המורה כגיבור

דמיין שאתה בן 119 שנה ו-11 חודשים. יום מותך קרוב. תקוות חייך התנפצה. ה' הודיע לך שלא תיכנס לארץ אשר אליה הולכת את עמך ארבעים שנה. מן העם הזה ספגת ביקורת חוזרת ונשנית. אחיך ואחותך, שעמם חלקת את נטל המנהיגות, הלכו לעולמם. ואתה יודע שאף לא אחד מבניך גרשום ואליעזר ימשיך אותך. דומה כי חייך הגיעו אל אחריתם הטרגית, יעדם נותר בלתי-מושג, שאיפותיך לא התגשמו. מה אתה עושה?

כאן אפשר לדמיין מגוון תגובות. אתה יכול לשקוע בעצבות ולהתמכר להרהורים על מסלולי חיים שהחמצת. אתה יכול להוסיף ולהתחנן לאלוהים לשנות את דעתו ולתת לך לעבור את הירדן. אתה יכול לסגת אל הנוסטלגיה, אל הימים הישנים והטובים שהעם שר את שירת הים, קרא "נעשה ונשמע" למרגלות הר סיני ובנה את המשכן. כל אלו תהיינה תגובות אנושיות נורמליות. משה לא עשה לא כך ולא כך ולא כך. במקום זאת, פעל ותרם לתמורה דרמטית בהיסטוריה של עם ישראל. 

הוא הקהיל את העם ממזרח לירדן ודיבר אליו במשך חודש. נאומיו הם תוכן ספר דברים. הטווח שלהם רחב במידה יוצאת דופן. הם כוללים סקירה היסטורית, סדרת נבואות ואזהרות לעתיד, מצוות, סיפורים, שיר ושרשרת ברכות. כמכלול, זהו מתווה מקיף ומעמיק לעם המתעתד להיות עם קדוש, מסור לאלוהיו. עם הבונה חברה שתשמש לאנושות מופת לשילוב חופש עם סדר, צדק עם רחמים, כבוד ליחיד עם אחריות קיבוצית. 

אבל גדול אפילו ממה שמשה אמר הוא מה שמשה עשה. הוא החליף תפקיד. הוא שינה את יחסיו עם העם. לא עוד משה המשחרר, המחוקק, עושה הניסים, המתווך בין ישראל לה'; מנאום זה ועד עולם, משה הוא משה רבנו. בזאת מתחיל ספר דברים: "הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (א, ה). הפועל לבאר לא הופיע עד כה בתורה, והוא יופיע שוב רק עוד פעם אחת לקראת סוף הספר:

"וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב".

כז, ח

משה רצה לבאר, להבהיר, להסביר. הוא רצה שהעם יבין כי דת ישראל איננה דת של מסתורין המובן רק ליודעי ח"ן. כדבריו בנאומו האחרון ממש, היא "מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (לג, ד): מורשתה של קהילה שלמה. 

בחודש זה של חייו נעשה משה מחנך רב-אמן. בנאומו הוא לא רק אומר לעם מהן המצוות. הוא גם מסביר להם מדוע המצוות הן כאלה. אין במצוות שמץ שרירותיות. הן כפי שהן בגלל הניסיון המר של השעבוד במצרים, שלימד את העם על בשרו למה הוא זקוק לחופש ולחירות שהחוק שולט בה. פעם אחר פעם הוא אומר: עשו כך וכך כי עבדים הייתם במצרים. העם נדרש לזכור ולא לשכוח – שני פעלים המופיעים בספר שוב ושוב – מאין בא וכיצד הרגיש כשהיה גולה, נרדף וחסר אונים. במחזמר העכשווי 'המילטון' מאת לין-מנואל מירנדה, ג'ורג' וושינגטון אומר לאלכסנדר המילטון הצעיר וחם-הדם: "למות זה קל, איש צעיר; לחיות קשה יותר". בספר דברים משה, בעצם, חוזר ואומר לישראלים: להיות עבדים זה קל; להיות חופשיים קשה יותר. 

משה מעפיל בספר הזה לפסגה חדשה של סמכות ושל חוכמה. לראשונה אנו שומעים אותו מדבר בהרחבה בקולו שלו, ולא רק כנושא דבר האל. יש לו חזון נהיר, מפורט ושלם. הוא רוצה שהעם יבין כי מצוות ה' נועדו למענם, לא למענו. 

