כוח מבחוץ או ריסון מבפנים

בקיץ תשע"א, שבו אני כותב שורות אלו, חזינו במהומות רחוב בלונדון ובמנצ'סטר – כמו גם בטריפולי בירת לוב. על פני השטח, לא היה בין אלו לאלו שום מכנה משותף. בלונדון המתפרעים יידו אבנים; בטריפולי היו להם מקלעים אוטומטיים. בלוב הם התפרעו כדי לסלק רודן; בלונדון הם השתוללו כדי לקחת בגדים וטלוויזיות שטוחות מסך. רק ההגדרה הכללית "מהומות" משותפת לאלו ואלו. הן הזכירו לנו את דברי הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס, שהתרבות היא רק מעטה דק ופריך. היא יכולה להתפורר בקלות ובמהירות.

המהומות בשתי הארצות, לצורותיהן השונות, יכולות לכוון אותנו להבין בדרך חדשה את המיזם הפוליטי הייחודי שמשה רבנו עסק בו – בדבריו בפרשת שופטים, ובספר דברים כולו.

מדוע המונים מתפרעים? התשובה הקצרה היא: כי הם יכולים. השנה ראינו את השפעתם האדירה של הטלפונים החכמים, מערכות המסרים המיידיים והרשתות החברתיות. מעטים, אם בכלל, חשבו שהטכנולוגיות הללו יחוללו שינוי פוליטי. אך הן עשו כך בשורה של מדינות במזרח התיכון: תחילה תוניסיה, ואז מצרים, ואז לוב, ואז סוריה, והסיפור עוד לא נגמר. גם בבריטניה, אף כי בנסיבות שונות ובדרכים אחרות, הם גרמו למהומות החמורות ביותר – והמוזרות ביותר – זה שנות דור.

הטכנולוגיה, מתברר, אפשרה ליצור התקהלויות המונים בן רגע. מערבולת ההמון שואבת אליה גם אנשים שהתנהגותם בדרך כלל מיושבת. הם נסחפים ומאבדים בלמים וחסמים, המהומה ניצתת במהירות, ההמון המשולהב פועל מתוך תזזית, וכוחות החוק והסדר אינם מספיקים להתארגן. התורה מתארת מצב דומה אחרי חטא העגל: "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא, כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם" (שמות לב, כה).

המונים יוצרים כאוס. איך מתמודדים עם מהומות-המון? באנגליה, התגובה הציבורית לכך היא קריאה להגברת השיטור, לאפס סובלנות ולהחמרת הענישה. במזרח התיכון עדיין איננו יודעים אם עינינו חוזות בהולדתן של חברות חופשיות, או שמא בהחלפה של עריצות המעטים בעריצות הרוב. כך או כך, ההנחה היא שהדרך היחידה למנוע מאנשים לשדוד זה את זה ולהרוג זה את זה היא להשתמש בכוח. זהו טבעה של החברה למן הולדת הציוויליזציה.

במרב הבהירות הוצג טיעון זה בידי תומס הוֹבְּס במאה ה-17 בספרו הקלאסי 'לווייתן'. בלי הכוח השלטוני, אמר, היינו ב"מצב הטבע", שהוא מלחמת כול בכול שהחיים בה "אומללים, גסים וקצרים". הדברים שראו עינינו בבריטניה ובמזרח התיכון היו שיעור חי במדע-המדינה ההובסיאני. למדנו כיצד נראה מצב הטבע.

משה מציע בספר דברים דבר שונה לחלוטין. הוא כינס את העם ואמר לו, במילים רבות, שבארץ החדשה שהוא עתיד לרשת יתקיים סדר חברתי. אך מי יממש אותו? לא משה. לא יהושע. לא ממשלה. לא עריץ. לא מנהיג כריזמטי. לא הצבא. לא המשטרה. מי כן? "אתה", אומר משה. על פי ספר דברים, שמירת הסדר היא אחריותו של העם כולו ושל כל אחד ואחת בו. על כך נסובה הברית. לכך התכוונו חז"ל באומרם "כל ישראל ערֵבין זה בזה". על פי התורה, האחריות שייכת לכולנו, ואי אפשר לגלגלה הלאה. דין המלך, בפרשת שופטים, מיטיב להציג זאת:

כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ "אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי" – שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ...   רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים... וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים... וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד

דברים יז, יד-יז

שימו לב לניסוח העמום. "וְאָמַרְתָּ...": האם זו חובה או רשות? העם עשוי לקרוא למינוי מלך, "כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי", אבל התורה כולה קוראת שוב ושוב לבידול בין ישראל לגויים. היא דורשת מבני ישראל להיות "קדושים", כלומר שונים, נבדלים, ולא ללכת בחוקות הגויים אשר סביבותיהם. שרשרת המגבלות המוטלות כאן על המלך, "רַק לֹא... וְלֹא... לֹא...", היא איתות ברור לכך שהתורה רואה את מוסד המלוכה כזירת סכנות. ואכן, כזאת הייתה המלוכה בישראל. החכם באדם, שלמה המלך, נפל בשלוש המלכודות והפר את שלושת האיסורים: ריבוי נשים, ריבוי סוסים וריבוי ממון. אבל שלישיית האיסורים הזאת איננה הסוף של אזהרת התורה. אחריה באות מילים נוקבות אף יותר:

וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר... וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו, לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' א-ֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו....

