האומץ לפעול בתוך העולם

בשיחה קודמת על פרשת נשא הזכרנו את המחלוקת בין חכמים אם הנזירוּת רצויה. הנזיר הוא, כזכור, מי שמקבל על עצמו דינים מיוחדים של קדושה ושל פרישות האמורים בפרשתנו: לא לשתות יין וכל תוצר אחר של ענבים, לא להסתפר, ולא להיטמא למת.

הנזירות הייתה, במהותה, ויתור על חשקים. מדוע יבחר אדם לעשות כך – לא ברור. אפשר שהוא רוצה להתגונן מפני הידרדרות לשתיינות, או להיגמל. אפשר שהוא רוצה להתנסות במעלה גבוהה של קדושה. הרי בהיותו אסור במגע עם מת, אפילו עם מת בן משפחתו הקרובה, הוא דמה מבחינה זו לכוהן הגדול. ההתנזרות הייתה דרך לאנשים שאינם כוהנים לאמץ אורחות חיים של כוהנים. יש מן החכמים שסברו שהסמכת דיני הנזיר בתורה לדיני הסוטה – אישה החשודה בניאוף – היא רמז לכך שהיו אנשים שקיבלו על עצמם נזירוּת כדי להתגונן מפני יצר העריות. האלכוהול מדכא עכבות ומגביר את התאווה המינית.

יהיה הטעם להתנזרות אשר יהיה, דעות שונות התרוצצו כאמור בקרב חכמינו באשר לשאלה אם הנזיר קדוש או חוטא. מצד אחד, התורה אומרת על הנזיר כי "קָדֹשׁ הוּא לַה'" (במדבר ו, ח). מנגד, היא קובעת כי בתום תקופת נזירותו עליו להביא קרבן חטאת (שם, יג-יד). מכאן הסיק רבי אליעזר הקַפּר בֵּרַבִּי מסקנה זאת:

מה תלמוד לומר "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ" (במדבר ו, יא)? וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא – המצער עצמו מכל דבר ודבר, על אחת כמה וכמה.[1]

ברור שר' אליעזר הקפר מקיים כאן פולמוס עקרוני נגד הסגפנות בחיים היהודיים. איננו יודעים על אילו זרמים או כיתות הוא חשב. רבים מן הנוצרים הראשונים היו סגפנים. כך גם, מכמה בחינות, היו אנשי כיתות מדבר יהודה, המוכרים לנו ממגילות ים המלח. בדתות רבות, אנשים קדושים בוחרים לפרוש מן העולם, מתענוגותיו ומפיתוייו, כדי להשיג טוהר רוחני. לשם כך אנשים צמו, פגעו בגופם וחיו במערות, בכוכי התבודדות ובמנזרים.

בימי הביניים היו יהודים שאימצו מנהגי סיגוף דומים, ביניהם חסידי אשכנז וגם יהודים רבים בארצות האסלאם. קשה שלא לזהות כאן לפחות שמץ של השפעה מהסביבה הלא-יהודית. חסידות אשכנז קמה בתקופת מסעי הצלב, כאשר בקרב הנוצרים נפוצו קבוצות אדוקות שהתמסרו לסגפנות ולהשפלה עצמית. מקביליהם בארצות האסלאם הכירו כנראה את הסוּפים, התנועה המיסטית באסלאם.

ייתכן, אפוא, שהיחס הדו-ערכי של היהודים לחיי הפרישות נבע מהחשד שזהו יסוד זר שחדר ליהדות מדתות אחרות. גם בתקופת המשנה והתלמוד, הן במערב (ביוון) הן במזרח (באיראן) צצו תנועות סגפניות שראו בעולם הגשמי מקום של השחתה ושל מריבות. הם היו דואליסטים, שכן האמינו שהאל האמיתי איננו בורא העולם ואי אפשר להגיע אליו בתוך העולם. עולם החומר הוא מְלֶאכֶת כַּפֶּיהָ של אלוהות פחותה במעלתה – ורעה. מכאן שהאל האמיתי אינו נמצא בעולם הגשמי שלנו ובהנאותיו, והמבקשו ראוי שיפרוש מהן. שתי הידועות שבין תנועות אלו הן הגנוסטיקה במערב והמניכאיזם במזרח. נראה אפוא שאפשר לייחס לפחות חלק מההתנגדות של חכמי ישראל לנזירות לרצונם להניא יהודים מהליכה בדרכים זרות.

מעניינת במיוחד דעתו של הרמב"ם. הוא נקט כלפי הנזירות שתי עמדות, חיובית ושלילית. בהלכות דעות במשנה תורה הוא מאמץ את עמדתו השלילית של רבי אליעזר הקפר:

שמא יאמר אדם, "הואיל והתאווה והכבוד וכיוצא בהן דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון", עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא יישא אישה ולא יישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן, כגון כומרי אדום – גם זו דרך רעה היא, ואסור לילך בה.[2] 

אולם באותו ספר עצמו, משנה תורה, בהלכות נזירות, הוא פוסק בהתאם לעמדתו החיובית של רבי אלעזר:

הנודר לה' דרך קדושה – הרי זה נאה ומשובח... ושקָלו הכתוב בנביא.[3]

איך יכול מחבר אחד – כל מחבר, קל וחומר ענק-היגיון כרמב"ם – לאמץ שתי עמדות כה סותרות?

