להרשים במלבושים

תיאוריהם המפורטים של "בִגְדֵי קֹדֶשׁ" שהכוהנים והכוהן הגדול לבשו "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת", המופיעים בפרשתנו, אינם מתיישבים במבט ראשון עם רוח היהדות. הבגדים נועדו להיראות. להרשים את העין. אבל היהדות היא דת של האוזן הרבה יותר מכפי שהיא דת של העין. היא מעדיפה את השמיעה על פני הראייה.

הפועל "לשמוע", שמובנו הוא האזנה אך גם הישמעות והבנה, מושל בכיפה. בפרט בספר דברים, שם הוא מופיע 92 פעם. הרוחניות היהודית נוגעת להקשבה, והרבה פחות מכך להתבוננות. משום כך אנו מכסים את עינינו בעת קריאת שמע. אנו מכבים את עולם המראות ומתמקדים בעולם הצלילים: עולמן של המילים, של התקשורת ושל המשמעות.

הטעם לכך הוא מלחמתה של התורה נגד האלילות. בני קדם מצאו את האלוהות בשמש, בכוכבים, בנהר, בים, בגשם, בסערה, בממלכת החי ובאימא אדמה. הם יצרו ייצוגים נראים לעין של הדברים הללו – פסילים למיניהם. היהדות מתנערת מכל צורת החשיבה הזאת.

אלוהים איננו הטבע, אלא מה שמעבר לו. הוא ברא אותו, והוא נשגב ממנו. משורר תהילים קורא:

"כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ, יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה; מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ?".

ח, ד-ה

החלל האדיר הוא לדידו של המשורר רק "מעשה אצבעותיך". הטבע הוא מלאכת כפיו של האל, ולא האל עצמו. את אלוהים אי אפשר לראות.

אבל לשמוע אותו אפשר. הוא מתגלה בעיקר במילים. בהר סיני, אמר משה, ה' דיבר אל העם "מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל" (דברים ד, יב). אליהו, בחוויה הכבירה שחווה בהר חורב, גילה שה' נמצא לא ברוח ולא ברעש ולא באש אלא ב"קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" (מל"א יט, יב).

המשכן ואחריו המקדש חרגו בגלוי מהקו הזה. בהם, הדגש היה ויזואלי. בגדי הקודש של הכוהן הגדול הם דוגמה מובהקת לכך. והדבר מפתיע מאוד. המילה בגד באה בעברית משורש הבגידה. בספר בראשית, לכל אורכו, כאשר בגד הוא מוטיב מרכזי בסיפור, יבואו בסיפור מעשי מרמה או בגידה.

אדם וחוה תפרו לעצמם חגורות מעלי תאנה בניסיון לחפות על חטא עץ הדעת. יעקב השתמש בבגדי עשו כדי לקבל את ברכתו במרמה. תמר התכסתה בצעיף כדי להטעות את יהודה ולפתותו. אחי יוסף השתמשו בכתונת הפסים המגואלת שלו כדי לגרום לאביהם לחשוב כי חיה רעה אכלתהו. אשת פוטיפר ניצלה את בגדו של יוסף שנשאר אצלה כשברח מפניה כדי לבדות נגדו עלילת אונס. יוסף עצמו נעזר בבגדי המשנה-למלך שלו כדי להסתיר מאחיו את זהותו, כאשר באו אליו לשבור אוכל במצרים. לכן כה מפתיע שהתורה מגלה לפתע עניין כזה, שלא לומר חיבה כזו, כלפי בגדים, מלבושים ומדים למיניהם.

בגדים עניינם פני השטח, לא העומק; החיצוניות, לא הפנימיות; מראית-העין ולא המציאות. מה מוזר הדבר שדווקא בגשת התורה לענייני המכהנים בקודש היא מתפעמת כל כך מבגדים. והלוא, כדברי ה' לשמואל הנביא, "הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמ"א טז, ז)!

