הסופר הכותב את חיינו

הפרשה הקודמת נגמרה בניסיונו הראשון של יוסף לקחת את גורלו בידיו. הניסיון נכשל. או כך נראה היה.

חשבו על סיפור יוסף שקראנו עד כה, סיפורו שקראנו בפרשת וַיֵּשֵׁב. כמעט כל מה שקרה ליוסף בחלק זה של חייו שייך לאחת משתי קבוצות. הראשונה היא הדברים שאחרים עשו ליוסף. אביו אהב אותו יתר על אחיו ועשה לו כתונת פסים. אחיו קינאו בו ושנאו אותו. אביו שלח אותו לראות בשלומם במרעה. זר הראה לו לאן הלכו. הם זממו להרגו ומוכרים אותו לעבדות. הוא הובא למצרים. הוא נרכש בידי פוטיפר. אשת פוטיפר נמשכה אליו, ניסתה לפתותו, ומשנכשלה האשימה אותו בניסיון אונס. יוסף נאסר. הדבר אומר דרשני. הרי יוסף נמצא במוקד תשומת לבנו. הבמה שלו. ובכל זאת, פעם אחר פעם, הוא זה שעושים לו, ולא זה שעושה. מושא ולא נושא.

הקבוצה השנייה אומרת דרשני אפילו ביתר שאת. יוסף כן עושה כמה דברים, ואפילו מנהל אחרים. הוא מנהל את משק הבית של פוטיפר. הוא ממונה מטעם שר בית הסוהר על חבריו האסירים. הוא פותר את חלומות שר המשקים ושר האופים. אך באופן עקבי, את כל מעשיו והצלחותיו מייחסת התורה במפורש לה'. כך בבית פוטיפר:

"וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי. וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ";

לט, ב-ג

"וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ, וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף, וַיְהִי בִּרְכַּת ה' בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה".

שם, ה

כך בכלא:

"וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר. וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה. אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ, בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ".

שם, כא-כג

וכך גם כשהוא פותר חלומות:

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: הֲלוֹא לֵא-לֹהִים פִּתְרֹנִים! סַפְּרוּ נָא לִי".

מ, ח

על שום דמות אחרת במקרא לא נאמר הדבר ברצף עקבי וחזרתי כזה. יוסף נראה בעיני הקורא, ובעיני הסובבים אותו, אדם החלטי, מסודר ומצליח. אבל, אומרת התורה וחוזרת ואומרת, לא הוא אחראי למעשיו ולהצלחותיו, אלא אלוהים. אפילו כאשר יוסף דוחה את מדוחיה של אשת פוטיפר, הוא מנמק זאת במפורש במוסר האלוהי:

"וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵא-לֹהִים?".

לט, ט

המעשה היחיד המיוחס בבירור ליוסף נעשה בתחילת הסיפור ממש, בנערותו, כאשר נמצא עם בני השפחות בלהה וזלפה והביא "אֶת דִּבָּתָם רָעָה" ליעקב אביהם (לט, ב). אבל חוץ ממאורע זה, כל פיתול וכל מפנה במסלול חייו התזזיתי של יוסף הוא תוצאת מעשה של מישהו אחר – אדם אחר, או אלוהים. (וישנם גם החלומות שחלם, שאפשר לשאול אם הם רמז אלוהי או פרי דמיונו – אבל כך או כך, חלומות הם ולא מעשים).

על הרקע הזה בולט מעשהו של יוסף בסוף הפרשה הקודמת: הוא לוקח את גורלו בידיו. משסיפר לשר המשקים כי בעוד שלושת ימים יישא פרעה את ראשו וישיבו על כנו, ומתוך ודאות גמורה שכך יקרה, הוא מבקש מהשר להזכיר את מקרהו באוזני פרעה ולהשתדל למענו:

"כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ, וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה".

מ, יד

ומה קורה אז? השר אכן משתחרר וחוזר לארמון – "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (שם, כג). הכפילות מעצימה את הרושם. השר לא זכר. והוא גם שכח. הנה כי כן, בפעם היחידה שיוסף מנסה להיות אדון לגורלו הוא נכשל כישלון מהדהד.

