אלימות וקדושה

מדוע קורבנות? נכון, למן חורבן בית שני הקורבנות אינם חלק מחיי היהדות. נכון, הם רק אמצעי למטרה. אבל מדוע בחר ה' במטרה שהאמצעים להשגתה הם כאלה? שאלה זו היא כמובן אחת השאלות העמוקות ביהדות, ויש לה תשובות רבות. אלך כאן בעקבות אחת מהן, שניתנה לראשונה בידי ההוגה בן המאה החמש-עשרה רבי יוסף אלבו ביצירתו "ספר העיקרים".

נקודת המוצא למהלך של הרב אלבו איננה שאלת הקורבנות, אלא שתי שאלות מסקרנות אחרות. הראשונה: מדוע אחרי המבול התיר אלוהים לבני האדם לאכול בשר (בראשית ט, ג-ה)? קודם לכן, מבריאת העולם ועד המבול, לא האדם ולא בעלי החיים אכלו בשר (בראשית א, כט-ל). מה גרם לאלוהים לשנות, כביכול, את דעתו? והשאלה השנייה: במה שגה קין כאשר הקריב לאלוהים "מִפְּרִי הָאֲדָמָה" (בראשית ד, ג-ה)? דחייתה של מנחה זו הובילה ישירות לרצח הראשון בהיסטוריה: קין הרג את הבל. מה היה ההבדל העקרוני בין מנחותיהם של קין ושל הבל?

הרב אלבו סבר שהרג בעלי חיים כדי לאוכלם הוא ביסודו רע. מדובר בנטילת חייה של ברייה בעלת יכולת חישה לשם סיפוק צרכינו. גם קין ידע זאת. הוא האמין שיש קרבה רבה בין האדם ליתר החיים. משום כך בחר להביא מנחה מן הצומח ולא מן החי (על פי בעל ספר העיקרים, הטעות של קין הייתה רק שבחר להקריב ירקות ולא פירות: את התוצר הצמחי הנמוך במקום את זה הגבוה). הבל, לעומת זאת, האמין שיש הבדל מהותי בין האדם ובעלי החיים. הרי אלוהים בירך את אדם וחוה במילים

"וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ"!

בראשית א, כח

על כן הביא הבל מנחה מן החי. כשראה קין שאלוהים שעה למנחתו של הבל ולא למנחתו שלו, חשב כך: אם אלוהים, שאמנם אסר עלינו להרוג חיות כדי לאכלן, מתיר להרוג חיות כדי להקריבן לו, ואף מעדיף קורבן מסוג זה; ואם (כפי שקין כאמור הניח) אין הבדל מהותי בין בני אדם ובעלי חיים, והם נמצאים על רצף אחד – כי אז ראוי שאקריב לאלוהים את הקורבן החי היקר ביותר, הלא הוא הבל אחי. קין הרג אם כן את הבל לא מתוך קנאה או שנאה, אלא כדי להקריבו לאלוהים.

זו הסיבה שה' התיר אחרי המבול לאכול בשר. לפני המבול "מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס" (בראשית ו, יג). העולם היה מלא באלימות. אלימות, כך התברר, היא חלק בלתי נפרד מטבע האדם. אם אין ה' רוצה להביא על האנושות מבול שני, עליו להביא בחשבון את הנתון הזה, ולהנמיך את דרישות הסף מבני האדם. ארשֶה להם, הוא אומר, להרוג חיות, ואאסור רק את הרג בני האדם, שכן האדם הוא צורת החיים היחידה שאינה רק ברואת אלוהים אלא גם עשויה בצלמו. כך אפשר להבין את פשרו התמוה לכאורה של רצף הפסוקים שלאחר יציאת נוח ומשפחתו מהתיבה:

וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה', וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ: לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו, וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.

וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם ... כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה, כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל ...

וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם – בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ; כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.

בראשית ח, כ – ט, ו

לאור פירושו של הרב אלבו, הגיונם של הדברים ברור. נוח מקריב קורבנות מן החי, כהודיה על כך ששרד מן המבול. ה' רואה שבני האדם זקוקים לדרך זו של ביטוי עצמי. יש להם נטייה מוּלדת לאלימות ("יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו"). כדי שהחברה האנושית תתקיים, יש להתיר לבני האדם להפנות את האלימות שלהם לבעלי חיים שאינם אדם – לצורכי אכילה ולצורכי הקרבה. הקו האדום הראשי של המוסר יהיה הקו המבחין בין אדם לשאינו אדם. ההיתר להרוג חיות מלווה באיסור מוחלט על הרג בני אדם ("כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם").

