כוחה של הכרת הטוב

בשנות התשעים נערך אחד המחקרים הרפואיים הגדולים בעת החדשה. הוא נודע בכינוי "מחקר הנזירוֹת". כ-700 נזירות אמריקניות ממסדר 'אחיות בית הספר של גבירתנו' בארצות הברית הסכימו להנגיש את הרישומים האישיים והרפואיים שלהן לצוות של חוקרי תהליכי הזדקנות ואלצהיימר. בתחילת המחקר היו המשתתפות בנות 75 עד 102.[i]

רוחב היריעה החריג של המחקר נגזר מן העובדה שכשישים שנה קודם לכן, אותן נזירות עצמן התבקשו  בידי אם המסדר לכתוב דין וחשבון אוטוביוגרפי קצר על חייהן ועל הסיבות שגרמו להן להצטרף למנזר. מסמכים אלה נותחו בידי החוקרים בעזרת קידוד שפותח במיוחד לצורך זה, המאפשר בין היתר לציין רגשות חיוביים ושליליים. לאורך שנות התשעים נבדק בפרוטרוט, מדי שנה בשנה, מצבה הרפואי של כל נזירה. כך יכלו החוקרים לבדוק אם מצבן הרגשי של הנזירות בצעירותן השפיע על בריאותן בזקנתן. העובדה שכל הנזירות ניהלו כל אותן עשרות שנים שמאז הצטרפותן למנזר אורח חיים דומה מאוד הפכה אותן לקבוצה אידיאלית לבחינת השערות בדבר הקשר בין עמדות רגשיות לבין בריאות גופנית.

התוצאות, שפורסמו בשנת 2001, היו מדהימות.[ii]  ככל שהנזירה ביטאה בצעירותה רגשות חיוביים יותר – כגון שביעות רצון, הכרת תודה, אושר, אהבה ותקווה – כך גדלה הסבירות שתהיה חיה ובריאה כעבור שישים שנה ויותר. בין בעלות הרגשות החיוביים הרבים לבין אלו שנטו לרגשות שליליים יותר נמצא פער בן כשבע שנים בתוחלת החיים. ממצא זה היה כה מרשים, שהוא בישר את הולדתו של תחום מחקר חדש, חקר הכרת התודה, והיה אבן דרך בהעמקת ההבנה של השפעת הרגש על הבריאות.

את מה שמדע הרפואה יודע היום על יחידים, משה רבנו ידע לפני אלפי שנים לגבי אומות. הכרת הטוב נמצאת בלב חזונו של משה על עתידם של בני ישראל בארץ ישראל. במדבר הם לא הצטיינו בכך במיוחד. הם התאוננו על מחסור במזון ובמים, על המן שנמאס עליהם ועל היעדר בשר וירקות, על האיוּם מצד המצרִים שמאחור ועל הסכנות האורבות להם מלפָנים בארץ היעודה. הם היו נעדרי הכרת תודה בימים הקשים של הנדודים במדבר – אך משה דיבר על סכנה גדולה יותר: על היעדר הכרת תודה בימים טובים. הוא הזהיר –

פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ, וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ, וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה – וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים...  וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה.

דברים ח, יב-יח

 הדבר הגרוע ביותר שעלול לקרות להם, התרה משה, הוא שהם ישכחו איך הם הגיעו לארץ, איך הבטיח אותה ה' לאבותיהם והוציאם מעבדות לחירות וקיים אותם במדבר ארבעים שנה. זה היה רעיון מהפכני: הרעיון שקורותיה של האומה תיחקקנה בנפשות בניה; שתופַח בהיסטוריה הזו רוח באמצעות מחזור שנתי של חגים; ושהאומה, כאומה, לעולם לא תייחס את הישגיה לעצמה ותאמר "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה", אלא תדע תמיד לייחס את ניצחונותיה, ואת עצם קיומה, לישות נעלה מממנה: לאלוהים. זהו מן הרעיונות השזורים בספר דברים והמהדהדים בו שוב ושוב.

