שיג ושיח

חסד זרים

חיי שרה

מאמרים על אתיקה • חיי שרה • תשע"ה, תשפ"ב

להאזין

להוריד PDF

לקרוא ב-

English
עברית

לשתף

ב-1966 עבר ילד שחור בן 11 עם הוריו ובני משפחתו לגור בשכונה של לבנים בוושינגטון. עם שני אחיו ושתי אחיותיו הוא ישב במדרגות הכניסה לבית והמתין לראות כיצד יקבלו השכנים את פניהם – אולם איש לא קיבל את פניהם. עוברים ושבים הביטו בהם, אך אף לא אחד מהם חנן אותם בחיוך, או אפילו במבט של הכרה. הוא חש שכל הסיפורים המפחידים ששמע על יחסם של לבנים לשחורים הופכים למציאות חייו שלו. לאחר שנים כתב על ימיו הראשונים בבית החדש:

"ידעתי שלא היינו רצויים כאן. ידעתי שלא יאהבו אותנו כאן. ידעתי שלא יהיו לנו כאן חברים. ידעתי שלא היינו צריכים לעבור לכאן..."

בעודו חושב את המחשבות הללו, אישה לבנה ששבה מעבודתה עברה במדרכה שמנגד. היא פנתה אל הילדים ואמרה בחיוך רחב: "ברוכים הבאים!" היא נכנסה לביתה, ולאחר כמה דקות הופיעה ובידיה מגש עמוס במשקאות ובכריכים. הרגע ההוא, כתב הילד לאחר שנים, שינה את חייו. הוא נתן לו תחושת שייכוּת שלא זכה לה קודם לכן. הוא גרם לו להבין, בימים שהיחסים הבין-גזעיים בארצות הברית עדיין היו טעונים, שמשפחה שחורה יכולה להרגיש בבית גם באזור לבן, ושיחסים המבוססים על עיוורון צבעים – קרי התעלמות מצבע העור – הם בגדר האפשר. עם השנים הוא למד להוקיר עוד את האישה שמעבר לרחוב, אבל אותו מעשה ראשון, ספונטני, של קבלת פנים, הוא שנחרת בזיכרונו. הוא הפיל חומה של הפרדה והפך זרים לחברים.

הילד, סטיבן קַרטר, הוא כיום פרופסור למשפטים באוניברסיטת ייל, ועל מה שלמד באותו יום הוא כתב ספר. הוא קרא לו Civility (ציוויליוּת – כלומר אדיבות, נימוס ותרבותיות).^{^[i]} שמה של האישה, הוא מספר לנו, היה שרה קסטנבאום, והיא נפטרה בגיל צעיר. הוא מוסיף שהיא הייתה יהודייה דתית, ושבעיניו אין זה מקרה. "במסורת היהודית", הוא מציין, ציוויליות כגון זו קרויה "חסד, מונח שנגזר מההבנה שבני אדם עשויים בצלם אלוהים". את הציוויליוּת, הוא מוסיף, "אפשר לראות כחלק מרעיון החסד: היא דורשת לנהוג אדיבות כלפי אזרחים אחרים, ובכלל זה זרים, אפילו אם הדבר קשה לנו". עד היום, הוא ממשיך, "אני יכול לעצום את עיניי ולחוש על לשוני את מתיקותם הרכה והחלקה של כריכי הגבינה והריבה שטרפתי באותו אחר צהריים קיצי שבו גיליתי כיצד מעשה אחד, כן וצנוע, של טוב לב יכול לשנות חיים".[ii]

לא הכרתי את שרה קסטנבאום, אבל שנים לאחר שקראתי את ספרו של קרטר הרציתי בקהילה היהודית של אזור מגוריה בוושינגטון. סיפרתי לנוכחים את סיפורו של קרטר, שהם לא שמעו עד אז, והם הנידו בראשיהם בהסכמה. "כן", אמר אחד מהם, "זה היה מתאים לשרה".

מחשבה מעין זו חלפה בוודאי בראשו של עבד אברהם – זה שהמדרש מזהה כאליעזר – כשהגיע לעיר נחור בארם נהריים, בצפון מערב מסופוטמיה, למצוא אישה לבֶן אדונו. כשאברהם שלח אותו, הוא לא ציין באוזניו תכונות אופי מסוימות. הוא פשוט אמר לו למצוא מישהי ממשפחתו המורחבת. אבל אליעזר יצר שאלון מבחן מעשי:

ה' אֱ-לֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם, וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ "הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה", וְאָמְרָה "שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה" – אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי.
בראשית כד, יב-יד

לא במקרה משתמש אליעזר במילה "חסד", שכן זהו בדיוק המאפיין שהוא מחפש לאשתו העתידית של הילד העברי הראשון, יצחק – ושהוא מוצא אצל רבקה.

זהו גם נושאה של מגילת רות. חסדה של רות עם נעמי, וחסד בועז עם רות, הם הדברים שהמקרא מבקש להבליט בשרטטו את הרקע המשפחתי של דוד, נינם של בועז ורות, שעתיד היה לייסד את שושלת המלוכה בישראל. אכן, חז"ל אמרו ששלוש התכונות החשובות ביותר באופי היהודי הן ביישנות (צניעות, ענווה), רחמנות וגמילות חסדים.[iii] החסד – שהגדרתי במקום אחר בַּמילים "האהבה כמעשה"[iv] – הוא בעל מעמד מרכזי במערכת הערכים היהודית.

חז"ל ביססו עמדה זאת על מעשיו של הקב"ה עצמו.

