בין תקווה לאנושיות

יום גדול עמד בפתח. המשכן, בית עבודת-ה' הראשון, הושלם. כל ההכנות נעשו. משה חנך אותו לאורך שבעה ימים. ועתה הגיע היום השמיני, ראש חודש ניסן. הכוהנים ובראשם אהרן היו מוכנים להתחיל בעבודתם. אך אז אירע האסון. נדב ואביהוא, שני בני אהרן, העלו "אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" ה'. אש יצאה מִלִּפְנֵי ה' והם מתו. בפסוקים הבאים מתוארות שתי שיחות בין משה לאהרן. הראשונה, מיד עם האסון.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן, "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד". וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.

ויקרא י, ג

משה אמר, ואהרן שתק. ככלות השיחה החד-צדדית הזאת ציווה משה לפנות את גופות המתים, ולאחר מכן הורה לאהרן ולבניו הנותרים את דיני האבלות. על כך הוסיף הנחיות למניעת הישנות מקרים כאלה, ומשם עבר לבדיקה אם קורבנות היום הוקרבו. הוא גילה שאהרן ובניו שרפו את שעיר החטאת במקום לאכול אותו כפי שנצטוו: 

וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה, וְהִנֵּה שֹׂרָף. וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר, "מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ? כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא, וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲו‍ֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה'. הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה, אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי".

וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה, "הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה', וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה; וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם? הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?". וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו. 

שם טז-כ

הצד הפסיכולוגי בשיחות הללו מרתק. בראשונה ביניהן, משה מנסה לנחם את אחיו שאך זה עתה איבד שניים מבניו. הוא אומר לו שה' אמר "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ", כלומר בקרב הקרובים אליי אַראה את קדושתי. רש"י מפרש, על פי המדרש:

"אמר לו משה לאהרן, 'אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום [אנשים הקרובים לקב"ה] והייתי סבור או בי או בך; עכשיו רואה אני שהם [נדב ואביהוא] גדולים ממני וממך'".

ככל שאדם קדוש יותר, כך גבוהות דרישות של ה' ממנו.

לו האריך משה בדבריו אל אהרן, דומה שהיה אומר לו כך: "אחי, אל תוותר עכשיו. הלכנו כברת דרך ארוכה. העפלנו לפסגות. אני יודע שליבך שבור. גם ליבי. הרי שנינו חשבנו, אתה ואני, שהצרות מאחורינו; שאחרי כל מה שעברנו במצרים ובים סוף ובמלחמה בעמלק ובחטא העגל, הגענו סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה. והנה קרה הדבר הנורא הזה. אהרן, אל תוותר. אל תאבד אמונה. אל תתייאש. בניך מתו לא מפני שהיו רשעים אלא מפני שהיו קדושים. הם עשו מעשה פסול, אבל כוונתם הייתה טהורה. הם פשוט התאמצו יתר על המידה". אבל למרות מילות התנחומים הללו, "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". אהרן שתק. ביגונו הנורא לא מצא מילים. 

בשיחה השנייה, משה דואג לדבר-מה אחר: לעם, ששעיר החטאת אמור היה לכפר על חטאותיו. כאן, אם יורשה לנו שוב לפתח בדמיוננו את הנוסח התמציתי שבתורה, הוא כמו אמר לאהרן: "אחי, אני יודע שאתה נתון ליגון כבד. אבל אינך רק אדם פרטי. אתה גם הכוהן הגדול. העם זקוק לך שתבצע את חובותיך, יהיו רגשותיך אשר יהיו". ואהרן השיב, אם לחזור על דבריו בפסוק במילים שלנו, "הרי רק היום קרה לי האסון, ובניי שהקריבו חטאת ועולה לה' מתו. האומנם היה טוב בעיני ה' לו אכלתי היום, במצבי, את קרבן החטאת?". את משמעותה המדויקת של אמירה זו אנו יכולים רק לשער. אולי זה פשר הדברים: "אני יודע שבדרך כלל אסור לכוהן הגדול להתאבל כאילו היה אדם רגיל. זו ההלכה, ואני מקבל אותה. אבל לו התנהגתי ביום זה של חנוכת המשכן כאילו לא קרה דבר, כאילו לא מתו עליי בניי, האם לא הייתי נראה בעיני העם כאדם חסר לב, כמי שחיים ומוות הם כקליפת השום בעיניו? האם העם לא היה מסיק שעבודת ה' כרוכה בוויתור על האנושיות?". הפעם, משה הוא ששתק. אהרן צדק, ומשה ידע זאת.

בחילופי דברים אלה בין האחים מתבטא אומץ מרשים, בשני כיוונים. האומץ של אהרן להתמסר לאבלו ולא לשעות לתנחומים קלים, והאומץ של משה להמשיך הלאה למרות האבל. כפילות זו היא תצורה רגשית חדשה שעתידה לאפיין את עם ישראל לאורך הדורות. עם ישראל הוא עַם שסאת סבלו נגדשה מעל ומעבר. אך כמו אהרן, העם הזה לא איבד את האנושיות שלו. הוא לא ניסה להרדים את יגונו, לנוון אותו, להקהות אותו. הוא חי אותו במלוא חריפותו. ועם זאת, הוא גם לא איבד את היכולת להמשיך, להביט קדימה, לקוות. כמו משה, עם ישראל לא איבד את אמונתו. אך כמו אהרן, הוא לא נתן לאמונה לאלחש את רגשותיו, את פגיעותו האנושית.

מורכבות זו אפיינה את העם היהודי אחרי השואה. אין מילים שידמימו את האבל ויעצרו את הדמעות. אכן, אנו יכולים לומר – כמו שמשה אמר לאהרן – שהנספים הם טהורים, שהם קדושים, שהם מסרו נפשם על קידוש השם. זה ודאי נכון. ואף על פי כן, "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". ככלות כל ההסברים והתנחומים הכאב נותר נורא כשהיה. אלמלא כן, לא היינו אנושיים. זהו גם המסר של ספר איוב. רעיו של איוב צידקו את הדין בתנחומיהם, אך אלוהים העדיף את תהום הייאוש של איוב על פני הצדקת הטרגדיה בפי רעיו. 

ועם זאת, כמו משה, העם היהודי מצא את הכוחות לקום על הרגליים, לתַקֵּף את התקווה לנוכח הייאוש, לאשר את החיים אל מול פני המוות. שלוש שנים בלבד לאחר שניתן בכפו של מלאך המוות הצליח העם הזה להקים את מדינת ישראל – האישור המובהק ביותר, זה אלפיים שנה, לכך שעם ישראל חי.

משה ואהרן הם כשתי המיספֵרות במוח היהודי: הרגש האנושי מצד אחד, והאמונה באל, הברית והעתיד בצד האחר. אלמלא האחרון, היינו מאבדים את תקוותנו. אלמלא הראשון, היינו מאבדים את אנושיותנו. לא קל לשמור על האיזון הזה, על המתח בין הקטבים. אך הדבר חיוני. האמונה אינה מחסנת אותנו מפני אסון, אך נותנת לנו את הכוח להתאבל ואז, למרות הכול, לקום ולהמשיך ללכת.