בין אמת לשלום

פרשת כי תישא מספרת על אחד האירועים המזעזעים ביותר בארבעים שנות הנדודים במדבר. פחות משישה שבועות אחרי ההתגלות הגדולה ביותר בתולדות הדתות, פגישתם של בני ישראל עם האלוהים במעמד הר סיני, הם עשו עגל זהב. בין אם היה במעשה משום עבודה זרה ובין אם הוא רק התקרב לידי כך במידה מסוכנת, הוא גרם לה' לומר למשה, שהיה איתו על ההר, "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות לב, י).

אני רוצה להתבונן הפעם בתפקיד שמילא אהרן. שכן אהרן היה מנהיגם-בפועל של בני ישראל בהעדר משה, ואליו הם פנו בהצעה לעשיית העגל:

וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר. וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ".

שמות לב, א

אהרן הוא אשר צריך היה להבחין בסכנה. אהרן הוא אשר צריך היה לעצור את בני ישראל. אהרן הוא אשר צריך היה לומר להם לחכות בסבלנות ובבטחה. אך לא כך עשה:

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן, "פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי". וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה. וַיֹּאמְרוּ, "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו, וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, "חַג לַה' מָחָר". וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים. וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק.   

שמות לב, ב-ו

התורה עצמה, כך נראה, מאשימה את אהרן – אם לא בגלל מעשיו, לפחות בגלל מחדליו:

וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא, כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם.

שמות לב, כה

אהרן לא היה דמות שולית. הוא חָלק עם משה בנטל ההנהגה. הוא כבר התמנה לכוהן הגדול, או עמד להתמנות. מה עבר לו בראש, אם כן, כשאפשר את חטא העגל?

במדרשי חז"ל, בספר הזוהר ובקרב המפרשים בימי הביניים אפשר לזהות שלושה קווי-הגנה עיקריים על אהרן. הראשון, המוצע בזוהר, הוא שאהרן ניסה להרוויח זמן. מעשיו היו סדרה של תכסיסי השהיה. הוא אמר לבני ישראל ליטול את נזמי הזהב שנשותיהם, בניהם ובנותיהם עונדים, וחשב לעצמו: "עד שהם יריבו עם הנשים והילדים שלא ירצו לוותר על הזהב, משה כבר יגיע והם יירגעו". גם ההנחיות שנתן לבנות מזבח ולקבוע חג לה' למוחרת היום נועדו לקנות זמן, שכן אהרן היה משוכנע שמשה כבר בדרך.

קו ההגנה השני נמצא בתלמוד, והוא מתבסס על העובדה שכאשר משה יצא לעלות בהר הוא הפקיד על העם לא רק את אהרן אלא גם את חוּר (שמות כד, יד). והנה, חוּר אינו נוטל כל חלק בסיפור עגל הזהב. לפי הגמרא, חור התנגד בפומבי לדרישת בני ישראל לעשות עגל, אמר להם שזה מעשה רע – והם קמו עליו והרגוהו. אהרן ראה זאת והחליט שהיענות לעם גרועה פחות מהאפשרות האחרת:

ראה חוּר שזבוח לפניו. אמר, "אי לא שמענא להו השתא, עבדו לי כדעבדו בחוּר ומיקיים בי 'אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲ-דֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא' (איכה ב, כ), ולא הויא להו תקנתא לעולם. מוטב דליעבדו לעגל, אפשר הויא להו תקנתא בתשובה".

סנהדרין ז ע"א

[תרגום: אהרן ראה את חוּר השחוט לפניו. אמר, "אם לא אשמע להם, יעשו לי מה שעשו לחור, ויתקיים בי הכתוב 'אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲ-דֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא' (איכה ב, כ; כלומר, ייהרגו אהרן הכהן וחור הנביא), ועל המעשה הזה לא תהיה להם עוד תקנה. מוטב שיעבדו את העגל, כי אז אפשר שתהיה להם תקנה אם יחזרו בתשובה".]

את הסנגוריה השלישית על אהרן מציע אבּן עזרא. העגל, הוא מבאר, לא היה אליל; ולהבנתו של אהרן מה שעשו בני ישראל היה מותר. הנימוק שלהם לבקשה היה "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ". מַשמע, הם לא חיפשו תחליף לאלוהים, אלא תחליף למשה, מעין אורַקל: ישות מתווכת שבעזרתה אפשר לדעת מה רצון ה'. והלוא האורים והתומים, שניתנו כעבור זמן לכוהן הגדול, שימשו אף הם למטרה דומה. אומנם היו כאלה שראו בעגל אֵל, ואמרו "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". אך הם היו מיעוט קטן, שלושת אלפים איש מתוך שש מאות אלף, ואהרן אינו אשם בהבנתם השגויה.

יש אם כן בהיסטוריה הפרשנית ניסיון שיטתי לצמצם או למזער את אשמתו של אהרן – ואפשר להבין זאת, שהרי התורה אינה אומרת במפורש שאהרן נענש על חטא העגל (אומנם אברבנאל טוען שהוא נענש לאחר מכן). ועדיין, עם כל נדיבות הרוח שאנו יכולים לגייס, קשה שלא לראות את אהרן כחלש. במיוחד למִשמע התשובה שנתן כאשר משה הגיע ודרש הסברים:

וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן, "אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי. אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא. וַיֹּאמְרוּ לִי, 'עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ'. וָאֹמַר לָהֶם, 'לְמִי זָהָב – הִתְפָּרָקוּ', וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה".