אין פירוש הדבר שדעתו של הקב"ה נוחה מהריגת בעלי חיים לצורכי אכילה והקרבה – אלא שבהתחשב בנטייתם המולדת של בני האדם לשפיכות דמים, איסור על כך הוא אוטופי. הוא אינו מתאים למציאות העכשווית, אלא לאחרית הימים. עד אז, הרע במיעוטו הוא לאפשר לבני האדם להמית בעלי חיים במקום לרצוח זה את זה. הקורבנות מן החי הם ויתור לטבע האדם.[1] הקורבנות הם תחליף לאלימות המכוונת נגד בני אדם.

בימינו הֶחֱיָה את התובנה הזו הוגה הדעות הצרפתי רֶנֶה ז'יראר. הוא עסק בכך בספריו, ביניהם 'האלימות והקדוּשה', 'השעיר לעזאזל' ו'דברים שהוחבאו מאז היווסד העולם'. לטענתו, לכל הקורבנות יש מכנה משותף;

מכנה משותף זה הוא האלימות הפנימית. הקורבן טוען שהוא יכול לבטל את הסכסוכים, את העוינוּת, את היריבות, הקנאות והמריבות בין המקורבים, ולהשכין את ההרמוניה החברתית. בכך הוא מחזק את האחדות החברתית. הכול נובע מכך.[2]

הצורה החמורה ביותר של אלימות בין חברות ובתוכן היא הנקמה, בשל מעגליותה האינסופית. כאשר ראה הלל הזקן גולגולת של אדם צפה על פני המים אמר "על דאטפת אטפוך, וסוף מטייפייך יטופון":

על שום שהטבעת הטביעו אותך, וסופם של מטביעיך שיטביעום.

משנה, אבות ב, ז

למעגל הנקמות אין סוף טבעי. בני מונטגיו ובני קפיולט ימשיכו להרוג אלו באלו. כך גם בני טטאליה ובני קורלאונה, ויתר הקבוצות הניצות בספרות, בקולנוע ובהיסטוריה. זהו מעגל הרסני שהחריב קהילות שלמות. לפי ז'יראר, את הבעיה הזאת נועדו הקורבנות לפתור. המעשה הדתי הראשוני, הוא אומר, הוא הקורבן, והקורבן הראשוני הוא השעיר לעזאזל. אם שבטים א ו-ב, הלוחמים זה בזה, יכולים להקריב בן לשבט ג, שניהם ירוו את תשוקת שפיכות הדמים שלהם בלי להסתכן בנקמה, בפרט אם שבט ג חלש מכדי שיוכל לנקום. הקורבנות הם דרך לתיעול האנרגיה ההרסנית של הנקם.

אך אם האלימות מושרשת כל כך בטבע האדם, מדוע נותרו הקורבנות נחלת חברות קדומות, ואילו בחברות מודרניות אין הם נהוגים עוד? ז'יראר מסביר שבעולם המודרני נמצאה דרך אחרת להחליף את הנקם:

קיים מעגל קסמים של נקמה, ואין אנו משערים כל עיקר את דרגת השפעתו על החברות הפרימיטיביות. מעגל קסמים זה אינו קיים עבורנו. מה הסיבה לזכות יתר זאת? על שאלה זו נוכל לתת תשובה קטגורית באשר למוסדות. המערכת המשפטית היא זו שמרחיקה את סכנת המלחמה. היא לא מבטלת את הנקמה, אלא מגבילה אותה למעשה תגמול אחיד, שביצועו מופקד בידי סמכות ריבונית ומקצועית בתחומה. ההחלטות של הסמכות המשפטית הן המילה האחרונה של הנקמה.[3]

אינני יכול לומר אמן על המינוח שז'יראר נוקט כאן. נקמה איננה צדק. נקמה איננה עונש. הנקמה נטועה כולה בזירת האני-אתה, או האנחנו-אתם. היא אישית. העונש הוא על-אישי. אין כאן בני מונטגיו נגד בני קפיולט – אלא אלו ואלו נתונים לשיפוטו המאוזן של החוק. אבל הנקודה המהותית שז'יראר מעלה כאן נכונה ונחוצה. התרופה היעילה היחידה לאלימות היא שלטון החוק.

התיאוריה של ז'יראר מאששת את השקפתו של הרב אלבו. הקורבן (ואכילת הבשר) נכנסו ליהדות כתחליף לאלימות. היא אף עוזרת לנו לעמוד על תובנה עמוקה של נביאי ישראל: שהקורבנות אינם מטרות לעצמם, אלא חלק מתוכניתה הגדולה של התורה לכונן עולם שנגאל ממעגל הדמים של הנקמה. חלקה האחר של התוכנית הוא משאלתו הגדולה ביותר של אלוהים: ליצור עולם שהצדק והמשפט מושלים בו. זהו כזכור הייעוד שהציב ה' בפני אברהם:

"כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".

