בצֵל האֵל

בפרשת ויקהל אנו פוגשים בפעם השנייה את האיש ששמו היה לסמל האָמָָָּן ביהדות: בצלאל.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, "רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה, וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱ-לֹהִים בְּחָכְמָה, בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה, וְלַחְשֹׁב מַחַשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת, וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ, לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת. וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ, הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן. מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת.

שמות לה, ל-לה

בצלאל, עם אהליאב, הוא שיבנה את המשכן ואת כליו, ושמו יינון לדורי-דורות כָּאומן בעל ההשראה האלוהית שרתם את כישרונותיו להגדיל את כבוד ה' ולהאדירו.

עד העת החדשה, ובמידה רבה גם במהלכה, נטה הממד האסתטי ביהדות להיות מוצנע, והסיבות לכך מובנות. בני ישראל עבדו את האל הבלתי-נראה, הנשגב מן החומר ומן היקום. להבדיל מן האדם, אין לו דמות הגוף. גם כאשר הוא מתגלה לבני ישראל  בסיני, "קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל" (דברים ד, יב).

לנוכח הקשר ההדוק בין אומנות[1] לדת שהתקיים ברוב תרבויות העולם עד סביבות המאה ה-18, יצירת דמויות נחשבה למעשה בעל פוטנציאל אלילי. מכאן הציווי בעשרת הדיברות:

"לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ".

שמות כ, ד

החשש התמיד עוד הרבה אחרי ימי המקרא. היוונים, שהגיעו לידי הצטיינות נטולת-מתחרים באומנויות החזותיות, היו מבחינה דתית עם פגאני שוחר מיתוס ומסתורין. לרומאים הייתה נטייה מטרידה להפוך קיסרים לאלים ולהקים לכבודם פסלים מונומנטליים.

ובכל זאת, הממד הוויזואלי לא נעדר לגמרי מהיהדות. יש בה סמלים חזותיים, כגון הציצית והתפילין. יש, על פי חז"ל, מטא-מצווה המכונה "הידור מצווה": לשאוף לכך שכל החפצים המשמשים לקיום מצוות יהיו יפים.

כניסתו המובהקת ביותר של הממד האסתטי להיכל היהדות הייתה במשכן עצמו – ביריעותיו ובאדניו ובריהוטו, בכרובים שעל הארון, במנורה, ובבגדי הכוהנים והכוהן הגדול, "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות כח, ב).

הרמב"ם אומר ב'מורה נבוכים' (ג, מה) כי רוב האנשים מושפעים משיקולים אסתטיים, וכי מן הטעם הזה תוכננו המשכן והמקדש בצורה שתעורר השתאות ויראה. משום כך דָלק שָם נר תמיד, ובגדי הכוהנים היו מפוארים, ומקהלת הלויים הנעימה בנגינות, והקטורת הוקטרה כך שתחפה על ריח הקורבנות. בחיבורו 'שמונה פרקים' – הקדמתו לפירושו למסכת אבות במִשנָה – מדבר הרמב"ם על כוחו המרפא של היופי ועל חשיבותו במיגור העצבות:

וכן מי שהתעוררה עליו מרה שחורה יסירה בשמיעת הניגונים, ובמיני זמר, ובטיול הגנות, ובבניינים הנאים, וחברת הצורות היפות וכיוצא בהם ממה שירחיב הנפש ויסיר חולי המרה השחורה ממנו. והכוונה בכל זה – שיבריא גופו. ותכלית הכונה בבריאות גופו – לקנות חכמה.

שמונה פרקים, פרק חמישי

האומנות היא, בקיצור, צרי לנפש. בעת המודרנית, ההוגה הדתי שהיטיב מכולם לדבר על אסתטיקה היה הרב קוק. בהקדמתו לשיר השירים שבפירושו לתפילה, 'עולת ראיה' (ב, ג) כתב:

הספרות, הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים הצבורים בעומק הנפש האנושית. וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש החושבת והמרגשת, שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו.

דברים אלו עוררו כצפוי מחלוקת, ובמהדורות מאוחרות של 'עולת ראיה' תוקנו המילים "הספרות, הציור והחיטוב" ב"הספרות, ציורה וחיטובה" והמילים "עבודת האמנות" בביטוי "מלאכת המחשבת".

השם בצלאל אומץ בידי האומן בוריס ש"ץ כשמו של בית הספר לאומנות שהקים בארץ ישראל ב-1906. הרב קוק כתב לו איגרת מרגשת המחזקת את ידיו. הוא ראה את תחיית האומנות בארץ הקודש כסמל להתחדשות עם ישראל בארצו, ארץ נעוריו הלאומיים. בגולה, היהדות הייתה מנותקת מהקשר הטבעי לסביבתה ההיסטורית, ועל כן נעשתה עיונית ורוחנית מאוד, ומנוכרת לממדים החומרי והאסתטי. רק בארץ ישראל, סבר הרב קוק, תופיע אסתטיקה יהודית מקורית, המחזקת את הרוחניות היהודית ומתחזקת מכוחה.

אולי המרגש מכל הדברים שהשמיע הרב קוק בנושא הוא מה שכתב בעקבות שיחה שהייתה לו עם פַּסל יהודי.