מסורת ישראל מחדדת את הדרמה. באמצעות חלוקת התורה לפרשות השבוע, היא שמה פדות בין המשפט העצוב הזה לבין מה שקורה אחריו. זהו הפסוק המסיים את פרשת וישב. סיום הקריאה בתורה בשבוע שעבר הותיר אותנו עם תקוותיו המנופצות של יוסף. מה יהיה עכשיו? האם הוא יעלה לגדולה? האם חלומות נעוריו יתגשמו? השאלה "מה קרה אחר כך" מסעירה אותנו. ואנחנו צריכים לחכות שבוע כדי לקבל תשובה.

הזמן עובר: שבוע עובר עלינו, שנתיים עוברות על יוסף. "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים". רק אז מגיעה התשובה. מילים אלו הפותחות את הפרשה הן מילות מפתח: יוסף הצליח, ומה שהוא רצה שיקרה קרה: הוא יצא לחופשי מהכלא. אבל – רק מקץ שנתיים ימים. רק אז קורה הדבר.

בין המעשה לבין התוצאה הייתה התערבות של איזה גורם. כאן חשיבותה של העובדה שחלפו שנתיים. יוסף תכנן את שחרורו, ולאחר זמן אכן השתחרר, אבל זה קרה לא מפני שהוא תכנן זאת. הניסיון שלו נגמר בכישלון. שר המשקים לא זכר אותו, ושכח אותו. אבל ה' זכר ולא שכח. ה', לא יוסף, גלגל את האירועים, הלא הם חלומות פרעה, שהובילו לשחרורו (ובדרך משונה וחריגה: עצם העובדה שחלומות מגלגלים את המציאות, ויתרה מכך, כישלונם המפתיע של חרטומי מצרים, המומחים הגדולים לפתרון חלומות, לעשות את המלאכה שהם אמונים עליה).

מה שאנחנו רוצים שיקרה קורה, אך לא תמיד בזמן שאנחנו מצפים לו, ולא תמיד באופן שאנחנו מצפים לו, ולא תמיד כתוצאה מכך שרצינו. אלוהים הוא המחבר-השותף של תסריט חיינו, ולפעמים, כמו בסיפור יוסף, הוא מזכיר לנו את זאת על ידי כך שהוא גורם לנו לחכות – ואז מפתיע אותנו.

זהו, בעיני היהדות, הפרדוקס שבמצבו של האדם. מצד אחד אנחנו חופשיים. אין עוד דת אחרת העומדת בתוקף כזה על החופש והאחריות של האדם. אדם וחוה היו חופשיים לא לחטוא. קין היה חופשי לא להרוג את הבל. אנחנו מוצאים תירוצים לכישלונות שלנו – זה לא היה אני; זו אשמתו של מישהו אחר; לא הייתה לי ברירה. אבל תירוצים הם רק תירוצים. הם אינם נכונים. אנחנו חופשיים לבחור, ואנחנו נושאים באחריות.

ועם זה, כמאמר הַמְלֶט, "אֱ-לֹהַּ יֵשׁ הַצַּר אֶת אַחֲרִיתֵנוּ, / וּנְסַתֵּת אוֹתָהּ כְּכָל חֶפְצֵנוּ".[i] אלוהים מעורב בחיינו מקרוב. בהביטנו לאחור ממרום שנותינו אנחנו מצליחים לעתים להבחין בתוך ערפילי העבר בקווי המִתאר של סיפור שהתרקם לאטו, של ייעוד שהתברר לנו בהדרגה, קווים שחלקם שורטטו בידי מאורעות שלא היו בשליטתנו. בזמן אמת לא יכולנו לחזות כי התאונה שקרתה לנו, המחלה שפקדה אותנו, הכישלון שנחלנו נגד כל הסיכויים, הפגישה המקרית לכאורה, יובילו אותנו לאן שהובילו. אבל במבט לאחור נדמה לפעמים כי היינו כלי שחמט וקודמנו ביד בלתי נראית שידעה בדיוק היכן היא רוצה שנהיה.

[i] ויליאם שקספיר, המלט, נסיך דנמרק, מאנגלית: ישראל אפרת, מערכה חמישית, תמונה שנייה, בתוך שקספיר, טרגדיות, מתרגמים שונים, תל-אביב: עם הספר, 1960, עמ' 175.