היררכיה ופוליטיקה: הסיפור שאינו נגמר

זה היה מאבק כוחות קלאסי. ההבדל היחיד בינו לבין הדרמות הרגילות של חצרות המלכים, אולמות הפרלמנטים ומסדרונות הכוח היה העובדה שהוא התחולל בגן החיות בורחרס שבעיר ההולנדית ארנהם, וגיבוריו היו שימפנזים זכרים.

ספרו של פראנס דה-ואל 'פוליטיקה של שימפנזים',[1] על המחקר שעשה בגן החיות ההוא, נעשה קלאסיקה, ובצדק. האטיולוג הנודע מתאר שם כיצד זכר האלפא, יֶרון, שהיה זמן מה בעל העוצמה השלטונית במתחם השימפנזים, נתקל באיום גובר והולך מצדו של טוען-לכתר צעיר, לוּאי. לואי לא היה חזק דיו להדיח את ירון בכוחות עצמו, ולכן הוא הקים שותפות עם עוד טוען-לכתר צעיר, ניקי. לבסוף לואי הצליח וירון הודח.

לואי הצטיין בתפקידו. הוא היה מיומן בהשכנת שלום בתוך הקבוצה. הוא עמד לצידם של החלשים, ועל כן הכול כיבדוהו. הנקבות הכירו בתכונות המנהיגוּת שלו והיו תמיד נכונות לטפל בו ולתת לו לשחק עם ילדיהן. לירון לא היה מה להרוויח מהתכתשות עם לואי. הוא כבר היה זקן מכדי לשוב ולהיות לזכר האלפא. אף על פי כן, הוא החליט לכרות ברית עם ניקי הצעיר. לילה אחד הם תפסו את לואי לא מוכן והרגו אותו. זכר האלפא המודח נקם את נקמתו.

בקוראי את הסיפור הזה חשבתי על הסיפור על הלל הזקן בפרקי אבות (ב, ו): אף הוא ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים. אמר לה, עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן" (הרגוך על שום שהרגת, וסוף הורגיך שיהרגום). מאבקי הכוח בין הקופים היו כה דומים לאלה שבין אנשים, שב-1995 כלל יו"ר בית הנבחרים האמריקני דאז, ניוט גינגריץ', את ספרו של דה-ואל ברשימת עשרים וחמישה הספרים המומלצים שהפיץ בין חברי הקונגרס הצעירים ממפלגתו הרפובליקנית.[2]

קורח היה בוגר האסכולה הפוליטית המקיאווליסטית הזו. הוא הבין את שלושת חוקי היסוד. ראשית, הֱיֵה פופוליסט. פרוט על מיתרי הנרגנות של הציבור, וגרום לאנשים לחשוב שאתה עומד לצדם נגד המנהיג הנוכחי. "רַב לָכֶם!", הוא אומר למשה ולאהרן. "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה' – וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?" (במדבר טז, ג).

שנית, אסוף שותפים. קורח עצמו היה לוי. טינתו הייתה על כך שמשה מינה לכוהן גדול את אחיו אהרן. כנראה חשב שהיות שהוא בן דודו של משה – בנו של יצהר, אחיו של עמרם אבי משה ואהרן – משרה זו מגיעה לו; אין זה הוגן ששתי משרות המנהיגות ניתנות לבני משפחה אחת בשבט.

קורח לא יכול היה לצפות למצוא תמיכה רבה בתוך שבטו שלו. לשאר הלויים לא היה דבר להרוויח מהדחת אהרן. על כן מצא שותפים מקרב שתי קבוצות חוץ: דתן ואבירם בני שבט ראובן, ו"חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם" (שם, ב). שבט ראובן הרגיש שמנהיגותם של משה ואהרן בני לוי היא נישול של שבט המנהיגים הטבעיים, צאצאיו של בכור בני יעקב. לפי אבן-עזרא, מאתיים וחמישים "נשיאי עדה"  היו אף הם בכורים בבתי-האב שלהם, והם כעסו על שבעקבות חטא העגל עבודת הקודש נשללה מהבכורים וניתנה ללויים.

המרד נועד לכישלון מפני שטינותיהם של שותפי קורח נבעו מסיבות שונות ולא היה אפשר לממש את השאיפות של כולם. אך ניגוד אינטרסים שכזה לעולם אינו מפריע לבריתות בלתי-קדושות. אנשים ממורמרים נותנים את ליבם יותר להשתוקקות להדיח את המנהיג המכהן, ופחות להכנת תוכניות פעולה קונסטרוקטיביות משל עצמם. "השנאה מקלקלת את השורה", אמרו חז"ל.[3] גאווה פצועה, ההרגשה שהכבוד צריך היה להינתן לי ולא לו, הובילה למעשי הרס והרס-עצמי כל ימי היות האדם על האדמה.

