אכזבתו של משה

מתחת לפני השטח הגלויים של פרשת פינחס איתרו חכמינו סיפור חבוי.

הפרשה מספרת כיצד אמר ה' למשה, לאחר מות אחיו ואת אחותו, שגם ימיו שלו ספורים, וקרא לו לעלות להר העבָרים ולצפות בארץ ישראל. משה התפלל לה' שימנה לו יורש:

"יִפְקֹד ה' אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם, וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה".

במדבר כז, טז

מתבקשת כאן השאלה: למה דווקא עכשיו? הרי כבר לפני שבעה פרקים, בפרשת חוקת, אמר ה' למשה ולאהרן שימותו לפני הכניסה לארץ; וגם על מות אהרן סופר כבר שם.

את התשובה, את הסיפור שמתחת לסיפור, מצאו חז"ל בעזרת שני רמזים. הראשון הוא העובדה שבקשתו זו של משה למצוא לו יורש מופיעה מיד לאחר סיפור בנות צלפחד שרצו לרשת את נחלת אביהן בארץ ישראל. מסביר מדרש חז"ל המובא אצל רש"י: 

"כיוון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו, אמר: הגיע שעה שאתבע צרכי, שיירשו בני את גדולתי".

הרמז השני טמון בנוסח קריאתו של ה' למשה לעלות להר העברים:

"עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ".

במדבר כז, יב-יג

המילים שהדגשנו מיותרות לכאורה. ה' אומר למשה שהוא ימות. מה מוסיפה ההשוואה למותו של אהרן? הרי כל אדם ימות. בעל "כתב סופר" מסביר שאהרן זכה לדעת שילדיו ילכו בעקבותיו. אלעזר בנו נתמנה לכהן גדול עוד בחייו. עד היום, הכוהנים הם צאצאי אהרן. משה נכסף לראות גם אחד מבניו, גרשם ואליעזר, מתמנה במקומו למנהיג העם. אך לא כך רצה ה'. וזה הסיפור שמתחת לסיפור.

המשכו של הסיפור בא כעבור כמה דורות. בספר שופטים מסופר על איש ושמו מיכה שהקים במה לעבודה זרה בנחלת אפרים, ושכר לו לוי אחד שיכהן שם. משלחת מבני שבט דן, כוח חלוץ באיתור שטח להתיישבות חדשה בצפון הארץ, עברה בבית מיכה ולקחה לעצמה את האפוד והתרפים, את הפסל ואת המסכה; וגם את האיש הלוי שכנעו בני דן לברוח איתם:

"הַחֲרֵשׁ שִׂים יָדְךָ עַל פִּיךָ וְלֵךְ עִמָּנוּ וֶהְיֵה לָנוּ לְאָב וּלְכֹהֵן. הֲטוֹב הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְבֵית אִישׁ אֶחָד – אוֹ הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְשֵׁבֶט וּלְמִשְׁפָּחָה בְּיִשְׂרָאֵל?".

שופטים יח, יט

רק בסוף הסיפור, משכבשו בני דן את העיר ליש והתיישבו בה, מוסר לנו הכתוב את שמו של הלוי: יונתן בן גרשם בן משה. בספרים שלנו מוכנסת פה אל תוך השם משה האות נ', והופכת אותו למנשה. אולם נ' נוספת זאת נכתבת על פי המסורה גבוה ממקומה הרגיל, תלויה באוויר, תלושה מקרקע השורה. בתלמוד מוסבר כי נ' זו נוספה כדי שלא לבייש את משה רבנו: לטשטש את העובדה שנכדו היה כוהן לעבודה זרה.

איך להסביר את כישלונו לכאורה של משה בגידול צאצאיו – בנים שלא התאימו להנהגה ונכד שהידרדר לעבודת אלילים? אחת התשובות שהציעו חז"ל נוגעת לכך שמשה גר לאחר נישואיו אצל חותנו יתרו, שהיה אז כוהן לעבודה זרה. משהו בהשפעה המדיינית שספגו ילדי משה התגלגל אל יונתן. בכיוון אחר, אפשר למצוא פה ושם רמזים לכך שמשה היה עסוק כל כך בהנהגת העם, שפשוט לא נותר לו זמן להיות קשוב לצרכים הרוחניים של ילדיו. למשל, כשיתרו בא לבקר את משה אחרי קריעת ים סוף, הכתוב מציין שהוא הביא עמו את ציפורה אשת משה ואת שני ילדיהם. הם לא ראו אותו משעה ששב ממדיין למצרים ועד עתה.

