המוזיקה, שפת הנשמה

לראשונה מאז יצאו ממצרים, בני ישראל עושים משהו ביחד. הם שרים. "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'" (שמות טו, א). התנאים נחלקו בברייתא כיצד שרו משה ובני ישראל ביחד, ואחת הדעות, דעתו של רבי נחמיה, היא שמשה התחיל, ואז בני ישראל הצטרפו ושרו כולם ביחד. כיצד ידעו מה לשיר? רש"י מסביר כי "שרתה רוח הקודש על כולם, וכיוונו יחד את השירה ככתבה".[i] לזכר הרגע ההוא, שַבּת פרשת בשלח, שבה כלולה שירת הים, מכונה שבת שירה.

מה מקומה של השירה ביהדות?

בין המוזיקה לרוח יש זיקת עומק. כאשר השפה שואפת אל הנשגב, והנשמה נכספת להשתחרר מכוח הכבידה של הארץ, הן מתחברות לכדי שירה. המוזיקה, אמר הסופר ארנולד בנט, היא "שפה שרק הנשמה לבדה מבינה, ואפילו היא אינה מסוגלת לתרגם אותה". הסופר ז'אן פול (יוהן פאול ריכטר) כינה את המוזיקה "שירת האוויר". הסופר לב טולסטוי קרא לה "כתב-הקצרנות של הרגש". המשורר וולפגנג פון-גֵתֶה אמר, "פולחן דתי אינו יכול להתקיים בלי מוזיקה. היא אחת הדרכים העיקריות לנסוך על האדם פליאה".

מילים הן שפת השכל. מוזיקה היא שפת הנשמה. על כן, כשאנו מבקשים לבטא רגש, או לעורר רגש, אנחנו פונים אל המנגינה. דבורה הנביאה שרה אחרי ניצחון ישראל על צבא סיסרא (שופטים ה). חנה שרה כשנולד לה ילד (שמ"א ב). כאשר שאול המלך היה נתקף רוח רעה, דוד היה מנגן לו עד ששבה רוחו (שמ"א טז). דוד עצמו נודע כ"נְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל" (שמ"ב כג, א). כאשר רצה הנביא אלישע שתשרה עליו רוח ה', הוא קרא למנגן (מל"ב ג, טו). הלויים שרו במקדש. בכל יום אנו מקדימים לתפילת שחרית שלנו את "פסוקי דזִמְרה", סדרת מזמורי תהילים – ששיאם המפואר במזמור תהילים האחרון, קנ, שבו חוברים שלל כלי נגינה אל "כל הנשמה" ומהללים יה.

המיסטיקנים הפליגו וראו במוזיקה את שירת היקום; פיתגורס דיבר על "מוזיקת הספֵרות", מוזיקה שאיננו שומעים שמשמיעים גרמי השמיים בתנועתם. ושמא לכך מכוון גם מזמור תהילים יט באומרו –

הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל,

וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ. ... 

אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים

בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם.

בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם[ii]

וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם ...

מתחת לדממה, בקול שנשמע רק לאוזן הרוחנית, הבריאה שרה לבוראה.

ובאמת, כשאנחנו מתפללים איננו קוראים: אנחנו שרים. כשאנחנו קוראים בתורה ובנביאים ובמגילות, איננו אומרים: אנחנו קוראים בטעמי-נגינה. ביהדות, לכל טקסט ולכל זמן יש מנגינות משלהם. גם בתוך אותו נוסח תפילה, ואף לאותן ברכות עצמן, יש לחנים שונים לשחרית, למנחה ולמעריב. יש נעימות שונות וסולמות שונים לתפילות בימי החול, בשבתות, לשלושת הרגלים (עם הבדלים קלים גם בין רגל לרגל), ולימים נוראים – ראש השנה ויום הכיפורים.

וישנם כמובן לחנים שונים לטקסטים שונים. נגינתם של טעמי המקרא בקריאת התורה היא אחת, ובהפטרה מהנביאים היא קצת אחרת, ובכתובים, ובפרט בחמש מגילות, היא שונה שוב. בבית המדרש תשמעו נעימות שונות ללימוד פסוקי מקרא, משניות וגמרא. וכך, על פי המוזיקה בלבד, אפשר לדעת איזה סוג של יום הוא היום הזה, ובאיזה חלק מן התפילה, הקריאה או הלימוד אנחנו נמצאים. יש מפה של מילות קודש, והיא מצוירת במנגינות ובשירים.

