שמחת רבים

לו נשאלנו מהי מילת המפתח המתמצתת את מהות החברה שבני ישראל נועדו לכונן בארצם, היו ודאי נאבקים בקרבנו על הבכורה מושגים כגון צדק, רחמים, יראה, כבוד, קדושה, אחריות ונאמנות. אך בנאומי משה בספר דברים עולה מילה אחרת לגמרי, מפתיעה. בכל אחד מהחומשים האחרים מופיעה מילה זו רק פעם אחת.[i] אך בחומש דברים – תריסר פעמים, שבע מהן בפרשת ראה. המילה הזאת היא "שמחה".

לשמחה מה זו עושה? הרי סיפורם של בני ישראל עד כה לא היה משמח כל כך. היו בו שעבוד, ואז מרדנות ומחלוקת. ובכל זאת משה מבאר בָּאֵר היטב כי על השמחה ייכונו חיי האמונה בארץ ישראל. הרי לכם שבע הופעותיה של השמחה בפרשתנו, על הקשריהן:

1. המקום אשר יבחר ה', כלומר המקדש וקודם לכן המשכן בשילה: "וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ (דברים יב, ז).
2. ירושלים והמקדש: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם" (יב, יב).
3. קודשים, מאכלים שאפשר לאוכלם רק בירושלים: "כִּי אִם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (יב, יח).
4. מעשר שני: "וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ" (יד, כו).
5. חג השבועות: "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (טז, יא).
6. חג הסוכות: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (טז, יד).
7. חג הסוכות, שוב: "שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה', כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (טז, טו).

מדוע מדגיש משה את השמחה דווקא בספר דברים? אולי מפני שאז, בנאומים שנשא בחודש האחרון לחייו, הוא העפיל אל פסגות חזון נבואי שאיש לא הגיע אליהן לפניו ואחריו. משה כמו עומד על ראש הר ורואה את כל ההיסטוריה היהודית פרוסה לרגליו. ומן הגובה המסחרר הזה הוא מוריד מסר אל העם הנאסף סביבו: הדור הבא, בניהם של האנשים שהוא הוציא ממצרים, העם שיעבור את הירדן שהוא עצמו לא יעבור, האומה שתיכנס לארץ שהוא רק יראה מנגד.

והדבר שהוא אומר להם אינו צפוי ואינו מתבקש. עמדנו עליו בהרחבה בשיחתנו בשבוע שעבר. משה אומר, בעצם, מעין זאת: "אתם יודעים כמה סבלו אבותיכם. שמעתם על שעבודם במצרים. אתם עצמכם חוויתם על בשרכם נדודים במדבר בלי בית, לילות בלי גג וימים בלי שלווה. עיניכם ראו מסות גדולות, אבל הניסיון הקשה עוד לפניכם. המבחן האמיתי הוא מבחנם של ימי הביטחון והשובע".

אבסורד לכאורה – אך ההיסטוריה היהודית כולה מוכיחה את אמיתותו. לאורך מאות על מאות שנים של גלות ורדיפות, מחורבן בית שני עד למאה התשע-עשרה, איש לא פקפק בהמשכיות היהודית. היהודים לא נדרשו לתהות "האם נכדינו יהיו יהודים?". רק לאחר שזכו לחופש ולשוויון בגולה החלו השאלות להישאל, וגם כיום, כשיש לעם ישראל מדינה עצמאית בארצו, אין הן חדלות. כאשר לא היו ליהודים סיבות מוחשיות רבות להודות לאלוהים, הם הודו לו, התפללו אליו, ובאו אל בית הכנסת ואל בית המדרש לשמוע את תורתו ולשמור אותה. והנה כאשר ניתנו להם סיבות רבות וטובות להודות לו, רבים מהם הפנו את גבם לבתי התפילה והתורה.

קל לדבר אל אלוהים בדמעות. אך קשה לעובדו בשמחה. משה נתן לפרדוקס גדול זה של חיי האמונה ביטוי נבואי. הוא התריע עליו כאשר העם הגיע מרחק נגיעה מן היעד – אל סף ארצו. שם, דווקא בארצם, תארוב להם הסכנה שישכחו כי הארץ שלהם כי ה' הבטיח להם אותה, ושהיא תישאר שלהם רק כל עוד יזכרו הם את אשר הבטיחו לו.

"שמחה" בלשון התורה שונה ממושגים שאנו נוהגים לזהות עמה, כגון אושר, חדווה, גיל, ששון ועונג. כל אלה הם הלכי נפש. הם רגשות. הם שייכים ליחיד. אנו יכולים לחוות אותם גם כשאנו לעצמנו. השמחה, לעומת זאת, איננה רגש פרטי. שמחה בתורה פירושה אושר משותף. היא מצב חברתי. היא מתקיימת בלשון רבים. אי אפשר לשמוח לבד.