הסבר אפשרי שלישי נוגע למהותה של המנהיגות עצמה. הסוציולוג מקס ובר הבחין בין סמכות ביורוקרטית לסמכות כריזמטית. הסמכות הביורוקרטית נובעת מתפקידו של בעל הסמכות, ואפשר להעבירה מהורה לילד. כזו היא המלוכה. כזו היא האצולה. כאלו הן גם כמה מצורות המנהיגות הדתית, כגון הכהונה. סמכות כריזמטית, לעומת זאת, באה מתכונותיו האישיות של בעל הסמכות, ולעולם אינה עוברת מדור לדור באופן אוטומטי. משה היה נביא, והנבואה תלויה כמעט לחלוטין בתכונות אישיות. זו, אגב, הסיבה לכך שהיהדות מוסרת את המלוכה ואת הכהונה לגברים בלבד, אך נבואה יכולה להינתן בה גם לנשים. מבחינה זו, משה לא היה יוצא דופן. מעטים הם המנהיגים הכריזמטיים שגם ילדיהם היו מנהיגים כריזמטיים.

חכמינו הציעו גם הסבר רביעי, שונה למדי מקודמיו. הקב"ה התנגד באופן עקרוני לכך שכתר תורה יעבור בשושלת מאב לבן. כתר מלוכה וכתר כהונה כן; אבל כתר תורה, אמרו חז"ל, שייך לכל מי שבוחר בו ובאחריות הכרוכה בו. "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד) – משמע התורה שייכת לכולנו, לא רק לאליטה. הגמרא מרחיבה:

הִזהרו בבני עניים, שמהן תצא תורה ... ומפני מה אין מצויין תלמיד חכם לצאת תלמיד חכם מבניהן?

אמר רב יוסף: שלא יאמרו תורה ירושה היא להם.

רב ששת בריה דרב אידי אומר: כדי שלא יתגדרו (=יתנשאו) על הצִבּוּר.

מר זוטרא אומר: מפני שהן מתגברין על הצבור (=רודים בו).

רב אשי אומר: משום דקרו לאינשי חמרי (=קוראים לאנשים חמורים).

רבינא אומר: שאין מברכין בתורה תחִלה.[1]

במילים אחרות, "כתר תורה" אינו עובר בירושה – במתכוון. למה? כדי שלא ייעשה נחלתם הבלעדית של העשירים. או מפני שילדיהם של תלמידי חכמים עלולים לראות את התורה כירושה מובנת מאליה. או משום שהדבר עלול ליצור יהירות ובוז כלפי הזולת. או כי הלימוד עצמו עלול להיעשות עיסוק אינטלקטואלי גרידא במקום מעשה רוחני (תלמידי החכמים שאינם מברכים ברכת התורה).

ואחרי כל זה, לכישלונו החינוכי של משה יש הסבר אפשרי חמישי הראוי לדיון. כמה מגדולי האישים בתולדות ישראל לא הצליחו בחינוך כל ילדיהם. אברהם היה אביו של ישמעאל. יצחק ורבקה הולידו את עשו. ויעקב, אמנם כל שנים-עשר ילדיו נשארו במסגרת הברית עם ה', אבל שלושה מהם – ראובן, שמעון ולוי, אכזבו אותו מרה. על שמעון ולוי אף אמר:

"בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי".

