בין נבואה לאורקל

רבקה העקרה – הרה. במכאוביה היא הולכת "לִדְרֹשׁ אֶת ה'" (בראשית כה, כב). ה' מסביר לה שהיא נושאת שני תאומים המתחרים זה בזה. תחרות זו עתידה להימשך בחייהם:

שְׁנֵי גיים (גוֹיִם קרי) בְּבִטְנֵךְ,

וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ;

וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ,

וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.

בראשית כה, כג

לבסוף נולדים התאומים – תחילה עשו, ואז יעקב כשידו אוחזת בעקב אחיו. לאור הנבואה שקיבלה מעדיפה רבקה את בנה הצעיר יעקב. שנים לאחר מכן היא משכנעת אותו ללבוש את בגדי עשו ולקחת מיצחק את הברכות שהוא התכוון לתת לבנו הגדול. ברכה זו כללה את הפסוק "יַעַבְדוּךָ עַמִּים, וישתחו (וְיִשְׁתַּחֲווּ קרי) לְךָ לְאֻמִּים; הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, וְיִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ..." (בראשית כז, כט). כך הנבואה התגשמה: ברכות יצחק ודאי מכוונות, למרות רצונו, למה שנמסר לרבקה לפני הלידה, ש"רב יעבוד צעיר". האח הגדול, הרב, יעבוד את הצעיר שיהיה לגביר. הסיפור הסתדר ונסגר – או כך נדמה בשלב זה.

אבל הסיפור איננו מה שנדמה. עתה יבואו שני מאורעות שיערערו את כל מה שהוּבלנו לצפות לו. הראשון מתרחש כשעשו מגיע ומגלה שיעקב גזל ממנו את הברכה במרמה. יצחק, מיטלטל בצערו של עשו, נותן לו ברכה אחרת, הכוללת שפע כלכלי ואז את זאת:

וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה,

וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד;

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד –

וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ ().

בראשית כה, מ

לא לזאת ציפו רבקה ויעקב: הבכור לא יעבד את הצעיר לנצח. מתישהו הוא יפרוק את עולו מעליו.

המאורע השני אירע כעבור שנים רבות, עת נפגשו התאומים אחרי ניכור וריחוק ממושכים. יעקב פוחד מפני המפגש. הוא ברח מהבית שנים קודם לכן כי עשו גמר אומר להורגו. רק אחרי הכנות ממושכות, ואחרי דו-קרב מסתורי של היאבקות לילית, הוא מסוגל לראות את עשו בשמץ של קור רוח. הוא משתחווה לו שבע פעמים. שבע פעמים הוא קורא לו "אדוני". חמש פעמים הוא מתכּנה "עבדך". התפקידים התחלפו. עשו לא נעשה עבדו של יעקב. להפך, יעקב מציג את עצמו כעבדו של עשו. הייתכן? הרי המילים שרבקה שמעה כשהלכה לדרוש את ה' לימדו את ההפך הגמור, ש"רב יעבוד צעיר". לפנינו דיסוננס קוגניטיבי.

ליתר דיוק, לפנינו דוגמה לאחת התחבולות הסיפוריות המרשימות ביותר של התורה – כוחו של העתיד לשנות הבנה מן העבר. זוהי מהותו של המדרש. מצבים חדשים מגלים בדיעבד משמעויות חדשות בכתוב.[1] ההווה אינו מספק בעצמו את מלוא פשרו. חלק ממנו מובן לנו לפעמים רק אחר כך.

זאת משמעות ההתגלות הגדולה של ה' למשה בנקרת הצור (שמות לג, לג), כשהוא אומר למשה שיראֶה רק את אחוריו – כלומר אפשר לראות את שכינתו רק כשמסתכלים על הדברים לאחר מעשה; לעולם אין לדעתם או לחזותם מראש. עמימות פשרו של ההווה בהתהוותו היא הנותנת לסיפור המקראי את פתיחותו לפרשנות מתמשכת.

כאן אנו יכולים לראות שאת הרעיון הזה לא המציאו חז"ל. הוא נמצא בתורה עצמה. המילים שרבקה שמעה נדמות בהישמען כמתכוונות לדבר אחד – והנה הסיפור ממשיך ואנו מגלים שכוונתן הייתה אחרת.

המילים "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" נראות פשוטות: הרב יעבוד את הצעיר. אך בשובנו אליהן לאור המאורעות הבאים אנו מגלים שכוונתן אינה בהירה כלל. הן רב-משמעיות.

הראשונה (ציינוה רד"ק ורבי יוסף אבן כספי) היא שאלת הנושא והמושא. דרכה של עברית שהנושא קודם למושא, אך לא בכל מקרה. ידוע לדוגמה ההיגד באיוב (יד, יט) "אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם". מובן שהמים הם ששחקו את האבנים; שהמים, הבאים דווקא אחרי הפועל, הם נושא המשפט. כאשר המושא מיודע, עומדת לרשותנו המילה "אֶת" המציינת אותו; אך בפסוקים כמו "אבנים שחקו מים" ו"ורב יעבוד צעיר" אין יידוע, ולכן אין "אֶת". במקרה שלנו, "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר", רב וצעיר יכולים אפוא להיות נושא ומושא – אבל גם להפך, מושא ונושא: הצעיר יעבוד את הרב. ההצרחה בין נושא ומושא היא כמובן צורה פיוטית, ואינה מקובלת בפרוזה רגילה, אבל דברי ה' לרבקה אכן מנוסחים כשירה!

