תחפושת

יוסף הוא עכשיו שליט מצרים. הרעב שהוא חזה – קם והיה; קם והיכה גם מעבר לתחומי מצרים, בארץ כנען. אחיו של יוסף, שביקשו לקנות מזון, יורדים מצרימה. הם מגיעים לארמונו של האיש המופקד על חלוקת התבואה:

וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ, הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ. וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה. וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו, וַיַּכִּרֵם – וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם, וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: "מֵאַיִן בָּאתֶם?" וַיֹּאמְרוּ: "מֵאֶרֶץ כְּנַעַן, לִשְׁבָּר אֹכֶל". וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו, וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ.

בראשית מב, ו-ח

זה היה יוסף – בתפקיד ובמלבושים של שר מצרי. זה היה יוסף בתחפושת.

לרוברט אורי אלטר, חוקר הסיפור המקראי ומתרגם המקרא לאנגלית, אנו חבים את המושג "סצנת דפוס": דרמה החוזרת בשינויים כמה פעמים; תופעה רווחת במיוחד בספר בראשית. אין כללים נכונים-תמיד לפענוח משמעותן של סצנות דפוס. דוגמה אחת היא בחור-פוגש-בחורה-בבאר, סצנה המתרחשת שלוש פעמים:  עבד אברהם ורבקה, יעקב ורחל, ומשה ובנות יתרו. המיקום – הבאר – אינו בעל ערך סמלי מיוחד במקריםהללו, שהרי בארות הם מקום המפגש האופייני ביותר בימי קדם, לפחות כמו ברי המים ומכונות הקפה במשרדים בימינו. תשומת הלב שלנו בסצנות הדפוס מהסוג הזה צריכה להינתן להבדלים ביניהן: הפעלתנות של רבקה, מפגן הכוח של יעקב, תאוות הצדק של משה. אופן התנהגותם של אנשים כלפי זרים בבאר הוא, במילים אחרות, מבחן לאופיים. אך יש מקרים שבהם סצנות דפוס מצביעות במיוחד על מוטיב החוזר בכולן. זהו המקרה אצלנו. אם רצוננו להבין מה עומד על הפרק במפגש בין יוסף לאחיו, עלינו להציבו לצד שלוש סצנות דומות, כולן מספר בראשית.

הראשונה מתרחשת באוהל יצחק. האב זקן ועיוור. הוא מבקש מבנו הגדול לצאת לשדה, לצוד חיה, ולהכין לו מטעמים – כדי שהוא יוכל לברך אותו. כעבור זמן קצר שומע יצחק להפתעתו שמישהו נכנס. "מִי אַתָּה בְּנִי?" הוא שואל. "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ", עונה הקול. יצחק אינו משתכנע. "גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ, בְּנִי – הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו, אִם לֹא?" הוא ממשש את המרקם השעיר של העורות המכסים את ידיו, ואינו משתכנע. הוא שואל שוב: "אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו?" והבן עונה "אָנִי". וכך פותח יצחק את ברכתו: "רְאֵה, רֵיחַ בְּנִי – כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'!". אבל זה לא עשו. זה יעקב בתחפושת.

סצנה שנייה: יעקב ברח אל בית דודו, לבן. משהגיע, פגש את רחל והתאהב בה, והציע לעבוד אצל אביה שבע שנים כדי לשאת אותה לאישה. הזמן עובר מהר: השנים היו בעיניו "כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ". יום החתונה מגיע. לבן עושה משתה. הכלה נכנסת לאוהלה. מאוחר בלילה, יעקב מצטרף אליה. סוף סוף התחתן עם רחל אהובתו. כשהבוקר עולה, הוא מגלה שהיה קורבן לתרמית. זו אינה רחל. זו לאה בתחפושת.

סצנה שלישית: יהודה התחתן עם נערה כנענית, ועכשיו הוא אב לשלושה. הראשון התחתן עם צעירה מקומית, תמר, אבל באורח מסתורי מת בדמי ימיו, והשאיר את אשתו אלמנה ללא ילדים. בהתאם לגרסה קדומה של דין הייבום, יהודה מחתֵן את תמר עם בנו השני, כדי שהיא תקים זרע לאחיו המת. אך האיש, בעלה השני של תמר, סלד מהמחשבה שהבן שיוליד יהיה שייך למעשה לאחיו המנוח, ולכן הוא שיחת את זרעו ארצה. בעוון זה מת גם הוא. עתה שלח יהודה את תמר לחכות עד שיגדל בנו השלישי, והיא נותרה בינתיים עגונה.

