העולם האמיתי

פרשת המרגלים הִתמיהה מפרשים רבים לאורך הדורות. איך יכלו המרגלים לטעות כל כך? הארץ, הם אמרו, היא מה שמשה הבטיח. היא אכן "זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ". אבל כיבושה איננו אפשרי. "עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם... לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ... הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת... וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם (במדבר יג, כז-לג).

הם היו מבועתים מיושבי הארץ, ולא קלטו שתושבים אלה מפחדים מהם. כעבור שנות דור תאשר זאת רחב  מיריחו באוזני מרגלים אחרים, שלוחיו של יהושע: "יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ, וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ, וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם... וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם, כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הוּא אֱ-לֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת (יהושע ב, ט-יא).

האמת הייתה ההפך הגמור מדו"ח המרגלים שבפרשתנו. תושבי הארץ פחדו מבני ישראל יותר ממה שבני ישראל פחדו מהם. אנו שומעים זאת גם בתחילת פרשת בלק: "וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי, וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא, וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כב, ג). ועוד לפני חטא המרגלים, על ים סוף, שרו בני ישראל: "נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן, תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד" (שמות טו, טו-טז).

איך הגיעו אם כן המרגלים לידי שגיאה גסה כל כך? האם טעו בפרשנות שנתנו למראה עיניהם? האם חסַר להם ביטחון בה'? האם – סביר מכך – חסר להם ביטחון עצמי? או שמא, כטענת הרמב"ם ב'מורה הנבוכים', היה זה פחד בלתי-נמנע לנוכח ההיסטוריה של העם? המרגלים, כמוהם כשאר בני עמם, היו עבדים רוב ימי חייהם. רק לאחרונה יצאו לחירות. הם עוד לא היו בשלים למלחמה ממושכת, רבת קרבות, ולייסוד חברה חופשית בארץ משלהם. לשם כך יידרש דור חדש, שנולד אל החופש. בני אדם משתנים, אבל לא כל כך מהר (מורה הנבוכים ג, לב).

רוב המפרשים סבורים שהמרגלים לָקוּ בקוֹר רוחם, באמונתם, או גם וגם. קשה לקרוא את הכתובים אחרת. אבל בספרות החסידית – מהבעל שם טוב, דרך ר' יהודה לייב אלתר מגור בעל 'שפת אמת', ועד לרבי מלובביץ' מנחם מנדל שניאורסון  – מופיע קו פרשני אחר לגמרי, המוציא את הדברים מידי פשוטם, ונותר טרי ורלבנטי גם בימינו. על פי פרשנותם, למרגלים הייתה כוונה טובה. הם הרי היו נשיאי השבטים, "רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יג, ב-ג). הם לא פקפקו בכך שבני ישראל ינצחו את יושבי הארץ. הם לא פחדו מכישלון; הם פחדו מהצלחה. דאגתם הייתה רוחנית, לא פיזית. הם לא רצו לעזוב את המדבר. הם לא רצו להפוך לעוד אומה מן האומות. הם לא רצו לאבד את הקשר המיוחד עם אלוהים בדממה המהדהדת של המדבר, הרחק מהציוויליזציה, מסבלותיה וממצהלותיה.

כאן הם היו קרובים לאלוהים, קרובים יותר מכל דור עד הנה. הייתה לו, לאלוהים, נוכחות מוחשית במשכן שבקרב המחנה ובענני הכבוד שהקיפוהו. עַמו אכל מָן מִן השמיים ושתה מים מסֶּלע, וניסים היו לו מעשה של יום-יום. כל עוד שהה העם במדבר תחת סוכת שלומו של ה', הוא לא נדרש לחרוש ולזרוע ולקצור, להגן על כברת ארץ, לנהל משק, לקיים מערכת רווחה או לשאת בכל עול ארצי אחר ובכל טרחה המסיחה את דעתו של אדם מן האלוהות.

כאן, בְּארץ ללא איש, במרחב לימינלי, תלושים מעבָר ומעתיד, יכלו בני ישראל לחיות חיים של שכנות יומיומית עם האלוהות שכמותם לא יוכלו להתקיים עם השיבה לשדה-הכובד של חיי השגרה והעשייה. יש בכך מן הפרדוקס, שכן אף כי המדבר הוא היפוכו הגמור של הגן, הוא היה להם כגן עדן מקֶדם. הם היו קרובים כאן לאלוהים כמו אדם וחוה לפני החטא.

אם השוואה זו צורמת, היזכרו נא בירמיהו ובהושע שדימו את תקופת המדבר לירח דבש. הושע התנבא בשם ה': "לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ" (הושע ב, טז): יום יבוא וה' יחזיר לשם את העם, כביכול, לחגוג איתו ירח דבש שני. לירמיהו אמר ה': "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה':  זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב, ב). שני הנביאים ראו את שנות המדבר כתקופת אהבתם הראשונה של ה' ובני ישראל. למה ירצו המרגלים לעזוב דבר כזה?

