וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם... וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ. אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה', וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר...
שמות יד, ל – טו, א
קריעת ים סוף הייתה התגלות מן הגדולות בהיסטוריה. חכמינו אמרו שאפילו הפחותים שבבני ישראל ראו בעת ההיא את מה שגדולי הנביאים שחיו אחריהם לא זכו לראות.[1] לראשונה פצחו כולם בשיר משותף – שיר שעד היום אנחנו קוראים מדי יום. יש דיון מרתק של חז"ל על השאלה איך בדיוק בני ישראל שרו. ארבע דעות נשמעו. שלוש מהן מופיעות במסכת סוטה (ל ע"ב):
תנו רבנן: בו ביום דרש רבי עקיבא: בשעה שעלו ישראל מן הים, נתנו עיניהם לומר שירה וכיצד אמרו שירה? כגדול המקרא את הלל [לקהל], והן עונין אחריו ראשי פרקים. משה אמר "אָשִׁירָה לַה'" – והן אומרים "אָשִׁירָה לַה'". משה אמר "כִּי גָאֹה גָּאָה" – והן אומרים "אָשִׁירָה לַה'".
רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: כקטן המקרא את הלל והן עונין אחריו כל מה שהוא אומר. משה אמר "אָשִׁירָה לַה'" – והן אומרים "אָשִׁירָה לַה'". משה אמר "כִּי גָאֹה גָּאָה" – והן אומרים "כִּי גָאֹה גָּאָה".
רבי נחמיה אומר: כסופר הפורס על שמע בבית הכנסת, שהוא פותח תחילה והן עונין אחריו.
לפי רבי עקיבא, משה שר את השיר צֶלע אחר צלע, במונחים של שירה מודרנית שורה אחר שורה, ואחרי כל צלע ענה העם "אשירה לה'"; כביכול ענו "אמן" אחר כל צלע.
לפי רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, משה אמר את השיר צלע אחר צלע, והם חזרו אחרי כל צלע שאמר.
ולפי רבי נחמיה, משה והעם שרו את כל השיר יחד. רש"י מסביר שם שכל העם היה אחוז השראה אלוהית, ועל כן, בדרך נס, המילים באו אל פי כולם בו בזמן.[2] דעה רביעית מובאת במכילתא:[3]
ר' אליעזר בן תדאי אומר: משה היה פותח בדברים תחִלה, וישראל עונין אחריו וגומרין עמו. משה היה פותח ואומר "אָשִׁירָה לַה'", וישראל עונין אחריו וגומרין עמו "אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה". משה היה פותח ואומר "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ", וישראל עונין אחריו וגומרין עמו "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה". משה היה פותח ואומר "ה' אִישׁ מִלְחָמָה", וישראל עונין אחריו וגומרין עמו "ה' אִישׁ מִלְחָמָה, ה' שְׁמוֹ".
מבחינה טכנית, כמוסבר בגמרא, השאלה שבמחלוקת כאן היא משמעות הביטוי הכפול-לכאורה "וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר". כל החכמים הבינו שהכוונה כאן לכך שבני ישראל חזרו ואמרו משהו. על מה בדיוק חזרו? לדעת רבי עקיבא, על המילים הראשונות של השירה, "אשירה לה'", שהן חזרו עליהן כמעין פזמון. לדעת רבי אליעזר בן רבי יוסי הגלילי, הם חזרו אחר משה על השירה כולה, צלע אחר צלע. לדעת רבי נחמיה הם חזרו על השירה כולה פה אחד. ולדעת רבי אליעזר בן תדאי הם חזרו על צלע הפתיחה שבכל שורה ואז הוסיפו והשלימו אותה מדעתם, בלי שמשה לימד אותם את המילים המשלימות.