אֵלים היו לכל העמים העתיקים. גם חוקים היו לכולם. אבל חוקיהם לא באו מאלוהיהם. הם היו חוקי המלך, השליט. כזה הוא למשל המקרה המפורסם של חוקי חמורבי. אלי העולם העתיק נתפסו כמקור כוח, לא כמקור צדק. החוקים היו כללים מעשה ידי אדם לשמירת הסדר החברתי. בני ישראל היו שונים. חוקיהם לא נכתבו בידי מלכים; המלוכה בישראל הקדומה התייחדה בכך שלמלך לא היו סמכויות חקיקה. חוקיהם באו היישר מאלוהים עצמו, בורא העולם ומשחרר עַמו. מכאן הכרזתו המהדהדת של משה על התורה ומצוותיה, "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ: רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (ד, ו). 

ברגע מכונן זה בחייו הבין משה כי אף שבגופו לא ייכנס עם העם לארץ, עדיין יתלווה אליהם צָרוּר בליבם ושמור במוחם אם ינחיל להם את הרוח שתישאם אל עתידם. כך היה לחלוּץ הרעיון שהוא אולי תרומתה הגדולה ביותר של היהדות לתפיסת המנהיגות: רעיון המורה כגיבור.

גיבורים הם אנשים המפגינים אומץ בשדה הקרב. אך משה ידע כי הקרבות החשובים ביותר אינם צבאיים. הם רוחניים, מוסריים, תרבותיים. ניצחון צבאי מזיז את הכלים על לוח השחמט של ההיסטוריה. ניצחון רוחני משנה חיים. ניצחון צבאי הוא כמעט תמיד בעל חיים קצרים. האויב תוקף שוב, או שיריב חדש ומסוכן ממנו מרים ראש. אבל ניצחונות רוחניים, אם אין שוכחים את לקחיהם, נשארים לעד. גם אנשים פשוטים למדי, כגון יפתח הגלעדי ושמשון, יכולים להיות גיבורים צבאיים. אבל אלה המלמדים אנשים לראות, להרגיש ולפעול אחרת, אלה המרחיבים את אופקיה המוסריים של האנושות, הם יחידי סגולה. והגדול שבהם היה משה.

לא רק משה עצמו נעשה מחנך בספר דברים. במילותיו שנחרתו לעד בלב כל יהודי הוא אומר לאומה כולה להיות אומה של מחנכים: 

וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ, יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב... (ד, ט-י)

כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר, "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֶתְכֶם?" – וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ, "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה" (ו, כ-כא).

וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ (יא, יט). 

שתי המצוות האחרונות ממש שמשה הורה לבני ישראל הן חינוכיות במהותן: מצוות הקהל, שעל פיה יש לכנס את כל העם אחת לשבע שנים ולקרוא באוזניו בתורה, כדי להזכיר לו את בריתו עם ה' (לא, יב-יג), והמצווה "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם, לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (לא, יט), שהובנה כמצווה המוטלת על כל אדם בישראל לכתוב לו ספר תורה. 

מעניין שהפעלים בשורש למ"ד – ללמוד וללמד – מופיעים בספר דברים 17 פעם, ואילו בחומשים הקודמים אין הם מופיעים כלל. לא היה בעולם העתיק אח ורק לתופעה זו: חינוך לכול. עם ישראל היה לעם שגיבוריו מורים, טירותיו בתי ספר, ותשוקתו אל הלימוד וחיי הרוח. 

התמורה שחלה במשה באחרית ימיו היא מן המרגשות בתולדות הדתות. בצעד זה שנקט הוא שחרר את מסלול חייו מגורל טרגי. ממנהיג-לזמנו הוא היה למנהיג-כל-הזמנים. גופו לא ליווה את העם בבואו לארצו, אך רוחו ליוותה גם ליוותה. בניו לא המשיכו אותו, אך תלמידיו המשיכוהו. אולי הוא הרגיש שלא הצליח בימי חייו להפוך את ליבם של בני עמו, אך במבט רב-דורי הוא הצליח בכך יותר מכל מנהיג אחר בעולם. הוא הפך את עם ישראל לעם הספר, לעם שבנה לא זיקוראתים ופירמידות אלא בתי ספר ובתי מדרש. 

המשורר האנגלי פֶּרסי בִּיש שֶלי כתב במסתו 'הגנה על השירה' כי "המשוררים הם מחוקקיו הבלתי מוכרים של העולם". אך למען האמת המורים, לא המשוררים, הם המעצבים את החברה, הם המנחילים את מורשת העבר לדורות בוני העתיד. היהדות, כיוון שהבינה זאת, האריכה ימים יותר מכל ציוויליזציה. משה, בחודש האחרון לחייו, היה הראשון שהבין.