שמות לב, כב-כד

הדברים מזכירים את התירוצים ששאול נתן לשמואל כשנדרש להסביר למה לא פעל לפי הנחיותיו. הוא מאשים את העם. הוא רומז שלא הייתה לו ברירה. הוא היה פסיבי. דברים קרו. הוא מפחית בחשיבות המקרה. זו חולשה, לא מנהיגות.

מפתיע על רקע זה לראות כיצד ציירה המסורת את אהרן כגיבור. במיוחד ידועה מימרתו של הלל:

הֱוֵי מתלמידיו של אהרן – אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.

משנה, אבות א, יב

מפורסמת גם מסורת האגדה על דרכו של אהרן להפוך אויבים לאוהבים וחוטאים לשומרי מצוות. מדרש הסִפרא אומר שאהרן לא אמר אף פעם לאדם "חטאתָ" – דבר הראוי לציון מיוחד ביודענו שאחת ממשימותיו החשובות של הכוהן הגדול הייתה לכפר בעד העם על חטאיו פעם בשנה, ביום הכיפורים. אך תכונות אלו של אהרן אינן נזכרות בתורה. הסמך היחיד שמצאו חז"ל במקרא הוא פסוקים בספר מלאכי, אחרון הנביאים, האומר על הכוהן:

בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם... בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָו‍ֹן.

מלאכי ב, ה-ו

אבל מלאכי מדבר כאן על הכהונה בכלל, ולא על דמותו ההיסטורית של אהרן. מאלפים במיוחד דברי הגמרא בסוגיה המבררת אם פשרה, במקום הכרעה בדין, היא דבר טוב. הגמרא מציגה זאת כמחלוקת בין שתי דמויות מייצגות, משה ואהרן:

משה היה אומר: יקוב הדין את ההר. אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחבירו.

סנהדרין ו ע"ב

משה היא איש משפט, ואהרן איש תיווך (שאינו זהה לפשרה, אך נדון כאן כדומה לה). משה היה איש אמת, ואילו אהרן – איש שלום. משה חתר לצדק, ואהרן חתר ליישוב סכסוכים. יש הבדל ממשי בין שתי הגישות הללו. אמת, צדק, משפט, הם משוואות סכום אפס. אם א אמת, ב שקר. אם ראובן צודק בדין, שמעון, בעל-דינו, חייב. תיווך, יישוב סכסוכים, פשרה, הסגולות המיוחסות לאהרן, הם כולן ניסיונות להגיע לתוצאה שאינה אפס; תוצאה שבה שני הצדדים ירגישו שקולם נשמע וטענתם כובדה, לפחות בחלקה.

יפֶה מציגה זאת הגמרא, באותה סוגיה, כדרך לפרש את דברי הנביא זכריה "אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" (זכריה ח, טז). הגמרא תוהה על הביטוי "משפט שלום": "והלא במקום שיש משפט אין שלום, ובמקום שיש שלום אין משפט! אלא איזהו משפט שיש בו שלום?" – ומייד עונה: "הוֵי אומר: זה ביצוע [=פשרה]".

נחזור עתה אל משה, אהרן ועגל הזהב. אף כי ברור שה' ומשה ראו את עשיית העגל כחטא חמור, נכונותו של אהרן להרגיע את העם – לנסות לעכב אותו, מתוך הבנה שאם יאמר 'לא' יהרגו אותו ויעשו את העגל בעצמם – לא הייתה פסולה לגמרי. אכן, במצב המסוים הזה, דרוש היה לעם אדם מסוגו של משה, שיפעל בנחרצות, ולא מסוגו של אהרן. אבל בנסיבות אחרות, ובטווח הארוך, שני הטיפוסים נדרשים: אנשים כמשה, שישמיעו את קול האמת והצדק, ואנשים כאהרן, בעלי כישורים בין-אישיים גבוהים היודעים ליישר הדורים ולעשות שלום.

וכך הצטייר אהרן, בראייתה המאוחרת של המסורת, כעושה-שלום. שלום אינו המידה-הטובה היחידה, והשׂגתו איננה המשימה היחידה של מנהיג. אסור לנו לשכוח שכאשר אהרן נותר כמנהיג יחיד בשטח, העם עשה עגל זהב. אך יחד עם זאת, אל לנו לחשוב שדי לנו בתשוקת אמת וצדק. משה היה זקוק לאהרן שילכד את העם. בקיצור, מנהיגות היא היכולת להחזיק ביחד אנשים בעלי מזג שונה, קולות מתנגשים, וערכים סותרים.

כל צוות מנהיגות זקוק לאדם כמשה ולאדם כאהרן. לקול של אמת ולכוח של שלום.

1. מהו בעיניכם ההבדל בין סגנונות המנהיגות של משה ושל אהרן, ואיזה מהם יעיל יותר לדעתכם?
2. נסו לחשוב על מצב שבו פשרה מועילה יותר מֵעמידה איתנה על עקרונות?
3. איך אפשר ליישם את רעיון המודל הכפול, משה ואהרן, בסביבה של צוות כגון נבחרת ספורט או קבוצת עבודה על פרויקט?