מוסר מוכח

האם ישנו בסיס אובייקטיבי למוסר? לאורך המאה העשרים, בחוגים חילוניים, הרעיון נתפס כאבסורדי. מוסר הוא מה שאנחנו בוחרים שהוא יהיה. אנחנו חופשיים לעשות ככל אוות נפשנו כל עוד איננו פוגעים באחרים. שיפוטים מוסריים, גורסת גישה זו, אינם אמיתוֹת אלא בחירוֹת. אין דרך לעבור מ"ככה זה" ל"כך ראוי שיהיה", מתיאור להוראה, מעוּבדוֹת לערכים, ממדע לאתיקה. זו הייתה החוכמה המקובלת בפילוסופיה למשך מאה שנים, מאז טען ניטשה כי יש לנטוש את המוסר – שהוא ראה כתוצר של היהדות – לטובת "הרצון לעוצמה".

והינה, בשנים האחרונות, ניתן למוסר בסיס מדעי חדש לחלוטין, משני כיוונים מפתיעים: הנאו-דרוויניזם ותורת המשחקים, שהיא ענף של המתמטיקה. כפי שנראה תכף, גילוי זה קשור במסמרות לסיפור נוח והברית שאלוהים כרת עם האנושות אחרי המבול.

את תורת המשחקים המציא אחד המוחות המזהירים ביותר במאה העשרים, ג'ון פון-ניומן (1903–1957). הוא הבין שהמודלים המתמטיים המשמשים בכלכלה אינם ריאליסטיים ואינם משקפים את דרך קבלת ההחלטות בעולם האמיתי. בחירה רציונלית איננה רק עניין של שקילת חלופות והכרעה ביניהן. שכן תוצאת החלטתנו תלויה במקרים רבים בדרך שבה אחרים מגיבים לה, ואת זאת, בדרך כלל, איננו יודעים מראש. תורת המשחקים, המצאתו של פון-ניומן משנת 1944, הייתה ניסיון ליצור ייצוג מתמטי לבחירה בתנאי אי-ודאות. כעבור שש שנים היא הולידה את הפרדוקס המפורסם ביותר שלה, הידוע בכינוי "דילמת האסיר".

דמיינו שני אנשים שהמשטרה עצרה בחשד לביצוע פשע. הראיות הקיימות מספיקות רק להאשמתם בעברה קטנה יותר. המשטרה מחליטה לעודד אותם להפליל איש את חברו בַּפשע. היא מפרידה בין השניים, ומציעה לכל אחד מהם כך: אם תעיד נגד החשוד השני, והוא לא יעיד נגדך, אתה תשתחרר והוא יידון לעשר שנות מאסר. אם יקרה ההפך, אתה זה שתיכלא לעשר שנים. אם שניכם תעידו, כל אחד נגד חברו, כל אחד מכם יידון לחמש שנות מאסר בלבד. ואם שניכם תשמרו על זכות השתיקה, תואשמו בעברה הקטנה שלגביה כבר יש לנו הוכחות, וכל אחד מכם ייאסר למשך שנה.

חישוב זריז יגלה שהאסטרטגיה המיטבית לכל אחד היא להפליל את חברו. כך יוודא שהוא לא יידון לעשר שנים. אלא שבאורח פרדוקסלי, התוצאה הטובה ביותר לעצורים תושג דווקא אם שניהם ישמרו על שתיקה. אם כך יקרה, כזכור, כל אחד ייאסר רק לשנה. לשם כך כל אחד צריך לסמוך על חברו שישתוק: זו אסטרטגיה שמניחה שיתוף פעולה מצד הזולת. אך היות שאיש מהם אינו יודע בוודאות מה יחליט חברו, שהרי אין תקשורת ביניהם, הם אינם יכולים להרשות לעצמם להסתכן ולשתוק. דילמת האסיר מעניינת כי היא מראה איך שני אנשים המתנהגים בצורה רציונלית ישיגו תוצאה רעה לשניהם.

בסופו של דבר נמצא פתרון. הסיבה לפרדוקס היא ששני העצירים מוצאים את עצמם במצב הזה רק פעם אחת. אילו היו צריכים לבחור שוב ושוב ושוב, הם היו מגלים לבסוף שהדבר הטוב ביותר בשבילם הוא לסמוך איש על רעהו, לשתף פעולה ביניהם ולשתוק.

במקביל, הביולוגים התחבטו בְּתופעה שבלבלה את דרווין. תאוריית הברירה הטבעית, הגורסת כי המתאימים ביותר לתנאי הסביבה הם אלה שישרדו, מובילה לכאורה למסקנה שהפרטים האכזריים ביותר הם אלה שישרדו ויצליחו להתרבות ולהעביר את הגנים שלהם לדור הבא. אך כמעט כל חברה המוכרת למדע מוקירה את הפרטים האלטרואיסטים שבתוכה: אלה המוותרים על היתרונות שלהם על פני אחרים כדי לעזור להם. איך שרדו האלטרואיסטים? דומה שעובדה זו סותרת את תורת הברירה הטבעית.