בזכות מחקר הנזירות, ושפע המחקרים שבאו בעקבותיו, אנו מכירים כיום את דרכי ההשפעה הרבות של פיתוח רגש הכרת הטוב. הוא משפר את הבריאות הגופנית ואת החיסון מפני מחלות. אנשים מכירי-טוב נוטים יותר להתעמל דרך קבע ולהקפיד על בדיקות רפואיות שגרתיות. רגש ההודיה מפחית רגשות מכאיבים כגון טינה, תסכול וחרטה, ואת ההסתברות לדיכאון. הוא עוזר להימנע מתגובת-יתר לחוויות שליליות בדמות שאיפת נקם. הוא אפילו נוטה להיטיב את השינה. הוא מעודד את הכרת הערך העצמית, ומצמצם את הסיכויים שאדם יקנא בזולתו על הישגיו והצלחותיו. למכירי-טוב גם יש, בממוצע, מערכות יחסים מוצלחות יותר. אמירת "תודה" היא שֶמן בגלגליה של החברוּת, והיא גם גורמת לעובדים להפיק יותר. כן היא מהווה רכיב מרכזי בחיזוק החוסן. מחקר שנעשה בקרב ותיקי מלחמת וייטנאם מצא כי אלה מהם שנטו להכרת-הטוב סבלו משיעור מופחת של תסמינים פוסט-טראומטיים. הידיעה כמה רבים הם הדברים שראוי כי נודה עליהם עוזרת לנו לעבור בשלום חוויות קשות, מפיטורין עד שכוֹל.[iii]

התפילה היהודית היא סמינר מתמשך בהכרת-הטוב. ברכות השחר הנאמרות בתחילתו של כל יום הן שיר הודיה על החיים: על גופנו, על עולמנו הגשמי, על האדמה שאנו עומדים עליה ועל העיניים שניתנו לנו לראות אותה. המילים הראשונות שאנו אומרים מדי בוקר הן "מודה אני": יומֵנו מתחיל בהכרת הטוב.

הכרת הטוב אחראית גם למאפיין מרתק של תפילת העמידה. בחזרת הש"ץ, החזן חוזר בקול על תפילת העמידה שהקהל אמר קודם בלחש. לקהל אין חלק פעיל בחזרת הש"ץ, לבד מאמירת "אמן" ומהשתתפות ב"קדושה" – אך יש בה ברכה אחת שהקהל פעיל בה לכל אורך הדרך. זוהי ברכת ההודאה. כשהחזן מגיע למילים "מודים אנחנו לך" שבראש הברכה, הקהל מתחיל לומר במקביל ברכת הודאה אחרת, הידועה בשם "מודים דרבנן". זו הברכה היחידה בחזרת הש"ץ שהקהל אינו מסתפק בה באמירת אמן. הרב אליהו שפירא (1660–1712) מסביר בספרו 'אליהו רבה' שהסיבה לכך היא שאמירת תודה היא דבר שאי אפשר להשאיר לאחרים לעשות בשמנו. התודה צריכה לבוא ישירות מאיתנו.[iv]

הכרת הטוב היא, בין היתר, ההכרה כי איננו יוצריו הבלעדיים של הטוב שבחיינו. האגואיסט, אומר הפילוסוף הצרפתי בן-זמננו אנדרֶה קוֹנְט-סְפּוֹנְוִויל, "הוא כפוי טובה, מפני שאין הוא אוהב להכיר בחובו לאחרים, והכרת תודה היא ההכרה בחוב הזה".[v] בן-ארצו בן המאה ה-17, הסופר פרנסואה דה-לה-רוֹשְפוֹקוֹ, ניסח זאת ביתר בוטות:

"הגאווה מסרבת להיות חייבת; האהבה-העצמית מסרבת לשלם".

להכרת-הטוב יש זיקה פנימית לענווה. היא מודה כי מה שאנחנו ומה שיש לנו הם הודות לאחרים, ומעל לכול הודות לאלוהים. קונט-ספונוויל מוסיף:

"אלה שאינם מסוגלים להכיר טובה חיים לשווא; לעולם לא יהיו שבעי רצון או מאושרים, לעולם לא ירגישו מימוש עצמי. בלשונו של סנקה – הם אינם חיים, הם רק מתכוננים לחיות".