כאמור, הבנה זו של פרשת המרגלים אינה הולמת את פשוטו של הכתוב בה. ובכל זאת, לא נכון לוותר עליה. זוהי מעין קריאה פסיכולוגית, מבט אל הלא-מודע של המרגלים. הם לא רצו להיפרד מהאינטימיות והטוהר של הילדות ולהיכנס לעולם הגדולים. לפעמים קשה להורים להניח לילדיהם לצאת לעולם; ולפעמים הילדים עצמם הם היראים מן העצמאות. אבל כדי שהילדים יצמחו להיות מבוגרים אחראים מוכרחה להיות פרידה חלקית בינם לבין הוריהם. בסתר ליבם חששו המרגלים מהחופש ומהאחריות הכרוכה בו.

אלא שהתורה היא מדריך לחופש ולאחריות הללו. היהדות איננה דת של פרישות מתנזרת מן העולם. היא מעל לכול דת של מעורבות. התורה היא מתווה לבניין חברה על כל פרטיה וזוטותיה: דינים של מלחמה ושל רווחה, של חקלאות ושל מקנה, של הלוואות ויחסי עובד-מעביד. היא קודקס לחיי אומה בארצה, כחלק מעולם המדינאות והכלכלה – ועם זאת היא מכוונת אל אופק של עולם טוב יותר, שבו הצדק והרחמים, אהבת הרע ואהבת הגֵר, אינם רעיונות מרוחקים אלא שכבות במארג השגרה. ה' בחר בישראל כדי ששכינתו בעולם תיראה לעין, ועל כן עם ישראל חייב לחיות את חיי העולם.

כמובן, עם ישראל העמיד גם שוכני-מדבר וסגפנים משלו. כזאת הייתה כת קומראן המוכרת לנו ממגילות ים המלח. בתלמוד מתואר בצורה דומה רבי שמעון בר יוחאי. בתום שלוש עשרה שנות חיים במערה, הוא לא יכול לסבול את מראם של אנשים העסוקים בעניינים ארציים כגון חרישה. הרמב"ם מדבר על אנשים החיים כנזירים במדבר כדי להתרחק משחיתותה של החברה (הלכות דעות ו, א; שמונה פרקים, ד). אבל אלה היו החריגים, לא הכלל. לא זה הוא ייעודו של ישראל, לחיות מחוץ לזמן ולמרחב באשרמים ובמנזרים כאניני הרוח שבעולם. בריחה משאונם של החיים איננה פסגה של אמונה, אלא מנוס מחופש ומאחריות – שהייתה, על פי ה'שפת אמת' והרבי מלובביץ', עומק חטא המרגלים.

יש במסורת שלנו קול, המזוהה במיוחד עם רבי שמעון בר יוחאי, שעל פיו מי שמעורב בדעת עם הבריות ועם חיי החומר והשעה אינו יכול להגיע לשיאים של רוחניות. אבל הזרם המרכזי במסורת שלנו גורס אחרת. "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטֵלה וגוררת עוון" (משנה, אבות ב, ב). "כל המֵשׂים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא" (רמב"ם, הלכות תלמוד תורה ג, י).

המרגלים חששו שמגע עם העולם האמיתי יזהם את אמונת ישראל. הם איווּ להם ילדוּת נצחית בחסות האל, וכמהו לחיים שלמים של יֶרח-דבש בתוך החיבוק הגדול של אהבתו. יש ברצון הזה משהו נאצל, אבל יש בו גם חוסר אחריות יסודי המערער את המוסר של העם ומעורר את חמת אלוהיו. שכן מפעלה הגדול של היהדות, בניין אומה בריבונות האל שהתורה היא חוקתה, הוא מפעל שצריך להתקיים על הקרקע ובין הבריות: התורה דורשת מאיתנו לבנות בארץ ישראל חברת אנשים חיה השומרת על כבוד האדם וחירותו, חברה שתגרום לאומות העולם לומר "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד, ו).

משימתו של עם ישראל איננה להתכווץ בפינה מרוחקת מהעולם האמיתי אלא להיכנס אליו ולחולל בו תמורה לטובה. המרגלים לא הבינו זאת. האם אנו, היהודים המאמינים, מצליחים להבין זאת בזמננו אנו?

1. ממה פחדו המרגלים אחרי שראו שהארץ יפה ופורייה?  
2. המרגלים רצו להישאר במדבר, או אפילו לחזור למצרים. נסו לחשוב על עוד מצב-עניינים בימי חייכם שבו תחושת הנוחות נראתה בטוחה יותר מן האפשרות לצמוח.
3. מהי בעיניכם "יהדות המעורבת בדעת עם העולם"?