במה נשתנו יהושע וכלב

עשרה מרגלים, מתוך תריסר, חזרו עם דו"ח מדכדך ותבוסתני. העם היושב בארץ חזק. הם אמרו:

לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם, כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ... הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת.

במדבר יג, לא-לב

למעשה, כפי שנגלה בספר יהושע, יושבי הארץ היו מבוהלים מפני בני ישראל. למרגלים ששלח יהושע ליריחו אמרה רחב,

יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם. כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם, וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם. וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם. כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הוּא אֱ-לֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת.

יהושע ב, ט-יא

המרגלים אמורים היו לדעת זאת. הרי הם עצמם שרו על ים סוף:

נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן, תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד.

שמות טו, טו-טז

המרגלים לקו בטעות ייחוס, בהניחם כי אחרים – יושבי כנען – חשו את מה שחשו הם עצמם, המרגלים. הם אמרו, "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר יג, לג). כפי שהבחין הרבי מקוצק, הם היו זכאים להשמיע את הטענה הראשונה, אך לא את השנייה. הם ידעו איך הם עצמם הרגישו – כחגבים – אבל לא היה להם מושג מה הרגישו יושבי כנען. הם היו מבוהלים מפני הכנענים, וטחו עיניהם מראות שהכנענים פחדו מהם.

שתי שאלות מתבקשות כאן. האחת: מדוע עשו עשרת המרגלים את הטעות הזאת? השנייה: איך קרה ששני המרגלים האחרים, יהושע וכָלב, לא נפלו בפח הזה?

הפסיכולוגית קרול דווֵק מאוניברסיטת סטנפורד חיברה ספר מרתק, 'כוחה של נחישות',[1] המסביר מדוע יש אנשים המממשים את הפוטנציאל שלהם – ויש כאלה שלא. עניינה בנושא, היא מספרת, התעורר כאשר צפתה בהתנהגותם של ילדים שקיבלו חידות תצרף והרכבה והתבקשו לפתור אותן. חלקם פרחו דווקא כשהחידות נעשו קשות. הם הסתערו על האתגר, גם כשהוא התגלה כקשה מדי בשבילם. ואילו אחרים נעשו עם הגברת הקושי עצבניים ומיהרו להרים ידיים.

היא רצתה להבין למה. מה גורם להבדל בין אנשים הנהנים להתייצב בפני ניסיונות, לבין אחרים שאינם? מה גורם לאנשים מסוימים לצמוח מתוך קשיים, ולאחרים להתערער? מחקרה הוביל אותה למסקנה שזהו עניין של דפוס חשיבה. יש הרואים את היכולות שלהם כנתונות וקבועות מראש. או שאנחנו מחוננים, או שאנחנו רגילים; אין מה לעשות. היא קראה לכך "תבנית חשיבה מקובעת". אחרים מאמינים שהאדם צומח באמצעות מאמציו. כשהם נכשלים, הם מגדירים זאת לא ככישלון אלא כחוויה מלמדת. זוהי תבנית חשיבה "מתפתחת".

בעלי תבנית חשיבה מקובעת נוטים להתרחק מאתגרים קשים, כי הם חוששים מפני כישלון. הם יראים להתגלות כבלתי-ראויים. לכן הם מהססים להסתכן. הם הולכים על בטוח. אנשים עם תבנית חשיבה מתפתחת מגיבים אחרת. בעיניהם "הצלחה פירושה מאמץ בלתי נלאה למתוח את גבולות היכולת שלהם". הם לא רק מחפשים אתגרים; הם פורחים איתם. וכשהאתגר גדול יותר, הם מתאמצים יותר להימתח אל ממדיו. מתי, אם כן, אנשים בעלי תבנית חשיבה מקובעת פורחים? "כאשר הדברים ממש בשליטתם. ברגע שנעשה קשה מדי, כאשר קיים סיכוי שלא ייראו חכמים או מוכשרים – הם מאבדים עניין".[2]

הורים, היא אומרת, עלולים לגרום לילדיהם נזק רב אם הם אומרים להם שהם מחוננים, חכמים או מוכשרים. אמירות כאלו מעודדות את הילד להאמין שיש לו כמות קבועה של יכולת. מתוך כך, הוא חושש להסתכן. ילדים כאלה אומרים דברים מסוג "אני מרגיש שההורים שלי לא יעריכו אותי אם לא אהיה מוצלח כמו שהם רוצים". התוצאה היא שהם נוטים להתרחק מאתגרים, מתוך חשש להיכשל. הם נעשים נמנעי-סיכון.