משה מדגיש זאת ללא הרף. הביטו שוב בשבעת פסוקי השמחה בפרשתנו. פעם אחר פעם, בשינויי נוסח אך באותה רוח, הוא מציין שיש לשמוח "אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ", "אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה", "אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם". המקדש המרכזי, "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ", הוא נושא מרכזי בפרשת ראה. לימים התברר מקום זה כירושלים, מקום שדוד כונן בו את שלטונו ושלמה בנה בו את המקדש.

משה מנסח בפרשתנו את רעיון השמחה כאירוע קהילתי, חברתי ולאומי. האומה תתלכד לא רק במשברים, באסונות ותחת ענני מלחמה, אלא גם בחגיגות משותפות בחסות שכינת האל. חגיגות אלו תהיינה מוסריות עד עומק מהותן. לצד ההודיה לאלוהים על חסדו, הן תצטיינה בהכלה חברתית. איש לא יישאר בחוץ: לא הגרים, לא העבדים, לא הבודדים – היתומים והאלמנות. הרמב"ם, בהלכות יום טוב, מבטא זאת במילים נוקבות:

וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים.  אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש – אין זו שמחת מצווה, אלא שמחת כרֵסו. ועל אלו נאמר "זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם, כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ, כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם" (הושע ט, ד); ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר "וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם, פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם" (מלאכי ב, ג).[ii]

יאים דברי משה גם לדורנו. חברת השפע המערבית היא העשירה בהיסטוריה. תוחלת החיים שלנו ארוכה לאין תקדים, וטווח האפשרויות שלנו רחב מכפי שהיה למן היום שהאדם הילך לראשונה על האדמה. העושר זינק – אך האושר מדשדש. עדיו המהימנים של היעדר האושר – שימוש בסמים ובאלכוהול, דיכאון קליני, תסמונות עקה, הפרעות אכילה וכן הלאה – גדלו בהיקפם פי שלושה עד עשרה במהלך ימי שני דורות. מדוע?

בשנת 1968 פגשתי לראשונה את הרבי מלובביץ'. חסידיו סיפרו לי שם על אדם שכתב לרבי כך בערך: "אני מדוכא. אני בודד. אני מרגיש שאין משמעות לחיים. אני מנסה להתפלל והמילים בורחות. אני שומר מצוות אבל אני לא מוצא שלוות נפש. אני זקוק לעזרתך". הרבי שלח לו תשובה מבריקה בלי לכתוב אפילו מילה אחת. הוא פשוט הקיף בעט את המילה הראשונה בכל משפט, ושלח את המכתב בחזרה. מילה זו הייתה, בכל המשפטים, "אני".

הצרכן בן זמננו, יסודו בגוף ראשון יחיד. אני רוצה, אני צריך, אני מוכרח שיהיה לי. דברים רבים אנו יכולים להשיג בגוף ראשון יחיד, אך יש דבר אחד שלא. זוהי השמחה. כי השמחה היא האושר שאנחנו חולקים, האושר שיש לנו רק מפני שאנחנו חולקים אותו. וזה, אמר משה לבני ישראל מעבר לירדן, זה יהיה האתגר הגדול ביותר שלכם. סבל, רדיפות ואויב משותף מאחדים אנשים והופכים אותם לאומה. אבל חופש, שפע וביטחון הופכים אומה לאוסף של יחידים, המבקשים איש איש את אושרו הפרטי, אדישים תדיר לגורלם של אלה שיש להם פחות, הבודדים, הנידחים והמודרים. וכשכך קורה מתחילה החברה להתפורר. כאשר היושב על גלגל המזל מגיע לשיא גובהו, מתחיל תהליך הירידה.

הדרך היחידה למנוע זאת, אומר משה, היא לחלוק את אושרנו עם הזולת, ומתוך החגיגה הלאומית המשותפת לעבוד את ה'.[iii] הברכה בחיינו אינה נמדדת בגודל המשכורת, בהצהרת ההון או ברשימת ההוצאות, אלא במה שאנו חולקים עם אחרים. השמחה היא סימנה של חברה קדושה. השמחה היא חג ואושר בגוף ראשון רבים.

[i] בראשית לא, כז; שמות ד, יד; ויקרא כג, מ; במדבר י, י.

[ii] משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב ו, יח.

[iii] הסוציולוג הצרפתי הגדול אמיל דורקהיים (שאביו, סבו ואבי-סבו היו כולם רבנים) טען בספרו 'הצורות האלמנטריות של חיי הדת' כי הורתה של הדת בחוויית "פעפוע קולקטיבי", הקרובה ל"שמחה" המקראית.