על אהבה ושנאה

ספר ויקרא נמצא במרכז התורה. ובמרכזו של ספר ויקרא נמצא "קוד הקדושה", פרק יט, הפותח בקריאה המהדהדת "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". ובמרכז פרק יט טמונה פסקה קצרה – שעל פי מיקומה, ושמא לא רק על פיו, היא ציר התורה ושיאה:

לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ.

הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.

לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ,

וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. אֲנִי ה'

ויקרא יט, יז-יח

בשיחה זו אני רוצה לבחון את הציווי השני כאן, "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". הרמב"ם והרמב"ן רואים כאן שניהם שני רובדי משמעות שונים למדי. כך מנסח זאת הרמב"ם:

כשיחטא איש לאיש, לא ישטמנו וישתוק, כמו שנאמר ברשעים "וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן" (שמ"ב יג, כב); אלא מצווה עליו להודיעו ולומר לו, "למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני?" שנאמר "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". ואם חזר וביקש ממנו למחול לו, צריך שימחול – ולא יהא המוחל אכזרי. שנאמר "וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱ-לֹהִים" [להחלמת אבימלך שחטא לו] (בראשית כ,יז).

הרואה את חברו שחטא, או שהוא הולך בדרך לא טובה, מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ".[1]

וכמותו הרמב"ן:

ואמר "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ", [זו] מצוה אחרת [מ"לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ", והיא] ללמדו תוכחת מוסר. "וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" שיהיה עליך אשָם כאשר יחטא ולא הוכחת אותו... 

והנכון בעינַי כי "הוכח תוכיח" כמו "וְהוֹכִחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ" (בראשית כא, כה). ויאמַר הכתוב, "אל תשנא את אחיך בלבבך בעשותו לך שלא כרצונך, אבל תוכיחנו 'מדוע ככה עשית עמדי?' ולא תשא עליו חטא לכסות שנאתו בלבך ולא תגיד לו; כי בהוכיחך אותו יתנצל לך או ישוב ויתוַדה על חטאו ותכפר לו.[2]

ההבדל בין שני הפירושים ל"הוכח תוכיח את עמיתך" הוא שהאחד חברתי ומשנהו בין-אישי. בהצעה הראשונה של הרמב"ם, והשנייה של הרמב"ן, המצווה עניינה ערבות הדדית. כשאנו רואים יהודי אחר עומד לעשות עברה, עלינו לנסות להניאו מכך. אין לנו רשות לומר "זה עניין פרטי בינו לבין הקב"ה". כמאמר חז"ל, "כל ישראל ערֵבים זה בזה". אנחנו אחראים לא רק למעשינו אלא גם למעשי אחרים. זהו פרק חשוב בהלכה ובמחשבה של היהדות.

אך הרמב"ם והרמב"ן מודעים שניהם לכך שזה איננו מובנו הפשוט של הכתוב. בהקשרו בתורה, הכתוב מציע תובנה דקה על הפסיכולוגיה של היחסים הבין-אישיים.

היהדות הואשמה לפעמים בידי הנצרות כי היא מחפשת צדק ולא אהבה. "הדרשה על ההר", למשל, מנגידה בין תורת ישראל לתורתו החדשה של הנוצרי כך: "שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר 'אֱהַב אֶת רֵעֲךָ וּשְׂנָא אֶת אוֹיִבְךָ'; וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אֶהֱבוּ אֶת אוֹיְבֵיכֶם וְהִתְפַּלְּלוּ בְּעַד רוֹדְפֵיכֶם" (מתי 5, 43–44). הטענה כלפי היהדות כוזבת לחלוטין. באבות דרבי נתן (כג, א) יש מימרה נפלאה בנושא הזה: "איזהו גיבור?... מי שעושה שונא – אוהבו". לא לקפוץ לאהבת האויב, אלא לגרום לאויב להיות אוהב. שכן התורה, להבדיל מן הברית החדשה, מבינה את הפסיכולוגיה של השנאה.

אם אדם פגע בנו, טבעי שנרגיש פגועים. מה נעשה אם כן כדי לקיים את מצוות "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ"? תשובתה של התורה: דבר איתו. שוחח איתו. אַתגר אותו. מחֵה באוזניו. אולי הייתה לו סיבה טובה לעשות מה שעשה. ואולי פעל במזיד, אך המחאה שלנו תיתן לו, אם יבחר בכך, הזדמנות לחשוב שוב ולהתנצל ואז נסלח לו. בכל מקרה, הדיבור הגלוי הוא הדרך הטובה ביותר לתקן יחסים שהתקלקלו. אנו שבים ופוגשים כאן אחד מן המוטיבים החוזרים ביהדות: כוחו היוצר, המקיים והמתקן של הדיבור, במערכות יחסים ובכלל.