תמוה לא פחות הציווי של התורה, שאנו פוגשים בו כאן לראשונה, על לבישת מדים, בגדי שרד: לבוש תקני שאדם לובש לא מטעם עצמו אלא בגלל תפקידו, תפקידי הכהונה במקרה שלנו. גם עניין זה מנוגד לכאורה לרוחה של התורה, המתמקדת באדם ולא בתפקיד. לנביאים, למשל, אין מדים.

עוד דבר המופיע בפרשה זו לראשונה בתורה הוא הביטוי "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת", המציין את האפקט של בגדי הכהונה ואת טעם קיומם. עד כה ציינה המילה "כבוד" בתורה אך ורק את הקב"ה. שום אדם לא זכה לחלוק סגולה זו עם הבורא. המילה "תפארת" לא הופיעה עד כה בתורה כלל. היא מציינת הוד והדר אך גם יופי. עימה נכנס לתורה ממד שלא נמצא בה עד כה באופן זה: הממד האסתטי. פגשנו כבר יופי מוסרי, כגון חסדה של רבקה עם עבד אברהם בבאר. פגשנו גם יופי חיצוני: שרה, רבקה ורחל מוצגות כיפות תואר. אך תיאור המשכּן ועבודתו מפגיש אותנו לראשונה ביופי הדקורטיבי, ביצירת דברים יפים למראה – ובדגש ויזואלי.

היבט זה מלווה את ענייני המשכן והמקדש מראשיתם. כבר בסיפור עקדת יצחק בהר המוריה, מקומו העתידי של המקדש, נאמר: "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה. אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם: בְּהַר ה' יֵרָאֶה" (בראשית כב, יד). הראייה נעשית עיקר. המקדש יהיה מקום שרואים ונראים בו. חשבו על הפיוט המוכר מתפילת יום כיפור, "מראה כוהן", שכולו עוסק ביופיו של כוהן גדול בצאתו ביום הכיפורים מבית קודשי הקודשים. הנה רק אחדים מן הדימויים למראה הכוהן שם:

"כִּדְמוּת הַקֶּשֶׁת בְּתוֹךְ הֶעָנָן... כְּוֶרֶד הַנָּתוּן בְּתוֹךְ גִּנַּת חֶמֶד... כְּנֵר הַמֵּצִיץ מִבֵּין הַחַלּוֹנוֹת... כִּקְהִלָּה מְכֻסָּה תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן...  כְּשׁוֹשַׁנַּת גַּן בֵּין הַחוֹחִים... כְּתַבְנִית כְּסִיל וְכִימָה מִתֵּימָן...".

ולסיכום אומר המתפלל: "אשרי עין ראתה כל זאת". מדוע דווקא בעניין המשכן והמקדש הוויזואליות מושלת בכיפה?

התשובה נוגעת לחטא העגל. החטא הוכיח שהעם מתקשה להתמסר לאל שאינו נותן להם שום סימן קבוע ונראה לעין לנוכחותו, ושאפשר לתקשר איתו רק דרך אדון-הנביאים. התורה ניתנה לבני אדם רגילים, לא למלאכים ולא ליחידים יוצאי-דופן דוגמת משה. קשה להאמין באל הנמצא בכל מקום אך לא בשום מקום מיוחד. קשה לתחזק יחסים עם אל המורגש רק בניסים ובאירועים מיוחדים אבל לא בחיי היומיום. קשה לדבוק מעומק הלב באל המתגלה לנו רק ככוח עליון. 

המשכן היה הפתרון לכך: סימן נראה-לעין לשכינתו המתמדת של ה' בקרב העם. הכוהנים ששירתו שם עשו זאת לא מתוך גדולתם האישית, כמו משה, אלא מתוך נסיבות של הולדת ושל תפקיד – ובגדי השרד שלהם העידו על כך. המשכן מייצג את ההכרה בעובדה שהרוחניות האנושית מתקיימת ברגש, לא רק בשכל; בלב, ולא רק במוח. האסתטיקה והוויזואליה הן דרך לעורר רגשות יראה. כך ניסח זאת הרמב"ם ב'מורה נבוכים':