השנים עוברות. יהודה עצמו מתאלמן מאשתו. בחוזרו הביתה מגז צאנו, הוא רואה קדֵשה, פרוצה, רעולת פנים בצד הדרך. הוא מבקש לשכב איתה, ומציע כאתנן גדי עזים. עד שישלח את הגדי, היא מבקשת כעירבון את "חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ". למוחרת הוא שולח אליה את חברו, ועימו גדי העיזים, לקחת את העירבון – אך האישה איננה. אנשי המקום אומרים שלא הייתה קדשה באזור. כעבור שלושה חודשים שומע יהודה שתמר כלתו הרה. הוא זועם. הרי היא מיועדת לבנו הקטן, ואסור לה לקיים יחסים עם גבר אחר. היא הרתה לזנונים! "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף", חורץ יהודה. היא מוּצאת אל המוקד, אך מבקשת טובה אחת. שישלחו קודם לחמיה יהודה את החותם, הפתיל והמטה, עם מסר: "לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה". יהודה מבין מייד. תמר, העגונה בשם חובת ההנצחה של בנו הבכור והקמת היורש לו, גרמה לו בדרכי תחבולה לעשות את מה שהוא אמור היה לאפשר לבנו הקטן לעשות. "צָדְקָה מִמֶּנִּי", יהודה מודה. הוא חשב ששכב עם פרוצה. אבל זו הייתה תמר בתחפושת.

ארבע סצנות, ארבע תחפושות, ארבעה כישלונות לראות את אשר מאחורי המסכה. מה יש להן במשותף? דבר מופלא. רק על ידי כך שלא הכירו אותם יכלו יעקב, לאה, תמר ויוסף לקבל הכרה: לזכות בהקשבה, ביחס רציני, בהישמעות. יצחק אוהב את עשו, לא את יעקב. יעקב אוהב את רחל, לא את לאה, יהודה חושב על בנו הצעיר, לא על מצוקתה של תמר. יוסף שנוא על אחיו. רק כשהם מתחזים למישהו או משהו אחר הם יכולים להשיג את משאלתם: יעקב, את ברכת אביו; לאה, בעל; תמר, בן; ויוסף, הקשבה לא-עוינת מצד אחיו. מצוקותיהם של הארבעה הללו מתמצות בביטוי נוקב אחד: "וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו, וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ".

האם תחפושות עוזרות? בטווח הקצר, כן. אבל בטווח הארוך, לא בהכרח. יעקב סובל רבות מכך שלקח את ברכת עשו. לאה אומנם מתחתנת עם יעקב אך לעולם לא תזכה באהבתו. תמר מתברכת בבן, אפילו בשניים, אבל יהודה "לֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה". ויוסף – אחיו אומנם לא שנאו אותו עוד, אבל הם פחדו ממנו. גם לאחר שהבטיח שלא ייקח מהם שום נקם, הם עדיין חשבו שיעשה זאת אחרי שאביהם ימות. מה שאנו משיגים בתחפושת אף פעם איננו האהבה שאנו מבקשים.

אבל קורה דבר אחר. יעקב, לאה, תמר ויוסף מגלים כי אף שלא זכו בחיבתם של האנשים שבחיבתם רצו, אלוהים היה איתם; ובסופו של דבר די בכך. התחזות היא מעשה של התחבאות – מאחֵרים, ואולי מעצמנו. אבל מאלוהים איננו יכולים להתחבא, וגם איננו צריכים. הוא שומע את צעקתנו. הוא עונה לתפילותינו הכמוסות. הוא שומע את שאינם נשמעים ומביא להם נחמה.

בסופו של כל אחד מארבעת המקרים הללו אין ריפוי ליחסים אבל יש תיקון לזהוּת. ומשום כך אין אלה עלילות חולין, אלא תיעודים דתיים מאוד של צמיחה והבשלה נפשית. הם מלמדים אותנו דבר פשוט ועמוק: מי שעומד לפני האלוהים אינו זקוק יותר לתחפושת כדי להשיג ערך עצמי בעומדו לפני בני אדם.

1. מדוע עשוי אדם להרגיש שהוא צריך להסתיר את זהותו כדי ש"יִראו אותו"?
2. איפה עוד בתנ"ך אישים מתחזים? למה לדעתכם הם עשו זאת?
3. איך אפשר להתחבא מה', הנוכח בכול ויודע הכול? האם כאשר אתם עומדים לפני ה', כגון בתפילה, אתם נותנים דרור לעצמי האמיתי שלכם?