בפרטים

על מילות הפתיחה של פרשת משפטים, "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שמות כא, א), אומר רש"י:

"ואלה המשפטים": כל מקום שנאמר "אלה" [כלומר "אלה" בלי ו], פָּסַל את הראשונים; "ואלה" – מוסיף על הראשונים. מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני. ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבּח? לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש.

"אשר תשים לפניהם": אמר לו הקב"ה למשה, לא תעלה על דעתך לומר "אֶשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו". לכך נאמר "אשר תשים לפניהם": כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם.

מוצגים כאן שלושה היגדים ראויים לציון, שעיצבו את קווי המתאר של היהדות עד היום.

הראשון הוא שכשם שעקרונות-העל של התורה, עשרת הדיברות שהוצגו בלוחות הברית, הינם אלוהיים, כך גם הפרטים. בשנות השישים עיצב האדריכל הדני ארנֶה יאקובסון קמפוס לקולג' חדש באוקספורד. הוא לא הסתפק בתכנון המבנה, אלא המשיך ותכנן גם את הסכו"ם ושאר הכלים שישמשו בחדר האוכל, ואף פיקח על שתילת כל שיח בגינת הקולג'. כשנשאל מדוע, השיב במילותיו של אדריכל אחר, מיז ון-דר-רוהֶה, "אלוהים נמצא בפרטים".

זהו הלך נפש יהודי. יש סבורים כי הקדוש ביהדות טמון בחזונה הרחב, זה שזכה לביטויו המרשים בעשרת הדיברות. אך האמת היא שאלוהים נמצא בפרטים: מה עשרת הדיברות מסיני – אף אלה, המשפטים. גדולתה של היהדות אינה מסתכמת בחזון האצילי שלה לחברה חופשית, צודקת ורחומה, אלא טמונה גם בכך שהיא מורידה חזון זה ארצה בדמות חקיקה מפורטת. החופש הוא יותר מרעיון מופשט. החופש מתבטא בתורה בכך שבעידן שבו העבדות נתפסה כמובנת מאליה – והלוא היא בוטלה באנגליה ואחריה בארה"ב רק במאה ה-19 – היא הורתה לשחרר עבד אחרי שש שנים, ואם אדוניו פצַע אותו, לשחררו מייד. היא אף נתנה לעבדים יום של מנוחה שלמה מדי שבוע. דינים אלה לא ביטלו את העבדות, אבל הם יצרו תנאים שיגרמו לאנשים, ברבות השנים ובחלחול הערכים, להגיע לידי ביטולה. חשוב לא פחות, דינים אלה הופכים את העבדות מגורל קיומי למצב זמני. העבדות אינה מה שהינך, או המהות שנולדת אליה, אלא דבר שקרה לך לזמן מה, ושבמועד ידוע מראש תשתחרר ממנו. הדינים הללו, ובמיוחד מצוות השבת, משיגים זאת לא בתאוריה בלבד, אלא במעש החי. מבחינה זו, כמו גם כמעט בכל בחינה אחרת של היהדות, אלוהים נמצא בפרטים.

העיקרון השני, היסודי לא פחות, הוא שהדין האזרחי אינו דין חילוני. איננו דוגלים בעיקרון "יהי לקיסר אשר לקיסר ולאלוהים אשר לאלוהים". אנו דוגלים בהפרדת רשויות – אבל לא בחילון המשפט ולא בדחיקת האמונה אל עולמות הרוח בלבד. הסנהדרין, בית הדין העליון, צריך להיבנות ליד המקדש, כדי להראות שהדין חייב להיגזר מחזון דתי. הגדול שבחזונות הללו הוא זה האמור בפרשת השבוע שלנו: "וְגֵר לֹא תִלְחָץ. וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כג, ט).