והחוק השלישי: זהה רגע של פגיעוּת אצל המנהיג שאתה רוצה להדיח. הרמב"ן מציין שמחלוקת קורח התקיימה מייד לאחר חטא המרגלים ומתן העונש לבני הדור ההוא לנדוד במדבר ארבעים שנה ולמות לפני הכניסה לארץ. עד אז, גם כאשר בני ישראל התאוננו מרה, עדיין הרגישו שהם נעים לקראת היעד, ועל כן לא הייתה הזדמנות ריאלית להתסיס אותם לכדי מרד. רק עתה, משהבינו שלא יעברו את הירדן, היה מרד כזה אפשרי. העם הרגיש שאין לו מה להפסיד.

ההשוואה בין הפוליטיקה האנושית לזו השימפנזית איננה בדיחה. יש לה שורשים יהודיים רבי דורות. ספר הזוהר ראה באדם תערובת של שני יסודות, הנפש הבהמית והנפש האלוקית. האדם אינו רוח חסרת גוף. יש לנו יצרים גשמיים, והם מקודדים בגנים שלנו. המדענים מדברים כיום על שלוש מערכות במוח שלנו: המוח "הזוחלי", המפיק את רוב התגובות האינסטינקטיביות של "הילחם-או-ברח"; המוח "הקופי", המתמחה ביחסים חברתיים, ברגשות וברגישות להיררכיה; והמוח הייחודי לאדם, קליפת המוח הקדם-מצחית, שהיא איטית, מהורהרת ומסוגלת לחשיבה על תוצאות אפשריות של מהלכי פעולה חלופיים. תפיסה זו מאשרת את מה שחכמים יהודים ואחרים, ביניהם אפלטון ואריסטו, ידעו כבר מזמן. המתח בין המערכות האלו ויחסי הגומלין ביניהן הוא זירת ההתרחשות של דרמת החופש האנושי.

בספר מאוחר יותר מציין פראנס דה-ואל כי "בקרב השימפנזים, ההייררכיה מצויה בכול". הנקבות מקבלות את ההייררכיה הפנימית ביניהן כפי שהיא, ואינן מתקוטטות בגללה. אולם בקרב הזכרים "הקרב על הכוח מתנהל ללא הרף. אף אחד לא מוותר על הכוח בגלל גיל או כל תכונה אחרת, אלא תמיד יש להילחם עליו ולהתגונן מפני קנאתם של המתמודדים האחרים".[4] כאלה הם השימפנזים הזכרים. השאלה היא: גם אנחנו?

אין זו שאלה פעוטה. אם האנושות חפצה להאריך ימים, זו אולי השאלה החשובה מכולן. האנתרופולוגים מסכימים ברובם שבני האדם הקדמונים, הלַקטים-ציידים, היו בדרך כלל שוויוניים. לכל אחד היה תפקיד משלו בקבוצה. משימותיהם העיקריות היו להישאר בחיים, למצוא אוכל ולחמוק מטורפים. לא היה עושר לצבוֹר. רק התפתחות החקלאות, הערים והסחר הולידה את ההיררכיה בחברות האנושיות. בדרך כלל היו בחברה מנהיג אבסולוטי, מעמד שליט משכיל, והמונים ששימשו כוח עבודה בתוכניות בנייה מונומנטליות ובשר חרבות בצבא האימפריאלי. היהדות באה לעולם כמחאה נגד המבנים הללו.

רואים זאת כבר בפרק הראשון בתורה, הקובע שאלוהים ברא את האדם בצלמו וכדמותו – כלומר כולנו, באותה מידה, השתקפויות של האלוהי. למה, שאלו חז"ל, נברא האדם יחידי? אחת התשובות שהם נותנים היא "שלא יאמר אדם לחברו אבא גדול מאביך".[5] משהו מן השוויוניות הזו מהדהד בדברי משה ליהושע, "מִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (במדבר יא, כט).

ובכל זאת, כמו עוד רבים מן האידיאלים של התורה – ביניהן הצמחונות, ביטול העבדות וביטול הפוליגמיה – גם אל השוויוניות היא אינה מצפה שהאדם יגיע בן לילה. מאות שנים נדרשו לבני האדם להתקדם בכיוון הזה, מאות וגם אלפים, ובמובנים רבים עד היום לא הגענו ליעד.