התשובה עמוקה. לשיטת הרמב"ם, אין רק מודל אחד של חיי סגולה, אלא שניים. בלשונו, דרך החסיד ודרך החכם. החסיד הוא איש קצוות. הרמב"ם מגדיר חסד כהתנהגות קיצונית; קיצונית לטובה, כמובן, אבל לפנים משורת הדין.[4] למשל, "מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון, ויהיה שפל רוח ביותר, נקרא חסיד".[5]

החכם הוא טיפוס אחר לגמרי. הוא הולך ב"שביל הזהב", ב"דרך האמצע", נתיב המתינות והאיזון. הוא מסגל לעצמו למשל, את מידת האומץ, הנמצאת באמצע הדרך בין הפחדנות לפזיזות; ואת מידת הנדיבות, הנמצאת בין הפזרנות לקמצנות. החכם מכיר את הסכנות התאומות של היותר-מדי והפחות-מדי, של ההגזמה ושל החסר. הוא מאזן בין הלחצים המנוגדים ומתרחק מהקצוות.

החסיד והחכם אינם רק שני טיפוסי אדם. הם שתי דרכים להבין את חיי המוסר. האם מטרת המוסר היא להגיע לשלמות אישית – או ליצור מערכות-יחסים נעימות וחברה הוגנת, צודקת ורחומה? התשובה האינטואיטיבית של רובנו תהיה: גם וגם. וכאן מתבלטת חריפותו ההגותית של הרמב"ם. הוא מאבחן שאי אפשר לאחוז במטרה האחת בלי להניח ידנו מן השנייה. אלה הם שני מסלולים נפרדים שאינם מתקיימים בצוותא.

חסיד עשוי לתת את כל כספו לעני; אבל מה עם פרנסת בני משפחתו שלו? חסיד עשוי לסרב לשפוך דמים כחייל קרבי; אבל מה יהא על בני ארצו? חסיד עשוי לסלוח על כל הפשעים שנעשו לו; אבל מה עם החוק והצדק? כיחידים, חסידים הם אנשים בעלי מידות נעלות. אבל אי אפשר לבנות חברה שכולה חסידים. כי האמת היא שהחסידים אינם מתעניינים באמת בחברה. הם בחרו שביל אחר, בודד, מתבדל. דאגתם נתונה לישועת נפשם ולא לגאולת הכלל.

תובנה עמוקה זו היא שהובילה את הרמב"ם לעמדתו הכפולה, הסותרת את עצמה לכאורה, כלפי הנזיר. הנזיר בחר, לפחות לזמן מה, לאמץ לו חיים של סגפנות קיצונית. הוא חסיד. הוא בחר במסלול השלמות האישית. זו בחירה אצילית, מופתית וראויה לשבח. לכן הרמב"ם אומר על מעשהו שהוא "נאה ומשובח" ושהנזיר שקול לנביא.

אך זו איננה דרכו של החכם. ואם רצוננו בחברה מתוקנת, אנו זקוקים לחכמים. החכם אינו קיצוני, מפני שהוא מבין שצריך להביא בחשבון גם אנשים אחרים. הוא זוכר שיש לו משפחה, שיש לו קהילה, ושבמשפחה ובקהילה יש אנשים. הוא זוכר שיש לו חברים לעבודה. הוא זוכר שיש מדינה להגן עליה ומשק לקיים. החכם יודע שאין הוא יכול לפנות עורף לכל המחויבויות שלו ולנהל חיי יחיד נאצלים. הקב"ה קורא לנו לחיות בעולם, לא לברוח ממנו; לחיות בחברה, לא בפרישות; לשאוף ליצירת איזון בין הלחצים המנוגדים המופעלים עלינו, לא להתמקד באחד ולהתעלם מהאחרים. על כן, מנקודת מבט אישית הנזיר הוא חסיד – אך מנקודת מבט חברתית הוא, לפחות כדימוי, "חוטא" שצריך להקריב קרבן חטאת.

היהדות נותנת ליחידים מקום מפלט מפיתויי העולם. הדוגמה המובהקת לכך היא הנזיר. אבל הנזירות היא חריג. היא איננה הנורמה. חכם הוא זה שיש לו אומץ לחיות מתוך מעורבות בעולם, למרות כל הסכנות הרוחניות, ולעזור להביא שמץ מן השכינה אל המרחבים המשותפים של חיי החברה.

[1] תענית יא ע"א; נדרים י ע"א.

[2] משנה תורה, הלכות דעות ג, א.

[3] שם, הלכות נזירות י, יד.

[4] מורה הנבוכים ג, נב.

[5] משנה תורה, הלכות דעות א, ה.

1. האם לדעתכם מוטב לחיות חיים מאוזנים? למה?
2. מדוע לדעתכם עשוי אדם לבחור לוותר על דברים מהנים, כפי שעושה הנזיר?
3. איך לדעתכם אפשר לנסוך קדושה בחיי היומיום בלי לפרוש מן העולם ובלי להתבוסס בו יתר על המידה?