חזון הצדק היהודי, הזוכה כאן לראשונה לניסוח מפורט, מבוסס לא על תועלתנות או פרגמטיות, ואפילו לא על עקרונות פילוסופיים מופשטים, אלא על הזיכרונות ההיסטוריים הממשיים של עם ישראל בהיותו "אומה אחת בחסות האל". מאות שנים קודם לכן, ה' בחר באברהם "לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). הצדק ביהדות נגזר מתוך חוויית האי-צדק במצרים, ומנחה אותו צו האל לכונן בארץ ישראל חברה שונה מן החברה המצרית תכלית שוני.

שורש החזון הזה טמון כבר בפרק הראשון בתורה, בהצהרה על כבודו השווה והמוחלט של האדם העשוי בצלם אלוהים. מן הטעם הזה מוכרחה החברה להתבסס על שלטון חוק, להתנהל ללא משוא פנים, ולגלות יחס שווה והוגן לכול. כאמור, שוב בפרשתנו: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת, וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת, וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ" (שמות כג, ב-ג).

כמובן, בראייה מיסטית, אלוהים נמצא דווקא במעמקים, בתוככי נפש האדם. אבל הוא נמצא באותה מידה ברשות הרבים ובמבני החברה: בכיכר השוק, במסדרונות הכוח, בהיכלי המשפט. אסור שיהיו פער או הפרדת-רגישויות בין היכל המשפט (מקום המפגש בין אדם לאדם) להיכל שבמקדש (מקום המפגש בין אדם לאלוהים).

העיקרון השלישי, והמרשים מכולם, הוא הרעיון שהדין אינו שייך לעורכי הדין. הוא מורשתו של כל יהודי. נחזור על הדברים שרש"י אומר בשמו של הקב"ה: "לא תעלה על דעתך לומר 'אֶשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו'. לכך נאמר 'אשר תשים לפניהם': כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם". זה מקור שמו של ספר ההלכה המפורסם ביותר, 'שולחן ערוך' לרבי יוסף קארו. הדינים ערוכים וסדורים לעינינו כולנו.

עוד מעת מתן תורה מצפה היהדות מכל אחד לדעת את הדינים ולהבינם. ידע משפטי איננו נחלתה השמורה של אליטה. הוא, כביטוי המפורסם משירת האזינו (דברים לג, ד), "מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב". כבר במאה הראשונה לספירה יכול היה יוספוס לכתוב, "בקִרבנו אין אף איש אחד אשר לא יקל לו לספר את כל החוקים בעל פה מלפרש את שמו, כי כה הסכַּנו להגות בהם מראשית הגיענו לבינה עד אשר נעשו חרותים בלבבנו. ועל כן יקר למצוא בינינו את העובר על החוקים, כי לא יוכל למצא טענה ולפטור את עצמו מעֹנֶש".[1] זאת הסיבה לכך שיש עורכי דין יהודים רבים כל כך. היהדות היא דת של דין – לא מפני שאינה מאמינה באהבה ("וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ"; "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"), אלא מפני שבלי דין וצדק לא יוכלו לפרוח לא האהבה ולא החירות ולא החיים. האהבה לבדה לא תשחרר עבד מכבליו.

פרשת משפטים, על פירוט דיניה ותקנותיה, יכולה להיראות לפעמים כנפילה אחרי התפארת עוצרת הנשימה של מעמד הר סיני. אך אין זה נכון. פרשת יתרו גוללה את החזון, אבל אלוהים נמצא בפרטים. בלי החזון, הצדק עיוור. אבל בלי הפרטים, הצדק צף במרוֹמיו. עם הפרטים יורדת השכינה ארצה, מקום שם אנחנו זקוקים לה במיוחד.

[1] יוסף בן מתתיהו, קדמות היהודים (נגד אפיון), מיוונית: י"נ שמחוני, תל-אביב: מסדה, תשי"ט, מאמר שני, יח, עמ' עד.

1. מה חשיבות הדבר שלא רק עשרת הדיברות ניתנו בהר סיני, אלא גם דינים של משפט אזרחי?
2. איך עוזרת התמקדותה החוזרת של ההלכה ב"גֵר" ובזָר לעצב את הבנתנו על הצדק?
3. מה פירוש הדבר שידע משפטי הוא נחלתו כל יהודי? איך אפשר לוודא שאכן כך יהיה?