בראשית מט, ו

לכאורה, זו הצהרת התנתקות;[2] ובכל זאת, שלושת המנהיגים הגדולים של ישראל בימי יציאת מצרים – משה, אהרן ומרים – היו מבני לוי. שלמה המלך הוליד את רחבעם, שמנהיגותו הרת-האסון גרמה לפיצול הממלכה. חזקיהו, מגדולי מלכי יהודה, היה אביו של מנשה, מן הגרועים שבהם. לא כל ההורים מצליחים עם כל הילדים כל הזמן. וכי ייתכן אחרת? הרי כולנו חופשיים. כולנו יכולים, במידה מסוימת, לבחור מה להיות. הגנים שהורינו הורישו לנו, ודרך גידולנו וחינוכנו בביתם, אינם ערובה לכך שנגדל ונהיה האנשים שהורינו רוצים שנהיה. גם אין זה צודק שהורים יכפו את רצונם על ילדיהם שהגיעו לבגרות.

במקרים רבים זה לטובה. אברהם עזב את דרך האלילות של תרח אביו. מנשה, אבטיפוס של מלך רשע, היה סבו של יאשיהו, מהצדיקים במלכי יהודה. חשוב לזכור זאת. היהדות מציבה את ההורות, את החינוך ואת הבית במרכז מערכת הערכים שלה. אחת מחובותינו הראשונות היא להבטיח שילדינו יכירו את מורשתנו הדתית ויידעו לאהוב אותה. אבל לפעמים אנחנו נכשלים. ילדינו הולכים בדרכם שלהם שאינה דרכנו. אם זה קורה לנו, אל לנו לתת לרגש האשמה לשתק אותנו. לא כל אחד מצליח עם כל ילדיו – גם לא אברהם אבינו, משה רבנו, דוד המלך ושלמה המלך. ובעצם, גם לא הקב"ה עצמו:

"בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי".

ישעיהו א, ב

שני דברים הצילו את סיפור משה וילדיו והוציאוהו מכלל טרגדיה. בספר דברי הימים א' (כג, טז; כד, כ), בנו של גרשם קרוי לא יונתן אלא שבואל – וחז"ל הסבירו שהוא יונתן, ששב אל ה'. הנה כי כן, גם אם ילדנו מרחיק לכת עד אל הקצה, עדיין יש תקווה שברבות הימים ישוב. הדבר השני נרמז ברשימת יוחסין קצרה המופיעה בפרק ג בספר במדבר (פסוקים א–ד). היא פותחת במילים "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה", אך למרבה הפלא מפרטת רק את תולדותיו (צאצאיו) של אהרן. חז"ל הסבירו שהיות שמשה לימד את ילדיו של אהרן, הם נחשבים ילדיו. תלמידיו של אדם הרי הם כילדיו.

לא כולנו זוכים בילדים. גם אלה מאתנו שזכו, ואפילו אלה מאתנו שלא חסכו מאמץ להנחיל לילדיהם את ערכיהם ומורשתם – לא תמיד זוכים שילדיהם הולכים כל הזמן בעקבותיהם. לפעמים ילדינו יוצאים, לתמיד או לזמן-מה, לדרך משלהם. ובכל זאת, כולנו יכולים להשאיר בעולם משהו שימשיך לחיות אחרינו. יש העושים זאת בדרכו של משה רבנו: מלמדים את הדור הבא, מכשירים אותו ומטפחים אותו. ויש העושים זאת ברוח מימרת חז"ל "עיקר תולדותיהם של צדיקים – מעשים טובים".[3] מעשינו הטובים הם צאצאינו שאנו משאירים אחרינו.

אם ילדינו ממשיכים בדרכנו, עלינו להכיר לה' תודה. אם הם מגדילים עשות ומיטיבים מאתנו ללכת בה, עלינו להודות לה' באופן מיוחד. וכאשר הם בוחרים בדרך אחרת, שומה עלינו להיות סבלנים, ולזכור שלאיש הגדול ביותר בעמנו בכל הדורות קרה דבר דומה עם נכדו – ועל כן לא לוותר על התקווה. נכדו של משה חזר. המילים הכמעט-אחרונות בנבואתו של אחרון נביאינו, מלאכי, הן אלו החוזות כי עוד יוּשַב "לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" (מלאכי ג, כד). המתרחקים והמתנכרים עוד ישובו לחיקנו באמונה ובאהבה.

[1] תלמוד בבלי, נדרים פא ע"א.

[2] אמנם, רש"י מבאר שקללה זו יוחדה לזמרי משבט שמעון ולקורח משבט לוי.

[3] מובא ברש"י לבראשית ו, ט.