למוזיקה יש כוח מיוחד לעורר רגש. תפילת כל נדרי שבפתח יום הכיפורים איננה באמת תפילה. זוהי נוסחה משפטית יבשה להתרת נדרים. אין כמעט ספק שהמגינה העתיקה שלה, העוטה חג ואֵימה, היא שהקנתה לה אחיזה כזאת בלב היהודי. למשמע הניגון הזה, קשה שלא להרגיש שאנו עומדים לנוכח האלוהים היושב בדין, ועמנו יהודים מכל המקומות ומכל הזמנים השולחים את תחנוניהם אל השמיים. זהו קודש הקודשים של הנשמה היהודית. (להבדיל: בטהובן התקרב לכך בתווי הפתיחה של הפרק השישי ברביעייה בדו דיאז מינור שלו, אופוס 131, הנשגבת והרוחנית שביצירותיו).

על אותה דרך, אי אפשר לשבת בקריאת מגילת איכה בתשעה באב, בהטעמתה הייחודית, בלי להרגיש את דמעות היהודים שבכל הדורות: דמעות העשוקים הנרדפים רדיפות דת, דמעות הגולים המגורשים שוב, דמעות יהודים מתמול ומשלשום שמַכאובם בוער בהם כאילו ראו עיניהם שלהם את המקדש בחורבנו. מילים בלא מנגינה כגוף בלא נשמה.

זכיתי, לאורך שנים, להיות חלק ממשלחת של זמרה (עם מקהלת 'שבתון', ועימה הזמרים והחזנים הרב ליונל רוזנפלד, שמעון קרמר וג'וני טרגל). נסענו לישראל לשיר לנפגעי טרור, למאושפזים בבתי חולים, וכן במרכזים קהילתיים ובבתי תמחוי. שרנו למען – ועם – הפצועים, השכולים, החולים ושבורי הלב. רקדנו עם אנשים בכיסאות גלגלים. ילד אחד, שהתעוור ואיבד מחצית ממשפחתו בפיגוע התאבדות, שר דואט עם הצעיר בחברי המקהלה, והביא את האחיות ואת חבריו המאושפזים לידי דמעות. רגעים כאלה הם רגעים של התגלות. הם גואלים רסיס של אנושיות ותקווה מידיה הקרות של שרירות הגורל.

בטהובן כתב על גבי כתב-היד של הפרק השלישי ברביעייה בלה מינור שלו את  המילים Neue Kraft fühlend, "הרגשה של עוצמה חדשה". זאת הייתה הרגשתנו בפרוזדורי בתי החולים ההם. יכולנו להבין למה התכוון המלך דוד במילים "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי, פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה. לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם..." (תהלים ל, יב-יג). בהתאחדותנו עם הזולת בזמרה, הרגשנו את עוצמתה של הרוח האנושית ששום טרור אינו יכול להכריע.

הנוירולוג והסופר אוליבר סאקס (לא קרוב שלי, לצערי) מספר בספרו 'מוזיקופיליה' על קלייב וירינג, מוזיקולוג ידוע שלקה בזיהום הרסני במוח.[iii] הזיהום גרם לאמנזיה. הוא לא היה מסוגל לזכור שום דבר יותר משניות ספורות. כדברי אשתו דֶבּרה, "נראה היה כאילו כל רגע של ערוּת היה רגע הערוּת הראשון".

באין לו יכולת לשזור חוויות על חוט אחד, הוא נלכד בהווה נצחי שאין לו קשר עם שום דבר שקרה קודם לו. פעם מצאה אותו אשתו מחזיק שוקולד ביד אחת, ובידו השנייה מסיר ומחזיר את עטיפתו, מסיר ומחזיר וחוזר חלילה, ובכל פעם מכריז "תראי! הוא חדש!". "זה אותו שוקולד", אמרה לו. "לא", השיב, "תראי! הוא השתנה". לא הייתה לו שום יכולת לאחוז בזנב זיכרונותיו. לא היה לו עבר כלל. ברגע של מודעות עצמית הוא אמר, "לא שמעתי שום דבר, לא ראיתי שום דבר, לא נגעתי בשום דבר. לא הרחתי שום דבר. כאילו אני מת".