דילמת האסיר מציעה תשובה לכך. רדיפת האינטרס העצמי של הפרט מובילה תכופות לתוצאות גרועות. כל קבוצה הלומדת לשתף פעולה בתוכה במקום להתחרוֹת תימצא ביתרון יחסי על פני קבוצות שאינן עושות כן. אבל, כפי שהראה חֵקֶר דילמת האסיר, השגת שיתוף פעולה מצריכה מפגשים חוזרים ונשנים – דבר שבתורת המשחקים זכה לכינוי "דילמת האסיר החוזרת-ונשנית".

בשלהי שנות השבעים הוכרזה תחרות למציאת תוכנת המחשב שתשיג את התוצאות הטובות ביותר במשחק דילמת האסיר החוזרת ונשנית נגד עצמה ונגד אחרים. התוכנה הזוכה פותחה בידי הקנדי אנטול רפפורט, וכונתה "מידה כנגד מידה". היא פשוטה להדהים: התוכנה, בתפקיד אחד העצירים, מתחילה בשיתוף פעולה, ומאז ואילך נוהגת בכל סבב כפי שנהג היריב בסבב שלפניו. מעין "כאשר עשית – כן ייעשה לך". זו הדרך המהירה ביותר ללמד את היריב לשתף פעולה. זו הייתה ההוכחה המדעית הראשונה שנמצאה לעיקרון מוסרי כלשהו.

שרשרת התגליות הזאת מרתקת כי היא משקפת במדויק את העיקרון המרכזי בברית בין אלוהים לנוח:

שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם

בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ,

כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.

בראשית ט, ו

מוצג כאן עיקרון מידה כנגד מידה, עיקרון הצדק-כגמול: כאשר עשית כן ייעשה לך. התורה מציגה אותו בתחבולה שירית מופלאה. שש המילים הראשונות בה מופיעות כבבואה: (1) שֹׁפֵךְ (2) דַּם (3) הָאָדָם – (3א) בָּאָדָם (2א) דָּמוֹ (1א) יִשָּׁפֵךְ. כלומר הטיות המילים לשפוך, דם ואדם מופיעות בסדר ישר ואז בסדר הפוך. זו דוגמה מושלמת לסגנון המשקף מהות: מה שעושים לנו הוא דמות-ראי של מה שאנו עושים. מפליא להיווכח כי העיקרון המוסרי הראשון המוצג בתורה הוא גם העיקרון המוסרי הראשון שנמצא לו תוקף מדעי. תוכנת מידה כנגד מידה היא המקבילה הממוחשבת לצדק-כגמול.

יש לסיפור המשך. ב-1989 יצר המתמטיקאי הפולני מרטין נובאק תוכנה שניצחה את 'מידה כנגד מידה'. הוא קרא לה 'נדיבה'. היא גברה על חולשה אחת של קודמתה. ב'מידה כנגד מידה', מי שנקלע למשחק עם יריב מרושע במיוחד נסחף בעל כורחו למעגל נקם הרסני שאין לו סוף, שתוצאותיו רעות לשני הצדדים. 'נדיבה' חמקה מגורל זה על ידי כך שמפעם לפעם, באקראי, 'שכחה' את הצעד האחרון של היריב, וכך נתנה ליחסים בין השניים הזדמנות להתאתחל. נובאק יצר, בעצם, הדמיית-מחשב לסליחה.

גם לזה יש קשר ישיר לסיפורו של נוח. אחרי המבול, אלוהים נשבע: "לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי" (בראשית ח, כא). זהו עקרון הסליחה האלוהית.

וכך, שני העקרונות הגדולים של ברית נוח הם גם שני העקרונות הראשונים שבוססו בהדמיית מחשב. הנה כי כן, למוסר דווקא יש בסיס אובייקטיבי. הוא בנוי על שני רעיונות יסוד: צדק וסליחה – או בלשון חז"ל מידת הדין ומידת הרחמים. בלי השניים האלה, שום קבוצה אינה יכולה לשרוד לאורך זמן.

באחת היצירות הגדולות הראשונות של הפילוסופיה היהודית, 'ספר אמונות ודעות', הסביר רב סעדיה גאון (882–942) כי אפשר לבסס בשכל את אמיתותיה של התורה. מדוע אם כן יש צורך בהתגלות אלוהית? כי לאנושות נדרש זמן רב מאוד להגיע לאמת, ובדרך אליה היא מחליקה ומועדת שוב ושוב.

לאנושות נדרשו עוד אלף שנים ויותר אחרי רב סעדיה גאון כדי לבסס את אמיתות המוסר היסודיות שבלב בריתו של אלוהים עימה: ששיתוף-פעולה נחוץ ממש כמו תחרות, וששיתוף הפעולה תלוי באמון, וכדי שיתקיים אמון נצרך צֶדק, והצדק בתורו אינו שלם בלי סליחה. המוסר אינו רק מה שאנו בוחרים שיהיה. הוא חלק מהמארג הבסיסי של העולם, שנתגלה לנו בידי בורא העולם לפני עידן ועידנים.

1. האם לדעתכם בני האדם מטבעם אנוכיים או משתפי-פעולה? מדוע?
2. לו נמצאתם בדילמת האסיר, האם הייתם בוחרים לשתוק או להפליל את חברכם? מה היה משפיע על החלטתכם?
3. איך נלמדים מפרשת נוח גם הצדק וגם הסליחה?