דברים יז, יח-כ

רק אדם אחד מצווה בתורה להיות עניו: המלך.

אין זה המקום לצלול אל מחלוקת המפרשׁים הידועה בשאלה אם מינוי מלך הוא מצווה או לא. נזכיר בקצרה: הרמב"ם אומר שזו חובה. אבן-עזרא טוען שזו רשות. אברבנאל סבור שזה ויתור. רבנו בחיי חושב שזה עונש. ישראל היא אומה בריבונות האל, וראוי כי לא תחפש לה מנהיג אנושי. כמאמרנו לה' בתפילת "אבינו מלכנו": "אין לנו מלך אלא אתה".

העניין הוא, בכל מקרה, שהתורה מתרחקת ככל האפשר מעולמו של הובּס שבו הלווייתן – כפי שהובס מכנה את המלוכה האבסולוטית, את השלטון המרכזי – הוא האחראי לשמירת הסדר. בעולם הובסיאני, בלי ממשלה חזקה יש כאוס. מלכים או מקביליהם הם כורח מוחלט.

משה מפתח תפיסה שונה לגמרי של הפוליטיקה. כמעט כל ההוגים המדיניים הגדירו את הפוליטיקה כשימוש בכוח. משה מגדיר את הפוליטיקה כשימוש בריסון עצמי. לדידו, הפוליטיקה עניינה קול האל השוכן בלבבנו. עניינה הוא היכולת שלנו לשמוע את הציווי "לא". הפוליטיקה בתורה מושתתת לא על יראת השלטון, אלא על יראת אלוהים.

תפיסה זו של הפוליטיקה רדיקלית כל כך, שהיא חוללה תופעה ייחודית בהיסטוריה. היהודים שמרו את החוק היהודי, הוא חוקת התורה, לא רק כשנמצאו בארץ ישראל והייתה להם מדינה ריבונית עם ממשלה וכוח שלטוני. הם שמרו את החוק היהודי גם בגלות, לאורך כאלפיים שנה, ללא ארץ, ללא כוח שלטוני, ללא ממשלה, ללא צבא וללא משטרה.

רבי לוי יצחק מברדיצ'ב אמר פעם: "ריבונו של עולם, ברוסיה יש צאר, וצבא, ומשטרה, ובכל זאת בכל בית ברוסיה תמצא סחורה מוברחת. ליהודים אין לא צאר ולא צבא ולא משטרה, אבל חפש בבתיהם פירור חמץ בפסח – ולא תמצא!"

משה הבין דבר שאין לו מקבילה בשום מקום, והוא שיש רק שתי דרכים ליצירת סדר: באמצעות כוח חיצוני, או באמצעות שליטה עצמית מבפנים. או שימוש בכוח חיצוני, או הפנמה של ידיעת החוק והמחויבות אליו.

איך יוצרים ידיעה כזאת? לשם כך דרושות משפחות חזקות, וקהילות ובתי ספר חזקים, שההורים והמורים מלמדים בהם את הילדים תורה – "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו, ז).

כך היה, ואת התוצאה תיאר יוסף בן מתתיהו במאה הראשונה לספירה: "בקִרבֵּנו אין אף איש אחד אשר לא יֵקל לו לספר את כל החוקים בעל פה מלפרש את שמו, כי כה הסכַּנו להגות בהם מראשית הגיענו לבינה עד אשר נעשו חרותים בלבבנו".[1]

תפיסה זו של הפוליטיקה, הכוח והחברה נמצאת בסכנת אובדן, לפחות באירופה המאבדת את מורשתה היודאו-נוצרית. בכמה וכמה משיחותיי אלו לפרשיות השבוע, ובכמה מספריי, טענתי שהמדינה היחידה כיום המשמרת תפיסת ברית של הפוליטיקה היא ארצות הברית. שם, באחד מן הנאומים הגדולים של המאה ה-19, ניסח אברהם לינקולן את רעיון היסוד של הברית באומרו כי כאשר יש "ממשלה של העם, על ידי העם, ולמען העם", החופש נולד מחדש.

וכאשר הדבר היחיד העומד בין סדר לבין פרעות הוא המשטרה או הצבא, החופש נמצא בסכנה.

[1] יוסף בן מתתיהו, קדמות היהודים (נגד אפיון), מיוונית: י"נ שמחוני, תל-אביב: מסדה, תשי"ט, מאמר שני, עמ' עד.

1. מדוע התורה מצווה על המלך להיות עניו, ומה יכול דבר זה ללמד אותנו על מנהיגות?
2. מדוע לדעתכם שליטה עצמית נחוצה בפוליטיקה?
3. חשבו על מנהיגים גדולים שמסופר עליהם בתנ"ך: האם הם גילמו תכונות אציליות אלו של מנהיגות?