לפני 2,200 שנה, כאשר ישראל הייתה תחת שלטון האימפריה של אלכסנדר הגדול, החליט מנהיג אחד - אנטיוכוס הרביעי - להאיץ את תהליך ההלניזציה, כך שהוא אסר על היהודים לקיים את דתם והציב בבית המקדש בירושלים פסל של זאוס.
הדבר היה בלתי נסבל, וקבוצת יהודים - החשמונאים - נלחמו על חירותם הדתית, וניצחו ניצחון מזהיר את הצבא החזק ביותר של העולם העתיק.
לאחר שלוש שנים הם כבשו מחדש את ירושלים, חנכו מחדש את בית המקדש והדליקו שוב את המנורה בפך השמן הטהור היחיד שנמצא בין ההריסות.
זה היה אחד ההישגים הצבאיים המרשימים ביותר בעת העתיקה.
זה היה, כפי שאנו אומרים בתפילותינו, ניצחון המעטים על הרבים, החלשים על החזקים.
הדבר מתומצת בפסוק נפלא מדברי הנביא זכריה: "לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי, אמר ה׳."
לחשמונאים לא היה חיל ולא כוח, לא נשק ולא יתרון מספרי.
אבל הייתה בהם מנה כפולה של הרוח היהודית השואפת לחירות ומוכנה להיאבק עליה.
לעולם אל תאמינו שקבוצה קטנה של אנשים מסורים אינם יכולה לשנות את העולם.
כאשר מונעים באמונה – יכולים.
החשמונאים עשו זאת אז. וגם אנחנו יכולים היום.
