טרגדיה של כוונות טובות

 מדוע הורתה רבקה ליעקב לרמות את יצחק וליטול את ברכתו של עשו? זאת שאלת העומק המהדהדת בלב פרשת תולדות. הוראותיה של רבקה נמרצות ונחושות:

וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ: לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים, וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב. וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל, בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ.

בראשית כז, ח-י

פעולתה המהירה יוצאת מגדר הרגיל. מצב העניינים נוצר אך זה עתה: היא לא יכלה לדעת מראש שיצחק עומד לברך את עשו, או שהוא יבקש קודם לכן לאכול מטעמים מן הציד – ובכל זאת תוכניתה הייתה מיידית, שלמה ומפורטת. לא היו לה ספקות ולא היסוסים. היא הייתה נחושה בדעתה לנצל את ההזדמנות. כשיעקב העלה השגות (מה יהיה אם אבא לא יאמין? מה יקרה אם הוא ימשש אותי ויבין מייד שאינני עשו?) תשובתה הייתה קצרה וחותכת:

עָלַי קִלְלָתְךָ, בְּנִי. אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח לִי.

בראשית כז, יג

רובנו, כך אני מתרשם, נוטים לשאול איך יכול יעקב לרמות את אביו. אבל השאלה האמיתית נסובה על רבקה. התוכנית הייתה שלה, לא של יעקב. איך ייתכן שהיא חשבה כי מותר (א) לרמות את בעלה, (ב) לשלול מעשו את ברכת אביו, ו-(ג) לצוות על יעקב לעשות מעשה לא ישר? יעקב, כשהוא לעצמו, לא היה הוגה תוכנית כזאת. הוא היה "אִישׁ תָּם" (בראשית כ"ה, כז). לא איש תככים. איך אם כן הגיעה רבקה לידי מעשה כזה?

יש שלוש תשובות אפשריות. הראשונה: היא אהבה את יעקב (שם, כח). היא העדיפה אותו על פני עשו, אבל ידעה שיצחק חושב אחרת. האינסטינקט האימהי שלה הוא שהניע אותה. היא רצתה שבנה האהוב יבורך.

התשובה הזאת איננה סבירה. האבות והאימהות היו אנשי מופת. אינסטינקטים, או שאפתנות עקיפה, לא הניעו אותם. רבקה לא הייתה ליידי מקבת. היא גם לא הייתה בת-שבע, שהתערבה בתככי החצר כדי להבטיח שבנהּ שלֹמה יירש את כיסאו של דוד (ראו מל"א א). פרשנות כזאת לסיפור תהיה שגיאה קשה.

האפשרות השנייה היא שרבקה האמינה בכל ליבה שעשו הוא האיש הלא נכון: שהוא אינו מתאים להיות יורש הברכה. היא כבר ראתה באיזו קלות היה עשו מוכן למכור את בכורתו ואף לבוז לה (בראשית כה, לא-לד). היא לא האמינה כי "אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה" מתאים לתבנית של ברית אברהם. היא ידעה שעל פי שיקול דומה בחר ה' ביצחק להיות ממשיכו של אברהם, ולא בישמעאל שהיה "פֶּרֶא אָדָם" (טז, יב),  היא ידעה שיצחק אוהב את עשו אבל הרגישה – משלל סיבות, תלוי בפירוש שאנו בוחרים בו – שיצחק עיוור לפגמיו. חיוני היה, לשם עתידה של הברית, שהיא תימסר בידי הבן שיש לו התכונות המתאימות לחיות על פי דרישותיה הגבוהות.

האפשרות השלישית היא שרבקה פשוט דָבקה בדברי הנבואה שקיבלה כאשר הלכה לדרוש את ה' בהיותה הרה עם תאומיה:

שְׁנֵי גיים [גוֹיִם] בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.

בראשית כה, כג

יעקב היה הצעיר. רבקה הבינה את המילים "ורב יעבוד צעיר" כמקדימות מושא לפועל; את הרב יעבוד הצעיר, כלומר יעקב יעבוד את עשו.

האפשרויות השנייה והשלישית הגיוניות, אבל רק במחיר העלאתה של שאלה יסודית יותר. האם רבקה שיתפה את יצחק במחשבותיה? אם כן, מדוע התעקש יצחק שהברכה תינתן לעשו? ואם לא, למה?

כאן עלינו לפנות לתובנת עומק של הנצי"ב (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, 1816–1893). המרתק כאן הוא שהנצי"ב מעיר את הערתו, המסבירה את המתרחש בפרשתנו, כבר על הפרשה הקודמת, פרשת חיי שרה: כבר כאשר רבקה רואה לראשונה את בעלה המיועד. נזכור נא שיצחק לא בחר את אשתו. אברהם הטיל משימה זו על עבדו. העבד והכּלה המיועדת רכבוּ לארץ כנען על גמלים, וכשהתקרבו לאוהלי אברהם ראתה רבקה דמות מרחוק:

וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי, וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב. וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל. וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד, "מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ?" וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד, "הוּא אֲדֹנִי". וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס ().

בראשית כד, סב-סה

על כך מעיר הנצי"ב בפירושו 'העמק דבר':

וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס. מרוב פחד ובושה, כמו שמבינה שאינה ראויה להיות לו לאשה, ומאז והלאה נקבע בלבה פחד. ולא היתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם ורחל עם יעקב, אשר בהיות להם איזה קפידא עליהם לא בושו לדבר רתת לפניהם. מה שאין כן רבקה. וכל זה הקדמה להסיפור שיבוא בפרשת תולדות שהיו יצחק ורבקה מחולקים בדעות. ומכל מקום לא מצאה רבקה לב להעמיד את יצחק על דעתה בדברים נכוחים כי היא יודעת האמת כי עשו רק ציד בפיו. וכן בשעת הברכות.