אף כי לא רק אנשים דתיים יודעים להכיר טובה, הרי האמונה באלוהים כבורא עולם, כמעצב ההיסטוריה או כנותנם של חוקי-חיים, יש בה דבר-מה המכוון אותנו אל הכרת-הטוב ומקרבנו אליה. קשה להרגיש הכרת-תודה בעולם שנוצר בלי סיבה ושהינו אדיש לגורלנו. אמונתנו באל אישי היא הנותנת לתודותינו את הכוח ואת מרכז הכובד. 

אין זה מקרה שבארצות הברית, שנוסדה בידי פוריטנים מעריצי התנ"ך, קיים בלוח השנה "חג ההודיה", המיועד להכרה בנוכחותו של אלוהים בהיסטוריה הלאומית. ב-3 באוקטובר 1863, בעיצומה של מלחמת האזרחים, פרסם הנשיא אברהם לינקולן הודעה על הפיכת חג ההודיה, שהיה עד אז בגדר מנהג, לחג לאומי. בדבריו הודה לאלוהים על כי גם בשעה שהאומה שרויה במלחמה עם עצמה ובשרה, עדיין היא מתברכת בדברים ששני הצדדים הלוחמים יכולים להודות עליהם: יבול מוצלח, היעדר פלישה של צבא  זר, וכן הלאה. והוא המשיך:

שום יועץ בשר ודם לא הגה את הדברים הללו, ושום יד בת-תמותה לא הוציאתם אל הפועל. הם מתת חסדו של הא-ל הנעלֶה מכל עליון, אשר גם בחמת זעמו על חטאינו משפיע עלינו מרחמיו... אני מזמין אפוא את עמיתיי האזרחים בכל חלקי ארצות הברית... לייחד ולשמור את יום חמישי האחרון של נובמבר הקרוב כיום של הודיה ושבח למיטיבנו, אבינו שבשמיים. ואני ממליץ להם כי בשעה שיודו לאלוהינו כדין על כל הטובות והברכות ויפרטון אחת לאחת, יבקשו גם, מתוך חרטה שפלת-רוח על מרי חטאתנו הלאומית, את רוך רחמיו על כל אלו שריב-האזרחים הנורא שנקלענו אליו הפכם לאלמנות וליתומים, לאבלים ולמיוסרים, ויפצירו בו מכל לִבָּם כי ימהר וישלח את זרוע עוזו לרפא את פצעי האומה ולקוממה מעפר – כי חפץ הוא בשלום ובאחווה, ברגיעה ובאחדות.

לו נישאה הכרזה כזו בימינו – בישראל, או בארצות הברית, או בעצם בכל מדינה שהיא – אולי הייתה תורמת משהו לריפוי הפצעים המשסעים כיום את האומות. ההודיה חשובה לחבָרות כשם שהיא חשובה ליחידים. היא מגנה עלינו ממשקעיה של הטינה ומיהירותו של הכוח. היא מזכירה לנו כמה תלויים אנחנו באחרים, ובכוח העליון הגדול מכולנו. כמו ליחידים, כך גם לעמים: ההודיה חיונית לאושר ולבריאות.

[i] ראו רוברט אמונס, תודה! : מחקר מדעי חדש מוכיח: הכרת תודה תגרום לכם להיות מאושרים יותר, מאנגלית: מרינה גרוסלרנר, תל אביב: מטר, 2008.

Deborah D. Danner, David A. Snowdon and Wallace V. Friesen, "Positive Emotions in Early Life and Longevity: Findings from the Nun Study", Journal of Personality and Social Psychology 80.5 (2001): 804–813.

[iii]  חלק נכבד מהמידע בפסקה זו שאוב מהאתר Greater Good: The Science of a Meaningful Life שכתובתו http://greatergood.berkeley.edu..

[iv] אליהו רבה, אורח חיים קכז, א.

[v] André Comte-Sponville, A Short Treatise on the Great Virtues: The Uses of Philosophy in Everyday Life, London: Heinemann, 2002.

1. נושא ההודיה מאפיין את ספר דברים כולו, גם מעבר לפרשתנו. האם זכורות לכם דוגמאות לכך?
2. באיזו תדירות כדאי לומר תודה, ולמי?
3. איך, להערכתכם, הייתה מתקבלת היום הכרזה כמו זו של לינקולן?