שני דברים פרצו את מעטה הבידוד של וירינג. האחד היה אהבתו לאשתו. השני היה המוזיקה. הוא יכול לשיר, לנגן בעוגב ואפילו לנצח על מקהלה במלוא כישרונו ומרצו הישנים. מה יש בה במוזיקה, שאל סאקס, שאִפשר לו בשעה שניגן או ניצח להתגבר על האמנזיה? הוא מציע תשובה: כשאנו "זוכרים" מנגינה, אנחנו מעלים בזיכרוננו תו אחד בכל רגע נתון, ובכל זאת כל תו עומד ביחס מוגדר למכלול – לכל מה שבא לפניו ואחריו. הוא מצטט את פילוסוף המוזיקה ויקטור צוקרקנדל שכתב בספרו 'צליל וסמל', "שמיעה של מלודיה היא שמיעה עם המלודיה .... שמיעת מלודיה היא לשמוע ולהיות ערוך לשמיעה, הכול בבת אחת. כל מלודיה מכריזה באוזנינו שהעבר יכול להיות שם בלי שייזכר, העתיד יכול להיות שם בלי להיות ידוע-מראש". המוזיקה היא צורה של המשכיות מוחשית, המסוגלת לפעמים לאחות שברים קשים בתפיסת הזמן שלנו.

האמונה דומה למוזיקה יותר מכפי שהיא דומה למדע.[iv] המדע מפרק באנליזה; המוזיקה מאחה באינטגרציה. וכשם שהמוזיקה מחברת תו אל תו, הדת מחברת התרחשות אל התרחשות, חיים אל חיים, תקופה אל תקופה – למנגינה שמעל לזמן הפורצת אל תוך הזמן. אלוהים הוא המלחין והתמלילן. כולנו נקראנו להיות קולות במקהלתו, זמריו של שיר ה'. האמונה מלמדת אותנו לשמוע את המוזיקה שמתחת לרעש.

המוזיקה היא אות של שגב. הפילוסוף והמוזיקאי רוג'ר סקרוטון כותב שהיא "מפגש עם הסובייקט הטהור, המשוחרר מעולם האובייקטים ומציית לחוקי החופש בלבד".[v]  הוא מצטט את רילקה:

עוֹד כָּלוֹת הַמִּלִּים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר אֵין לוֹ מִלָּה

וְהַמּוּסִיקָה שׁוּב מִנִּדְבָּךְ אֲבָנִים רוֹעֲדוֹת

בּוֹנָה בֶּחָלָל שֶׁאֵין-לוֹ-שִׁמּוּשׁ אֶת זְבוּלָהּ.[vi]

ההיסטוריה של הרוח היהודית כתובה בשיריה. המילים אינן משתנות, אבל כל דור צריך מנגינות משלו. הדור שלנו צריך שירים חדשים, כדי שגם אנו נוכל לשיר בשמחה לה' – כפי שעשו אבות-אבותינו באותו רגע של תמורה, עת עברו ביבשה בתוך ים סוף ויצאו אל החוף שמנגד, בני חורין סוף סוף. כשהנשמה שרה, הרוח ממריאה.

[i] סוטה ל ע"ב, ורש"י שם ד"ה כסופר.

[ii] אפשר שה"קו" הוא המיתר הרוטט של כלי הנגינה.

[iii] אוליבר סאקס, מוזיקופיליה: סיפורים על מוזיקה והמוח, מאנגלית: נעמי כרמל, אור-יהודה: מחברות לספרות, 2009, פרק 15, עמ' 185–208.

[iv]  אמרתי פעם לאתאיסט המפורסם ריצ'רד דוקינס במהלך שיחת רדיו, "ריצ'רד, הדת היא מוזיקה, ואתה חסר שמיעה מוזיקלית". הוא ענה "זה נכון, אני חסר שמיעה מוזיקלית, אבל אין מוזיקה".

[v]  Roger Scruton, An Intelligent Person’s Guide to Philosophy, Duckworth, 1996, p. 151.

[vi] ריינר מריה רילקה, הסונטות לאורפאוס, מגרמנית: שמעון זנדבנק, תל אביב: עם עובד, 2007. חלק ב, סונטה 10, הבית האחרון (עמ' 46).

1. האם יש שיר שאתם מרגישים כלפיו זיקה רגשית או רוחנית עמוקה?
2. אילו עוד חוויות של החושים עוזרות לנו להתחבר אל ה'?
3. לו יכולתם לכתוב שיר על רגע אחר בתורה (שאין בתורה שיר על אודותיו), איזה רגע הייתם בוחרים? אתם מצליחים לדמיין את המנגינה?