הנצי"ב הבין כי בתיאור המפגש הראשון בין רבקה ליצחק, דבר איננו מקרי. הכתוב מדגיש בפנינו, בכמה דרכים, את הריחוק ביניהם. יצחק רחוק מרבקה פיזית כשהיא מבחינה בו. הוא רחוק מאוד גם מבחינה מנטלית: הוא שרוי בהרהורים, במחשבה ובתפילה. רבקה מצידה ממחישה את הריחוק שלה כשהיא מתכסה בצעיף.

המרחק גדל והולך. יצחק הוא המופנם ביותר בין האבות. כמעט שאיננו רואים אותו יוזם מַהלך. דומה כי אירועי חייו משקפים את קורות חיי אביו. התורה מקשרת את יצחק ל"פַּחַד" (בראשית לא, מב). הקבלה מקשרת אותו דווקא עם גבורה, אבל זו גבורה של כיבוש-היצר ואיפוק. זהו האיש שנעקד אל המזבח, וחייו ניתנו לו בחזרה רק ברגע האחרון. יצחק, אולי בגלל הטראומה של הרגע ההוא, אולי משום שגדל בצילו של אב חזק, הוא אדם שרגשותיו טמונים בעומק שהדיבור אינו מגיע אליו.

לא ייפלא, אם כן, שהוא אוהב את רבקה מצד אחד, ואת עשו מצד אחֵר. המכנה המשותף היחיד בין שני אנשים אלה, השונים כל כך זה מזה, הוא שהם שונים מאוד מיצחק. הם שונים ממנו בכך שהם זריזים ואנשי מעשה. אצלם, אם להשתמש במטבעות לשונו של הַמְלֶט, "הָאֹדֶם הַטִּבְעִי שֶׁל עֹז הַהַחְלָטָה" לא "יִלְקֶה מֵחִוְרוֹנָם שֶׁל הִרְהוּרֵי הַלֵּב".[1] מכך מובן גם מדוע רבקה מהססת לדבר איתו.

מייד לפני סיפור הברכות מספרת לנו התורה על אירוע אחר, שלמראית עין אינו קשור לסיפורנו זה. היה רעב בארץ. יצחק ורבקה נאלצו לצאת לגלות זמנית, אומנם בתחומי הארץ; כמו אברהם ושרה, ששנות רעב הִגלו אותם פעמיים. על פי דבר ה' הלכו רבקה ויצחק לגרר. שם, כמו אברהם לפניו, מציג יצחק את רבקה כאחותו, מפַּחד פן יהרגו אותו כדי לקחת אותה להרמון המלכותי. אך אז קורה דבר המסגיר את האמת:

וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים, וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.

בראשית כו, ח

אנחנו נוטים להחמיץ את ייחודה של התמונה הזאת: זוהי הפעם היחידה שבה יצחק הוא הנושא של פועל מהשורש צח"ק, השורש שממנו נגזר שמו. זהו גם המקרה היחיד שנזכרת בו אינטימיות בין יצחק לרבקה. זוהי האפיזודה היחידה שבה אנו רואים את יצחק מממש את שמו. אבל היא כמעט גורמת לאסון. אבימלך זועם על יצחק שהסתיר את האמת. זוהי הראשונה בסדרה של מריבות עם הפלשתים.

האם התקרית ההיא חיזקה את אמונתו של יצחק שאף פעם לא יבוא לו מרגוע? האם היא אישרה את אמונתה של רבקה שלעולם לא ישררו פתיחות, כנות ואינטימיות בלתי-אמצעית בינה לבין יצחק? אולי, ואולי לא. אבל אבחנתו של הנצי"ב נשארת בתוקף. רבקה הרגישה שאינה מסוגלת לחלוק עם יצחק את הנבואה הסתומה שקיבלה על דבר שני התאומים שבבטנה, ואת הפקפוק שלה בהתאמתו של עשו לקבלת הברכה. הקושי התקשורתי בינה לבין יצחק הוליך אל המרמה – וזו הולידה סדרה של טרגדיות, ביניהן בריחתו של יעקב מפני עשו אחיו מחשש לחייו, ותרמית-הנגד שרקם נגדו חותנו לָבן.

מסקנה ברורה עולה מכך. התורה אומרת לנו שהתקשורת הבין-אישית חיונית, גם אם היא קשה. רבקה פעלה לאורך כל הדרך ממניעים נאצלים. מתוך כבוד למופנמות של יצחק ולפרטיות שלו, היא נזהרה שלא להציק לו. היא לא רצתה לפוגג את אשלייתו על עשו בנו האהוב. היא לא רצתה להטריד אותו בדברי נבואה המרמזים לכך שתאומיהם יהיו כלואים כל חייהם במאבק איש עם אחיו. אלא שהדרך העוקפת את כל ההצקות הללו, דרך התרמית, גרועה מכולן.

זהו סיפור על טרגדיה של כוונות טובות. כנות ופתיחות הן עמודי התווך של מערכת יחסים איתנה. יהיו פחדינו וחששותינו אשר יהיו, מוטב לומר את האמת מללכת בדרכי מרמה, גם אם מניעיה של מרמה זו נאצלים.

[1] ויליאם שייקספיר, "המלט", מערכה שלישית, תמונה ראשונה, בתוך שייקספיר, מחזות, מאנגלית: אברהם שלונסקי, תל-אביב: ספריית פועלים, עמ' 81.

1. האם לדעתכם יש מקרים שבהם מותר לשקר?
2. היכן עוד בתנ"ך מישהו שיקר או רימה למען מטרה טובה?
3. לו הייתם רבקה, האם הייתם נוהגים אחרת ממנה במצב כזה? מה הייתם עושים?