הרמב"ם ציטט, בדבריו שהבאנו לעיל, מָקור שנותן מַפתח: פסוק מסיפור אמנון ותמר. כזכור, אמנון, מבניו של המלך דוד, אנס את אחותו-למחצה תמר. כשאבשלום, אחיה של תמר משני הצדדים, שומע על המעשה, תגובתו הראשונה נראית רודפת שלום:

וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ, "הַאֲמִינוֹן אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ? וְעַתָּה, אֲחוֹתִי, הַחֲרִישִׁי; אָחִיךְ הוּא. אַל תָּשִׁיתִי אֶת לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה" וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ. וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר לוֹ מְאֹד. וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב, כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ (שמ"ב יג, כ-כב).

למראית עין הוא אדיש, אך המראית – תרמית. אבשלום לא שוכח ולא סולח. הוא מחכה שנתיים, ואז מזמין את אמנון למשתה בחג גז הצאן. הוא מורה לאנשיו, "רְאוּ נָא! כְּטוֹב לֵב אַמְנוֹן בַּיַּיִן, וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם 'הַכּוּ אֶת אַמְנוֹן וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ' – אַל תִּירָאוּ". וכך עשו.

שתיקתו של אבשלום לא הייתה שתיקת סליחה אלא שתיקת שנאה – השנאה שעליה דיבר פְּייר דה לאקְלו ברומאן 'יחסים מסוכנים' באומרו "את הנקמה מוטב להגיש קרה". דוגמה חזקה לא פחות יש בספר בראשית:   

וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכׇּל בָּנָיו, כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ, וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכׇּל אֶחָיו – וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ, וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.

בראשית לז, ג-ד

על כך כותב ר' יהונתן אייבשיץ:

כשיש לאדם בליבו תלונה ותערומות חברו, נתרבה השנאה יום ביומו. אבל כשמדבר ואומר לחברו 'ראה מה זה שעשית לי', וחברו יתנצל לפניו, או שמודה לו ומבטיח אותו מבלי לעשות עוד כזה – אז סרה השנאה. ולכך צוותה התורה, ובזה יתבטל השנאה מלבבו ושב השלום למקומו. ואילו השבטים יכלו לדבר עמו היה נעשה שלום ביניהם.[3]  

חוסר מסוגלות לקיים תקשורת הוא פעמים רבות הקדמה לנקמה. עתה נבין את ההיגיון הפנימי בשני הפסוקים שציטטנו בפתח דברנו. הסיפא, "ואהבת לרעך כמוך", הוא האידיאל; המצוות המוצגות לפניו, כסדרן, הן דרך להתמודד עם מקרים שבהם קשה להשיג אידיאל זה. הנה, מעֵין כך אומר לנו הקב"ה:

ואהבת לרעך כמוך. אבל לא את כל הרֵעים אפשר לאהוב. ישנם כאלה שפגעו בך מתוך קנאה או זדון. זה מובן. אינני מצווה עליך לחיות כאילו היית מלאך, בלי רגשות אנושיים טבעיים. ובכל זאת, אני אוסר עליך לשנוא את אחיך בלבבך. משום כך, כשמישהו עושה לך עוול עליך להתעמת איתו. עליך להוכיחו, להביע בפניו את רגשי הכאב והמצוקה שלך. אולי תגלה שלא הבנת את כוונותיו. ואולי תגלה שהוא אכן התכוון לפגוע בך, אבל עכשיו, כשהוא מתוודע אל הפגיעה שפגע ואל השלכותיה, הוא מתחרט באמת ובתמים. לעומת זאת, אם לא תדברו, יש אפשרות ממשית שתיטור לו טינה, ובחלוף הזמן אפילו תגיע לידי מעשה נקם, כפי שקרה לאבשלום.

זהו ייחודה המרשים של התורה: היא מנסחת אידיאלים נאצלים, ובו בזמן מדברת אלינו כאל בני אדם. לו היינו מלאכים, קל היה לנו לאהוב כל אחד. אבל איננו מלאכים. אתיקה המורה לנו לאהוב את אויבינו, בלי לתת לנו שום מתווה מעשי ואנושי להגעה לידי אהבה כזאת, היא אתיקה שאי אפשר לחיות לפיה. במקום זאת מציבה התורה תוכנית מציאותית: תקשורת.

מתוך כנות הדדית, מתוך דיבור גלוי על הדברים שמציקים לנו, נוכל להגיע לידי התפייסות – לא תמיד, כמובן, אבל תדיר. כמה צער וכמה דם היו נחסכים לו נשמעה האנושות למצווה פשוטה זו.

[1] משנה תורה, הלכות דעות ו, ו-ז.

[2] פירוש הרמב"ן לתורה, ויקרא יט, יז.

[3] ר' יהונתן אייבשיץ, תפארת יהונתן, לבראשית לז, ד.

1. איך היו מתגלגלים הדברים לוּ מצאו אחי יוסף דרך ללַבֵּן עם יוסף את כעסיהם עליו?
2. מדוע השתיקה מסוכנת לפעמים מן המריבה?
3. נסו להיזכר במקרה שבו הייתם מוטרדים בגלל מישהו אבל לא אמרתם דבר. לידי מה הגיעה ההרגשה הזאת?