גרינליף (1904–1990): "מנהיגות משרתת".^[1] הוא עצמו שאב את הרעיון מרומאן עם נימות בודהיסטיות מאת הרמן הֶסֶה. למען האמת תפיסת המנהיגות בו שונה מזו של התורה. גרינליף גרס שמנהיג הוא משרתם של מונהגיו. ביהדות המנהיג הוא עבד ה', לא עבד העם. אבל בכל מקרה, על פי שתי השיטות, המנהיג איננו האדון אלא העבד. רק אלוהים אדון. המנהיג גם אינו "מעל" העם: הוא והעם שווים. הוא המורה של העם, המדריך, הסנגור והמגן. משימתו היא להזכיר לעם בלי לאות את ייעודו, ולעורר בו השראה להיות נאמן לייעוד זה.

ביהדות, מנהיגות אינה קשורה לפופולריות: "תלמיד חכם שבני עירו אוהבים אותו, אין זה משום שהוא מעולה אלא משום שאינו מוכיח אותם בענייני שמיים" (כתובות קה ע"ב, במקור בארמית). מנהיג אמיתי גם אינו שׂשׂ על תפקידו. כמעט כל המנהיגים הגדולים במקרא היססו לקבל עליהם את עול ההנהגה. רבן גמליאל סיכם זאת באומרו לשני חכמים שהוא רצה למנות לתפקיד: "מדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם!" (הוריות י ע"א-ע"ב).

זאת הייתה אם כן טעותו של קורח. הוא חשב שמנהיג הוא מי שמתנשא מעל לקהל. הוא צדק באומרו שלטיפוס כזה של מושל אין מקום ביהדות. נקראנו להיות עבדי ה'. מנהיגות איננה מעמד אלא תפקיד. בלי פתיל התכלת של הציצית, גם טלית שכולה תכלת איננה חפץ-מצווה. בלי מנהיגות, עם ישראל הוא רק עם, רק קבוצה אתנית, לא גוי קדוש. ובלי תזכורות לכך שאנחנו גוי קדוש, מי נהיֶה ומה תהיה תכליתנו?

[1] Robert K. Greenleaf, Servant Leadership,New York: Paulist Press, 2002.

1. מה בעיניכם הופך אדם למנהיג טוב?
2. נסו להיזכר במנהיג מקראי שהתחיל ברגל ימין אבל איבד את דרכו. איך זה קרה?
3. איך אפשר לדעת אם אדם עובד את ה' או את עצמו?