בראשית יח, יט

האם ההיסטוריה האנושית הגיעה אם כן לשלב שבו כבר אין טעם בהקרבת בעלי חיים? האם הצדק והמשפט הצליחו ליצור מציאות שבה איננו צריכים עוד פולחנים דתיים כתחליף לאלימות בין בני אדם? הלוואי. למרבה הצער, התשובה שלילית. נפילתה של ברית המועצות, הסרת חומת ברלין וקץ המלחמה הקרה גרמו לכמה הוגים לטעון שהגענו ל"קץ ההיסטוריה". לא תהיינה עוד מלחמות אידיאולוגיות. העולם יעבור לכלכת שוק ולדמוקרטיה ליברלית.[4] אך המציאות טפחה על פניהם. גלים של מלחמות אתניות היכו בבוסניה, בקוסובו, בצ'צ'ניה וברואנדה, ובעקבותיהם מלחמות אלימות אף יותר במזרח התיכון, באפריקה התת-משוונית ובחלקים של אסיה. בספרו 'כבודו של הלוחם'[5] הציע מייקל איגנטייף הסבר למה שקרה:

המכשול המוסרי העיקרי העומד בדרכה של ההתפייסות הוא תשוקת הנקם. בימינו, תשוקה זו נחשבת בדרך כלל רגש ירוד ובלתי ראוי, ומפני שהיא נחשבת לכזו, משמעותה המוסרית בעיני אלה החווים אותה כמעט שאינה זוכה להבנה. אבל הנקם, מנקודת מבט מוסרית, הוא תשוקה לשמור אמונים למתים, לכבד את זכרם על ידי המשכת המלחמה שלהם מן הנקודה שהם נאלצו לנטוש אותה. הנקמה היא שמירת אמונים בין דורות...

למעגל בין-דורי זה אין נקודת סיום הגיונית ... אבל דווקא אי-האפשריות של הנקמה הבין-דורית היא זו הלוכדת קהילות במעגל הכפייתי של הנקם...

להתפייסות אין שום סיכוי נגד הנקמה, אלא אם היא מכבדת את הרגשות שבבסיס תאוות הנקם ומציעה להן חלופה בדמות טקסים המלמדים את הקהילות שקודם לחמו זו בזו להתאבל על מתיהן ביחד.[6]

תאוות הנקם האנושית חיה וקיימת. דיני הקורבנות מדברים לא רק אל עידן שהיה ואיננו. הם אומרים לנו שלושה דברים, שחשיבותם בזמננו אינה פחותה מחשיבותם בעולם העתיק. ראשית, האלימות היא חלק מטבע האדם, והיא מסוכנת במיוחד כשחובר אליה אתוס הנקם. שנית, במקום להכחיש את קיומה של האלימות, עלינו למצוא דרכים לתעל אותה כך שלא תתבע עוד ועוד קורבנות אדם; ושלישית, החלופה הסופית היחידה לקורבנות בעלי חיים ולקורבנות אדם היא זו שנוסחה לראשונה לפני אלפי שנים בפי נביאי ישראל. מכולם היטיב לומר זאת הנביא עמוס:

כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט; הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְׁמָע. וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן

עמוס ה, כב-כד

[1] על השאלה מדוע אלוהים אינו בוחר לשנות את טבע האדם ראו רמב"ם, מורה נבוכים, ג, לב.

[2] רנא ז'יראר, האלימות והקדושה, מצרפתית: יותם ראובני, תל אביב: נמרוד, תשס"ט, עמ' 13.

[3] שם, עמ' 21.

[4] פרנסיס פוקויאמה, קץ ההיסטוריה והאדם האחרון, מאנגלית: נדיבה פלוטקין, תל-אביב: אור-עם, תשנ"ד.

[5] Michael Ignatieff, The Warrior's Honor: Ethnic War and the Modern Conscience, New York: Henry Holt, 1997.

[6] שם, עמ' 188–190.

1. האם, בעקבות מה קריאתכם במאמר הזה, אתם סבורים שהצמחונות היא ערך יהודי?

2. ומה באשר לפציפיזם (האמונה שאין אלימות מוצדקת)?

3. האם עבודת הקורבנות רלבנטית היום? אם לא, האם יש לה בכל זאת מסר בשבילנו עתה?