מבחינה זו, לפנינו ויכוח נקודתי על משמעותו של פסוק בתורה. אך יש כאן עניין עמוק יותר. כדי להבינו, עלינו להביט בסוגיה תלמודית אחרת, שלכאורה כלל אינה קשורה לזו שציטטנו ממסכת סוטה. היא מופיעה במסכת קידושין, ומציבה שאלה מרתקת. יש ארבעה סוגי אנשים שאנו מצווים לכבד במיוחד: הורה, מורה (רב), נשיא ומלך. האם רשאי מי מהם למחול על כבודו, כלומר לוותר על הכבוד שאנו מצווים לחלוק לו?
אמר ר' יצחק בר שילא, אמר ר' מתנה, אמר רב חסדא: האב שמחל על כבודו, כבודו מחול. הרב שמחל על כבודו, אין כבודו מחול. ורב יוסף אמר, אפילו הרב שמחל על כבודו, כבודו מחול...
אמר רב אשי: אפילו למאן דאמר [=לפי מי שאמר] "הרב שמחל על כבודו, כבודו מחול", נשיא שמחל על כבודו אין כבודו מחול... [וכאן מופיעה קושיה על דברי רב אשי].
אלא, אי איתמר הכי איתמר [אם נאמרו הדברים, כך נאמרו:] אמר רב אשי: אפילו למאן דאמר "נשיא שמחל על כבודו, כבודו מחול" – מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול; שנאמר "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים יז, טו) – שתהא אימתו עליך.[4]
ארבעת סוגי הנכבדים מחזיקים כולם בעמדת מנהיגות כלפי מישהו: האב כלפי ילדיו, הרב כלפי תלמידיו, הנשיא (שהוא המנהיג הדתי, כגון רבי יהודה הנשיא) כלפי הקהילה, והמלך כלפי האומה. ניתוח עומק של הסוגייה ילמד כי ארבעה אלה נמצאים במקומות שונים בקֶשת שבין סמכות המושתתת על האדם עצמו, לבין סמכות רשמית הניתנת לבעל משרה.[5] ככל שמערכת היחסים אישית יותר, כך מוסכם יותר שהמנהיג יכול למחול על כבודו. בקצה האחד נמצא תפקיד ההורה (אישי מאוד), ובקצה השני תפקידו של מלך (רשמי לחלוטין).
נראה לי להציע שנושא זה הוא אשר עליו נחלקו החכמים בעניין שירת הים. לדעת רבי עקיבא, משה היה כמו מלך. הוא דיבר, והעם רק ענה אמן (או במקרה זה "אשירה לה'"). לשיטת רבי אליעזר בן רבי יוסי הגלילי, משה דמה כאן לרב (כיאה למשה רבנו). הוא דיבר, ובני ישראל חזרו על דבריו צלע אחר צלע. בעיני רבי נחמיה, משה היה כנשיא בין עמיתיו הרבנים (בסוגיה בקידושין, שהבאתי כאן רק קטעים ממנה, מובהר שמחילת כבודו של הנשיא מותרת רק בפורום הזה). היחסים היו קולגיאליים: משה התחיל, אבל כולם הצטרפו אליו לשירה פה אחד. ועל פי רבי אליעזר בן תדאי, משה דמה לאב. הוא התחיל, אבל נתן לבני ישראל להשלים כל שורה בעצמם. זהו עניין יסודי בהורות, והתורה מבהירה לנו אותו כבר במפגשנו הראשון עם אברהם:
וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ, וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן. וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.
בראשית יא, לא
המסע של תרח לארץ כנען נמשך רק עד חרן. אברהם השלים אחר כך את המסע שאביו התחיל. להיות הורה הוא לרצות שילדיך יוסיפו ללכת מן המקום שהגעת אליו. כזה, לדעת רבי אליעזר בן תדאי, היה יחסו של משה לבני ישראל.
הפסוק האחרון לפני שירת הים אומר על העם, "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". זו הפעם הראשונה שהעם מתואר כ"מאמין" במנהיגותו של משה. אכן, זו הנקודה המתאימה לתהייתם של חז"ל: מהו להיות מנהיג של עם ישראל? האם זו משרה רשמית, מן הסוג שהדוגמה המובהקת לו הוא מלך ("רבנן איקרו מלכים"[6])? האם צריכה להיות כאן מערכת יחסית אישית, המושתתת לא על כבוד ויראה אלא על טיפוח, על עידוד המונהגים לצמוח, לקבל אחריות ולהמשיך במסע שהמנהיג התחיל בו? או אולי משהו באמצע?