הורים הרוצים לעזור לילדיהם, ממשיכה דווק, צריכים לשבח אותם לא על היכולת אלא על המאמץ; על הנכונות לנסות ולהשתדל אפילו לאחר כישלונות. דווק מספרת על מאמן הכדורסל ג'ון ווּדן שלא דרש משחקניו לא להפסיד לעולם, ולימד אותם שהשאלה "האם ניצחתי" אינה השאלה הנכונה; השאלה הנכונה היא "האם השקעתי את מלוא המאמץ?"; כלומר, "אולי תקלעו פחות אבל לעולם לא תפסידו".[3] אם הם יעשו את מרב המאמצים, הם אולי לא ינצחו במשחק אבל הם ירוויחו ויצמחו. בטווח הארוך, הם יהיו המנצחים. בעלי תבנית החשיבה המקובעת חיים בפחד מתמיד מפני כישלון. אצל בעלי תבנית החשיבה המתפתחת, המילה כישלון כלל אינה נמצאת בלקסיקון.

אם נתבונן בפרשת המרגלים מבעד לעדשה זו, נראה דבר מרתק. התורה מתארת את המרגלים במילים "כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (במדבר יג, ג). אלה היו אנשים בעלי מוניטין שיש לשמרו. לציבור היו ציפיות גבוהות מהם. הם היו נשיאים, מנהיגים, אנשי שם. אם דווק צודקת, אנשים שתלויות בהם ציפיות נוטים שלא להסתכן. הם חוששים להתגלות ככושלים. אולי מן הטעם הזה הם חזרו ואמרו, בעצם: איננו בטוחים שננצח את הכנענים. לכן מוטב שלא ננסה.

חשבו עכשיו על שני החריגים, כלב ויהושע. כלב היה בן שבט יהודה, ויהודה, כך למדנו בספר בראשית, היה בעל-התשובה הראשון.[4] אי-אז, הוא היה זה שהציע למכור את יוסף לעבדות. אבל הוא הבשיל מאז. כלתו, תמר, לימדה אותו לקח חשוב. הוא הודה, "צָדְקָה מִמֶּנִּי" (בראשית לח, כו). התנסות זאת שינתה את חייו. לימים, כאשר המשנה למלך מצרים (יוסף, שהאחים טרם זיהו אותו) דרש להשאיר את בנימין אצלו במאסר, יהודה הציע להכניס עצמו למאסר עולם כדי שאחיו ישתחרר. יהודה הוא הדוגמה הברורה ביותר בספר בראשית לאדם שראה את המצוקה כחוויה מלמדת ולא ככישלון. במונחיה של דווק, הייתה לו תבנית חשיבה מתפתחת. כנראה הוא הוריש תכונה זו לצאצאיו, וכלב בתוכם.

אשר ליהושע, התורה מספרת לנו, דווקא בסיפור המרגלים, שמשה שינה את שמו. שמו היה הושע, אבל משה הוסיף אות אחרת לשמו (במדבר יג, טז). שינוי שם רומז תמיד לשינוי אופי או ייעוד. אברם נעשה אברהם. יעקב נהיה ישראל. כאשר שמנו משתנה, אומר הרמב"ם, הרי זה כאילו אמרנו, או אמרו עלינו, שאיננו אותו האדם שהיינו.[5] כל מי שחווה שינוי שם כמו הוכנס אל תבנית חשיבה מתפתחת.

אנשים בעלי תבנית חשיבה מתפתחת אינם יראים מכישלון. הם ששים אלי אתגר. הם יודעים שאם ייכשלו, הם ישובו וינסו עד שיצליחו. אין זה מקרי שהשניים מן המרגלים שהתאפיינו בתבנית חשיבה מתפתחת הם אלה שלא נבהלו מהסכנות הכרוכות בכיבוש הארץ. אין זה מקרי גם שעשרת האחרים, שכולם נשאו בנטל הציפיות של  העם (כמנהיגים, נשיאים ואנשי מעלה), נאחזו פיק ברכיים.

ואם כך הוא, יש בסיפור המרגלים מסר חשוב לכולנו. אלוהים אינו מבקש מאיתנו שאף פעם לא ניכשל. הוא מבקש מאיתנו שנעשה את מרב מאמצינו. הוא מרומם אותנו כשאנו נופלים וסולח לנו כשאנו כושלים. על ידי כך הוא נוטע בנו אומץ להסתכן. את זאת ידעו יהושע וכלב, האחד דרך שינוי שמו והשני מתוך ניסיונו של אבי-אבותיו יהודה.

הרי לנו אמת פרדוקסלית, אבל משחררת מאין כמוה: הפחד מן הכישלון גורם לנו להיכשל. הנכונות להיכשל היא המאפשרת לנו להצליח. 

[1] קרול ס' דווק, כוחה של נחישות, מאנגלית: ורדה יערי, ירושלים: כתר, 2008.

[2] שם, עמ' 27, 34.

[3] שם, עמ' 252.

[4] ראו בשיחתנו לפרשת וייגש, "הצדיק ובעל התשובה", בספרי שיג ושיח: קריאות חדשות בפרשת השבוע, מאנגלית: צור ארליך, ירושלים: מגיד, 2017, כרך א, עמ' 115–117.  

[5] הלכות תשובה ב, ד.

1. האם למשה הייתה לדעתכם תבנית חשיבה מקובעת או מתפתחת?
2. אילו היה שמכם משתנה כדי לשקף או לעודד התפתחות וצמיחה אישית, מה היה שמכם החדש?
3. האם עלינו לפחד מפני הפחד להיכשל?