"דרש ר' שמלאי: תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב 'וַיַּעַשׂ ה' אֱ-לֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם' (בראשית ג, כא). וסופה גמילות חסדים, דכתיב 'וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ' (דברים לד, ו)".[v]

החסד לצורותיו – מתן קורת גג לחסר הבית, אוכל לרעב וסיוע לעני, ביקור חולים, ניחום אבלים וקבורה בכבוד לכול – נעשה שם נרדף לחיים היהודיים ואחד מעמודי התווך שלהם. לאורך מאות רבות של גלות ופיזור, הקהילות היהודיות נבנו סביב צרכים אלה. "אגודות" ו"חברוֹת" קמו למען כל אחד מהם.

כך, למשל, בקהילה היהודית ברומא התקיימו במאה ה-17 שבע חברות שהתמסרו לחלוקת בגדים, נעליים, מצעים, מיטות ושמיכות חורף לילדים, לעניים, לאלמנות ולאסירים. שתי אגודות עסקו באספקת נדוניות ותכשיטים לכלות עניות. הייתה חברה לביקור חולים, חברה אחרת לעזרה למשפחות אבלות, וחברות קדישא שעסקו בטהרת המתים ובקבורתם. אחת-עשרה עמותות פעלו בתחומי החינוך והדת, הלימוד והתפילה, עוד אחת אספה תרומות ליהודים הגרים בארץ ישראל, ואחרות סייעו במילת יילודים. היו גם חברות שסייעו לעניים ברכישת צורכי מצווה כגון מזוזות וכגון שמן לנרות שבת וחנוכה.[vi]

חז"ל אמרו שמכמה בחינות, החסד נעלה על הצדקה:

תנו רבנן, בשלושה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה. צדקה – בממונו; גמילות חסדים – בין בגופו בין בממונו. צדקה – לעניים; גמילות חסדים – בין לעניים בין לעשירים. צדקה – לחיים; גמילות חסדים – בין לחיים בין למתים.[vii]

יהודים עשו חסד איש עם רעהו מפני שזוהי הליכה בדרכי ה', וגם משום שהם, בני משפחותיהם או אבותיהם הכירו מקרוב את חוויית הסבל, וידעו שאין להם לאן ללכת, רק זה אל זה. חוט החסד היה קרן אור בימים אפלים. החסד ריכך את המכה של חורבן בית המקדש ואובדן עבודתו:

פעם אחת היה רבי יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו וראה בית המקדש חָרֵב. אמר רבי יהושע, "אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל". אמר לו, "בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה. ואיזה? זה גמילות חסדים, שנאמר 'כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח (הושע ו, ו)'".[viii]

באמצעות חסד הפכו היהודים את הגורל לאנושי – כפי שפעם, כך האמינו, חסדו של אלוהים עשה לאנושי את העולם. כשם שהוא מתנהג עמנו בחסד, כך נקראים גם אנו לגמול חסד זה עם זה. העולם אינו מתנהל רק על יסוד עקרונות אל-אישיים כגון כוח וצדק, אלא גם על יסוד עקרונות אישיים מאוד כגון פגיעוּת, זיקה, דאגה ואכפתיות; עקרונות התופסים אותנו כיחידים בעלי צרכים ייחודיים וכישורים, חבויים או גלויים ,שיש רק לנו.

החסד היהודי גם הוסיף, ברוב חסדו, מילים ללשון האנגלית. בשנת 1535 פרסם מיילס קאברדייל את התרגום הראשון של התנ"ך לאנגלית (במלאכה החל ויליאם טינדייל, ששילם על כך בחייו כשהוצא להורג בחנק ובשריפה על המוקד ב-1536). כאשר הוא הגיע במלאכת התרגום למילה "חסד" הוא גילה שאין מילה אנגלית המבטאת את משמעותו. על כן טבע מילה חדשה, loving-kindness (מילולית: אדיבות אוהבת). מילה נוספת שנטבעה באנגלית, באותו מובן ממש, נלקחה ישירות מן המקרא: ruth, רות, פירושה 'חסד'. כיום כבר אין משתמשים בה, אך עקבותיה נותרו באנגלית החיה במילה הגזורה ממנה – ruthless, חסר-רחמים.

הרב אברהם יהושע השל ז"ל נהג לומר, "כשהייתי צעיר הערצתי את החוכמה. עכשיו, משזָקַנתי, אני מגלה שאת החסד אני מעריץ יותר". חוכמה עמוקה גנוזה בדברים אלה. היא אשר גרמה לאליעזר לבחור ברבקה להיות אשת יצחק והכלה העברייה הראשונה. החסד מביא גאולה לעולם, והוא גם יכול, כמו במקרהו של סטיבן קרטר, לשנות חיים. צדק המשורר האנגלי ויליאם וורדסוורת בכותבו כי "מֵיטַב סְגֻלַּת חַיֵּי אָדָם יָשָׁר" היא "מֶחְווֹת קְטַנּוֹת, שְכוּחוֹת, זוּטוֹת חַסְרוֹת כִּנּוּי, / נֶעְלָמוֹת, שֶׁל אַהֲבָה וָחֶסֶד".[ix]

[i] Stephen Carter, Civility, New York: Basic Books, 1999, 61-75.

[ii] שם, עמ' 71–72.

[iii] במדבר רבה ח, ד.

[iv] יונתן זקס, לרפא עולם שבור: החיים כקריאה לאחריות, מאנגלית: צור ארליך, ירושלים: מגיד, 2010, עמ' 55–70.

[v] סוטה יד ע"א.

[vi] Israel Abrahams, Jewish Life in the Middle Ages, London: Edward Goldston, 1932, pp. 348–363 .

[vii] סוכה מט ע"ב.

[viii] אבות דרבי נתן ד, ה.

[ix] משירו "טינטרן אבּי". מאנגלית: אריה סתיו. בתוך: סתיו, שבעה שערי שירה, ג, תל אביב: תמוז, 2005, עמ' 216.