אין תשובה יחידה. לפעמים הפעיל משה את סמכותו בתוקף (למשל, בעת המרד של קורח ועדתו). פעם אחרת אמר, "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים" (במדבר יא, כט). יש מקרים שחשוב להראות בהם כי "דַּבָּר אחד לדור ולא שני דבּרים לדור",[7] ויש הזדמנויות אחרות שבהן מנהיגות עילאית מתבטאת דווקא בהזמנתם של אחרים לחלוק בה.[8]
היהדות היא אמונה מורכבת. התורה אינה מעמידה מודל מנהיגותי אחד ויחיד. הלוא כל אחד מאיתנו נקרא למלא כמה תפקידים שונים של מנהיגות: כהורים, כמורים, כחברים, כחברי צוות וראשי צוות. אך אין ספק שהיהדות מעדיפה, כאידיאל, את המנהיג ההורה, המעודד את מונהגיו להמשיך במסע שהחל הוא, ולהתקדם הלאה אל מקום שהוא עצמו לא הגיע אליו.[9] מנהיג טוב יוצר מונהגים; מנהיג דגול יוצר מנהיגים. זה היה הישגו הגדול ביותר של משה: שהוא השאיר אחריו עם הנכון, בכל דור ודור, לקבל עליו את האחריות לקידום נוסף של המשימה שהוא החל בה.
[1] מכילתא לשמות טו, ב, מהדורות הורוביץ-רבין (ירושלים: תש"ל), עמ' 126.
[2] רש"י מתבסס על המכילתא לשמות טו, א. במהדורת הורוביץ-רבין: עמ' 115.
[3] שם, עמ' 119.
[4] קידושין לב ע"א-ע"ב. ראו שם הסוגיה במלואה.
[5] זוהי אבחנתו הידועה של מקס ובר בין סמכות כרזימטית לסמכות בירוקרטית. ראו מקס ובר, על הכאריזמה ובניית המוסדות: מבחר כתבים, תרגם: אהרן אמיר, ירושלים: מאגנס, 1979.
[6] גיטין סב ע"א.
[7] סנהדרין ח ע"א.
[8] שם. על פי חז"ל, זה היה ההבדל בין ברכת משה ליהושע בדברים לא, ז, לבין ברכת ה' לו שם בפסוק כג. ראו רש"י לדברים לא, ז.
[9] ראו רש"י לבראשית ו, ט.
- כאיזה סוג של מנהיג מצטייר משה בשירת הים? הסבירו.
- כיצד האצלת אחריות על אחרים מאפשרת להם לצמוח?
- במה דומה מנהיגותו של משה המשתקפת בשירת הים לצורת המנהיגות של אברהם, יוסף או יהושע?
'שיג ושיח' מוקדש לעילוי נשמת חיים שימל ז"ל על ידי תמיכתם הנדיבה של משפחת שימל.
"אהבתי את תורתו של ר' חיים שימל מאז שפגשתי בה לראשונה. היא שואפת לעסוק לא רק באמת שעל פני השטח אלא גם על הזיקה שלה לאמת עמוקה יותר שמתחת. יחד עם אנה, אשתו המופלאה במשך 60 שנה, הם בנו חיים המוקדשים לאהבת המשפחה, הקהילה והתורה. זוג יוצא דופן שהשפיע עליי ללא שיעור בדוגמה של חייהם." — הרב זקס
להצטרפות לדיוור ישיר שבועי לכתובת המייל
עוד על בשלח
המוזיקה, שפת הנשמה
אנרגיה מתחדשת
מסתכלים כלפי מעלה
אין כבר דרך חזרה
פִּלְאִי גם אם טבעי