בחברה הישראלית של ימי המקרא היו שתי מערכות היררכיות: המלוכה והכהונה. שתיהן נוצרו לאחר משבר: המלוכה לאחר כישלון שיטת המשטר של השופטים, והכהונה (ובכלל זה גם כהונתם-בקודש של כל בני לוי) בעקבות חטא העגל. ושתיהן הובילו באורח בלתי-נמנע למתיחות ולפילוג.

ישראל הקדומה שרדה כממלכה מאוחדת רק בימי מלכותם של שלושה מלכים, ואז התפצלה.[6]  הכהונה הייתה בימי בית שני מקור מרכזי למתיחות ולפלגנות, וקו השבר בין הצדוקים והבייתוסים לבין הפרושים תאם במידה רבה לקו השסע בין הכוהנים לבין החכמים והמוני העם. סיפור קורח מסביר מדוע. אם יש היררכיה, יש גם תחרות מי יהיה זכר האלפא.

האם ההיררכיה היא מאפיין הכרחי של כל התרבויות המתקדמות? הרמב"ם סבר כנראה שכן. לדידו, המלוכה היא מוסד חיובי, ולא רק התפשרות עם דרישות ההמון. אברבנאל, לעומת זאת, סבר כנראה שלא. יש בכתביו התבטאויות המציגות אותו כאנרכיסט אוטופי שהאמין שבעולם אידיאלי איש אינו מושל באיש. רק האל ריבון על כולם.

אם נחבר יחדיו את סיפור קורח ואת גרסת השימפנזים של פראנס דה-ואל לסדרה 'בית הקלפים',[7] מסקנתנו תהיה כאמור שהיררכיה היא מתכון בטוח למאבקי כוח. התוצאה היא מה שתומס הוֹבְּס תיאר בספרו 'לוויתן' כ"תשוקה מתמדת וחסרת מרגוע להשגת כוח אחר כוח, שאינה פוסקת אלא במוות".[8]

מן הסיבה הזו העדיפו חז"ל, כשדיברו על שלושת הכתרים, כתר מלוכה, כתר כהונה וכתר תורה, להתמקד באחרון, שאינו היררכי ואינו שמור למיוחסים אלא הוא פתוח לכל מי שצמאה נפשו. חז"ל הורונו כי לימוד התורה מרבה לא עימותים אלא חוכמה;[9] וכי כאשר חכמי ישראל חלוקים זה על זה מתוך לימוד תורה לשמה יוצאת בת קול ואומרת "אלו ואלו דברים אלוקים חיים".[10]

סיפור קורח חוזר ומתרחש בכל דור ודור. התרופה לכך היא השתקעות יומיומית בעולם החלופי, עולם לימוד התורה: עולם המבקש לא את הכוח אלא את האמת, עולם שהוא שיחה גדולה, מקודשת, שכל הקולות הדוברים בה מוערכים בשווה.  

[1]  Frans de Waal, Chimpanzee Politics, London, Cape, 1982.

[2] מאמר זה נכתב ב-2016, בימים שלאחר ההצבעה על הברקזיט בבריטניה, כאשר מאבקי מנהיגות ניטשו בשתי המפלגות הגדולות שם. המחבר הותיר את האנלוגיות וההשוואות לאחריות הקוראים.

[3] בראשית רבה נה, ח.

[4]   פראנס דה-ואל, עד כמה החיות חכמות? והאם אנחנו מספיק חכמים להבין זאת? מאנגלית: ניצן לפידות, בן-שמן: מודן, 2018, עמ' 195–196.

[5]  משנה, סנהדרין ד, ה.

[6]  גם על "הממלכה המאוחדת" של ימינו, בריטניה, ריחף חשש כזה בימי כתיבת המאמר.

[7] או לספר שעליו התבססה: Michael Dobbs, House of Cards, New York: Harper Collins, 1989.

[8]  תומס הובס, לויתן, מאנגלית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, תש"ע, פרק יא: על ההבדל בהליכות, עמ' 68.

[9] בבא בתרא כא ע"א.

[10] כלומר, שתי הדעות נכונות. עירובין יג ע"ב; גיטין ו ע"ב.

1. מדוע לדעתכם יש מנהיגים שמתעניינים רק בכוחם?
2. מה הופך מנהיג למנהיג טוב?
3. איך פועל "כתר תורה" למיתון מערכת הכוח ההיררכית?