כדי לכבד את הבית גם הוגדל כבוד המשרתים בו, הובדלו הכוהנים והלויים, ונקבע לכוהנים הלבוש המפואר, הנאה והיפה ביותר, "בִגְדֵי קֹדֶשׁ... לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות כח, ב)... והכוונה היא שתהיה בלבית הזה רוממות וכבוד בעיני הכול.[i]

מראה הכבוד והתפארת של בגדי המשמשים בקודש, ושל המשכן והמקדש עצמם, עורר יראה; כדברי המשורר ריינר מריה רילקה, "כִּי אֵין הַיֹּפִי אֶלָּא רֵאשִׁיתוֹ-שֶׁל-אָיֹם אֲשֶׁר בְּמַאֲמָץ נַעֲמֹד בָּהּ".[ii] מראות הפאר במשכן עוררו יראה כי הם רמזו ליופי והדר שמעבר להם: לאלוהים.

הרמב"ם הבין את כוחו הריגושי של המראֶה. ב"שמונה פרקים", הקדמתו לפירושו לפרקי אבות, הוא אומר: "...צריכה הנפש גם כן להתעסק במנוחת החושים בעיון לפיתוחים ולעניינים הנאים, עד שתסור ממנה הלאוּת".[iii] האמנות והאדריכלות יכולות לסלק עצבות ולרענן את החושים.

תובנה זו אפשרה לרמב"ם, באותה פסקה ב'מורה נבוכים', להסביר דין מוקשה: האיסור המוטל על כוהנים בעלי מום לשרת במקדש. דין תורה זה אינו עולה בקנה אחד עם עיקרון "רחמנא ליבא בעי", כלומר ה' חפץ בלב, ברוח הפנימית. הדרתם של כוהנים אלה, אומר הרמב"ם, אינה נוגעת למהותן של התפילה ועבודת הקודש, אלא לתפיסות העממיות: "כי בעיני ההמון אין מכבדים אדם בצורתו האמיתית, אלא בשלמות איבריו ויפי בגדיו".[iv] התפיסה אולי שגויה, אבל היא רווחת ואי אפשר להתעלם ממנה; לא בְּמָקום שכל תכליתו היא להוריד את חוויית הקדושה אל הקרקע, אל מבנה פיזי שטקסים קבועים נערכים בו בידי בני אדם רגילים. המקדש נועד לאפשר לאנשים להרגיש את האלוהות הבלתי-נראית באמצעות תופעות נראות.

יש, אם כן מקום לאסתטיקה ולוויזואליה בחיי הרוח. בדורותינו, הרב קוק בלט בחזונו לחידוש האמנות היהודית בארץ ישראל המתחדשת. הוא עצמו, כפי שכתבתי בהזדמנות אחרת, אהב את ציוריו של רמברנדט, ואמר שהם ממחישים את האור שנברא ביום הראשון. הוא גם תמך, אף כי בזהירות, בהקמת בית הספר לאמנות בצלאל, מסימניה הראשונים של התחדשות זאת.

המושג "הידור מצווה", המביא אל קיום המצווה את ממד היופי, שורשיו במשכן. ליופי יש ביהדות מקום ותפקיד – אך אל נא נתבלבל. אין זה פולחן יופי נוסח יוון. בישראל הקדומה האמינו בהדרת-קודש, בעוד ביוון – בקדושת ההדר. ויחי ההבדל.

אני מאמין שליופי יש כוח, וביהדות יש לו תמיד תכלית רוחנית: לפקוח את תודעתנו אל היותו של העולם יצירת אמנות המעידה על יוצרה העילאי, בורא עולם.

[i] מורה נבוכים ג, מה. בתרגום מיכאל שוורץ, כרך ב, אוניברסיטת תל-אביב: תשס"ג, עמ' 604–605.

[ii] ריינר מריה רילקה, איליות דוּינו (אלגיות דואינו), מגרמנית: פנינה נוה, תל-אביב: עקד, תשכ"ח, האיליה הראשונה, עמ' 10.

[iii] פירוש המשניות לרמב"ם, הקדמה למסכת אבות (שמונה פרקים), פרק חמישי.

[iv] ראו הערה 1.