עוד דו-משמעות טמונה בכך ש"רב" ו"צעיר" אינם שני הפכים. ההפך מ"צעיר", במובנו כאן, הוא "בכור". "רב" אין פירושו בכור אלא גדול, או ראשי, וההפך שלו איננו "צעיר" אלא "מעט", "קטן" או אפילו "עבד". החיבור שנעשה כאן בין שני מונחים כאילו הם ניגודים קוטביים, אף שאינם כאלה, מטשטש אף הוא את המשמעות. מיהו ה"רב"? הבכור? המנהיג? זה שצאצאיו מרובים יותר? כל האפשרויות הללו קיימות.

עמימות שלישית, שאינה חלק מהכתוב אלא ממסורת הקריאה שלו, נוגעת לטעמי המקרא. הדרך המתבקשת להטעמת שלוש המילים הללו היא מרכא-טפחא-סוף פסוק. הטעמה כזאת הייתה משרתת את ההבנה שהרב יעבוד את הצעיר. אך הטעמים מהופכים, טפחא-מרכא-סוף פסוק, והם יוצרים מעין פסיק: "ורב, יעבוד צעיר", באורַח הרומז לאפשרות שהצעיר יעבוד את הרב.

סיפור בהמשך ספר בראשית מוסיף עוד מקום לספק. גם בסיפור ההוא נולדים תאומים: אלה שילדה תמר ליהודה. הפסוקים מזכירים בבירור את סיפור עשו ויעקב:

 וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ – וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ. וַיְהִי בְלִדְתָּהּ – וַיִּתֶּן יָד; וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי, לֵאמֹר: זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה. וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ – וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו. וַתֹּאמֶר: "מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ?" וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ. וְאַחַר יָצָא אָחִיו, אֲשֶׁר עַל יָדוֹ הַשָּׁנִי. וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח.

בראשית לח, כז-ל

מי כאן הבכור? ומה מלמד הדבר על מקרה עשו ויעקב?[2] העמימויות המרובות הללו אינן מקריות, אלא הן בשר מבשרו של הכתוב. עידונן רב עד כדי כך שאיננו מבחינים בהן תחילה. רק אחר כך, כשהסיפור איננו מתפתח בדרך המצופה, אנו נאלצים לחזור אחורה ולהבחין במה שהחמצנו קודם: שהמילים שרבקה שמעה יכולות להתפרש כך שהבכור יעבוד את הצעיר, אך גם להפך.

כמה דברים מתבררים עתה. הראשון הוא שלפנינו דוגמה נדירה בַּתורה לאוֹרַקְל, להבדיל מנבואה. זוהי אבחנה שהתורה מציעה לנו כאשר ה' אומר על משה, בבמדבר יב, ח, "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת". האורקל, צורה מוכרת של תקשור על-טבעי בעולם העתיק, היה בדרך כלל מעומעם ומוצפן, להבדיל מהנבואה הישראלית בצורתה הרווחת. אפשר שזו המשמעות הטכנית של הביטוי "וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'" האמור על רבקה, שהתמיה את המפרשים בני ימי הביניים.

עוד מתברר לנו דבר יסודי בהבנת ספר בראשית: שהעתיד אף פעם איננו גלוי כפי שאנו נמשכים להאמין. צאצאים רבים מובטחים לאברהם, אבל רק בהיות כבן מאה שנה נולד לו יצחק. הארץ מובטחת לאבות, אך הם אינם נוחלים אותה בימי חייהם. המסע היהודי, אף כי יש לו יעד, הוא ארוך ויש בו שלל מעקפים ונסיגות. האם יעקב יעבוד או ייעבד? איננו יודעים. רק אחרי מאבק ארוך ומסתורי, לבדו בלילה, הוא מקבל את השם ישראל – מי שׁשׂרה עם אלוהים ועם אנשים ויכול להם.

המסר החשוב ביותר בסיפור זה הוא ספרותי ואמוני. העתיד משפיע על הבנת ההווה. אנחנו חלק מסיפור שהפרק האחרון בו טרם נכתב. הוא מחכה לנו, כשם שחיכה ליעקב.

[1] ראו למשל בספרו של מיכאל פישביין The Midrashic Imagination.

[2] ראו רש"י לבראשית כה, כו, המציע שיעקב הוא בעצם הבכור.

1. כיצד מערערת השתנוּת יחסיהם של יעקב ועשו על התפיסה הרואה מנצח ומפסיד מובהקים?
2. יעקב ועשו קיבלו שניהם ברכוֹת. מה זה אומר לנו על האפשרות שתוכנית אלוהית תכלול יותר מ"אמת" אחת?
3. רבקה פעלה על פי מה שהאמינה שה' רוצה – אך האם עשתה את הדבר הנכון? איך אפשר לאזן בין אמונה, אמון ונקיטת פעולה?