כשגרתי בלונדון הייתי מבקר בגלריה הלאומית, והתמונות האהובות עליי ביותר היו של רמברנדט. לדעתי, רמברנדט היה צדיק. כשראיתי לראשונה את התמונות של רמברנדט הן הזכירו לי מאמר חז"ל על בריאת האור. כשברא ה' את האור הוא היה כל כך חזק ומאיר שאפשר היה לראות מסוף עולם עד סופו. וה' פחד שהרשעים ישתמשו בו. מה עשה? הוא גנז את האור ההוא לצדיקים לעתיד לבוא. אבל מדי פעם ישנם אנשים דגולים שה' מברך אותם בראיית האור הגנוז. אני סבור שאחד מהם היה רמברנדט, והאור שבתמונותיו הוא האור שברא ה' בימי בראשית.[2]

תהיתי לא-פעם מה בציורי רמברנדט הלהיב כל כך את הרב. רמברנדט גר סמוך לרובע היהודי באמסטרדם, הכיר יהודים וצייר אותם. הוא גם הרבה לצייר סצנות מן התנ"ך. אומנם, יש מחלוקת מחקרית בדבר מידת קרבתו של הצייר ליהודים וזיקתו אליהם. לי נדמה שהערצתו של הרב קוק לציורי רמברנדט אינה נוגעת לכך, אלא קשורה ביכולתו של האומן להעלות על הבד את יופיים הקורן של אנשים רגילים, בלי לנסות לייפות אותם. התמונות שלו מכוונות אותנו לראות את הנשגב שבאנושי – והלוא האדם הוא הדבר היחיד בעולם שאלוהים ברא בצלמו.

המילה אומנות באה מאותו שורש שבאות ממנו המילים אמונה, אמונים ונאמנות. אומן אמת הוא הנאמן לחומריו ולמשימתו, ומלמד אותנו, כמאמרו  הידוע של המשורר ויליאם בלייק,

לִרְאוֹת גַּן-עֵדֶן בְּפֶרַח קָט

וּבְגַרְגִּיר חוֹל – תֵּבֵל וּמְלוֹאָהּ,

לֶאֱחֹז בָּאֵינְסוֹף בְּכַף הַיָּד

וּבַנֶּצַח כֻּלּוֹ – בְּשָׁעָה.[3]

פירוש השם בצלאל הוא בצֵל אֵל. האומנות היא צל שמטילה הַקרינה האלוהית המאירה את כל הדברים. המשורר ג'ררד מנלי הופקינס כתב:

הָעוֹלָם, הַטָּעוּן בְּתִפְאֶרֶת הָאֵל,

מִזְדַּהֵר בָּהּ כִּרְדִיד-הַמַּתֶּכֶת מוּל אוֹר.[4]

וכמאמר המשורר גֵתה: "היכן שהאור מרובֶּה, הצל עמוק".[5] כאשר האומנות מאפשרת לנו לראות את פלא הבריאה כמלאכתו של האל, ואת האדם כצלם אלוהים, היא נעשית לחלק רב-עוצמה מהחיים הדתיים; בהסתייגות אחת. היוונים האמינו בקדושת היופי. היהודים מאמינים ביופייה של הקדושה: בהדרת הקודש. לא אומנות לשם אומנות, אלא אומנות כחשיפה של מלאכת-המחשבת האולטימטיבית, מעשה ידי בורא עולם. בדרך זו, האומנות מגדילה ומאדירה את האמונה.

[1] art. אנו נוקטים כאן ולהלן את הכתיב המלא התקני המעודכן, הקובע "אומנות" לאָמָּנוּת (art) וגם לאֻמָּנוּת (craft, מלאכה). אומנם, האבחנה בין השתיים מודרנית; בראייה היסטורית, ובפרט לגבי אומנות דתית בתרבויות שונות בעבר, ההבדל מטושטש ממילא.

[2] את הדברים ציטט מפיו הפסל אברהם מלניקוב במאמר הספד על הרב קוק: Jewish Chronicle, 9.9.1935. בתרגום עברי זה הם מובאים אצל בנימין איש-שלום ושלום רוזנברג (עורכים), יובל אורות: הגותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ירושלים: ספריית אלינר, תשמ"ה, עמ' 168.

[3] מתוך שירו של ויליאם בלייק "נבואות התום", בתוך בלייק, שירי תום וניסיון ועוד שירים, מאנגלית: רונן סוניס, תל-אביב: עולם חדש, 2016, עמ' 150.

[4] פתיחת השירGod's Grandeur .

[5] Johann Wolfgang von Goethe, Götz von Berlichingen.

1. כיצד מעודד אותנו סיפורו של בצלאל להשתמש בכישרונותינו למטרות בעלות משמעות?
2. האם זכורים לכם מקרים נוספים בתנ"ך שבהם השתמש מישהו בכישרונו ה"אומנותי" כדי להתחבר לרוחניות שלו?
3. הרב קוק האמין בזיקה העמוקה שבין אומנות לרוחניות. איך יכולה האומנות לעזור לנו לבטא, או להבין, את אמונותינו הרוחניות?