שבועות ונדרים

פרשת השבוע פותחת בדיני נדרים ושבועות. היא משתמשת באוצר מילים שאימצו לימים מנסחי הצהרת 'כל נדרי' של ערב יום כיפור. מיקומם כאן, סמוך לסוף ספר במדבר, מעורר תהייה.

התורה תיארה, לאורך הפרקים הקודמים, את השלבים האחרונים של מסע בני ישראל אל הארץ המובטחת. ניתנה לישראל המצווה לחלק את הארץ לנחלות השבטים. ה' הורה למשה להתכונן למותו. משה ביקש מה' למנות לו יורש, ומינה את יהושע, מְשָׁרתו משכבר הימים. הסיפור נקטע שם לטובת פירוט נרחב של הקורבנות שיש להביא בימים מיוחדים בשנה. אחריו מגיע העניין שפרשת מטות פותחת בו – דיני שבועות ונדרים.

מדוע הם כאן? ישנה תשובה שטחית. יש לדינים הללו קשר מילולי עם הפסוק שלפני-האחרון בפרשה הקודמת:

"אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם, לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם לְעֹלֹתֵיכֶם וּלְמִנְחֹתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם".

במדבר כט, לט

כיוון שהזכירה התורה נדרים, פנתה לפירוט הדינים הנוגעים בהם. זהו הסבר אחד.

אך ישנה תשובה נוספת, והיא נוגעת ללב העניין שעתיד להעסיק את בני ישראל משיעברו את הירדן ויכבשו את הארץ. אחת הבעיות שהתורה הינה התשובה להן, אולי הבעיה בה' הידיעה, היא – האם יכולה חברה אנושית לקיים חופש וסדר גם יחד? האם חברה יכולה להיות חופשית וגם צודקת? התורה מציגה בפנינו את החלופות האחרות. יכולים להתקיים חופש וכאוס. זהו העולם שלפני המבול, הארץ אשר מָלאה חמס. ויכול להתקיים סדר בלי חופש. כך היה במצרים, האימפריה המשעבדת שבני ישראל נחלצו ממנה. האם יש דרך שלישית? ואם כן, איך יוצרים אותה?

תשובתה של התורה קשורה בשפה. זכרו כי בשפה ברא ה' את העולם: "ויאמר אלוהים: יהי... ויהי...". השפה היא מן המתנות הראשונות שנתן אלוהים לאדם. את המילים "נפש חיה" שבפסוק בסיפור הבריאה "וַיִּיצֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז), מתרגם אונקלוס למילים "רוח ממללא", רוח מדברת. בתפיסת התורה, הדיבור הוא החיים עצמם.

אך מכל גילויי השפה, התורה מתעניינת במיוחד בצורה מסוימת אחת, חריגה. פילוסוף הלשון ג'ון ל' אוסטין קרא לה "מבע פרפורמטיבי".[1]  הוא מתחולל כשאנחנו משתמשים בשפה לא כדי לתאר משהו, אלא כדי לעשות משהו. למשל, כאשר חתן אומר לכלתו מתחת לחופה "הרי את מקודשת לי" הוא איננו מתאר חתונה אלא מתחתן. כאשר, בימי קדם, היה בית הדין מכריז על החודש החדש, זו לא הייתה הצהרה על עובדה אלא יצירת עובדה. בית הדין הפך את היום לראש חודש.

הדוגמה המובהקת למבע פרפורמטיבי היא ההבטחה. כשאני מבטיח לכם שאעשה משהו, אני יוצר דבר שלא התקיים קודם לכן: אני יוצר מחויבות. עובדה זו, קטנה ככל שתיראה, היא יסוד היהדות.

הבטחה הדדית – ראובן מתחייב לעשות דברים מסוימים לשמעון, ושמעון מצידו מתחייב לעשות דברים אחרים לראובן – נקראת ברית, והיהדות מושתתת על ברית. זוהי הברית שנכרתה בין אלוהים לבני ישראל בהר סיני. היא קשרה ביניהם, והיא מחברת בינינו גם היום. זהו המקרה העילאי של מבע פרפורמטיבי בהיסטוריה האנושית.

שני פילוסופים הבינו את חשיבותו של מעשה ההבטחה בחיי המוסר. האחד היה ניטשה. כה אמר:

לגַדֵּל חיה שביכולתה להבטיח – האם לא זהו התפקיד הפרדוקסלי שהטבע הציב לעצמו ביחס לאדם? האם לא זו הבעיה בה"א הידיעה, הנודעת מן האדם? ... מה מאוד מתחייב מכך, שאדם עצמו נעשה תחילה בר-חישוב, בר-תדירות, בר-כורח, אף לגבי עצמו, לגבי הצטיירותו בעיני עצמו, על מנת שיוכל על דרך שעושה זאת כל מבטיח, "להיות העָרב של עצמו", להיותו בר-עתיד. הנה אלה תולדותיו הארוכות של מוצא האחריות.[2]

השנייה הייתה חנה ארנדט, שבעצם הסבירה את כוונתו של ניטשה. חיינו האנושיים מלאים בדברים שאינם ניתנים לחיזוי. זאת, משום שהאדם חופשי. איננו יודעים איך אנשים אחרים יתנהגו ואיך הם יגיבו למעשה שלנו. לכן, לעולם איננו יכולים לדעת בוודאות מה יהיו השלכות מעשינו. החופש שולל מהעולם האנושי את הסדר. אנחנו יכולים לנבא איך יתנהגו עצמים דוממים בנסיבות ידועות. אנחנו יכולים לדעת, בסבירות גבוהה מאוד, גם איך יתנהגו בעלי חיים. אבל איננו יכולים לומר מראש איך יגיבו בני אדם חופשיים. איך אפשר, אם כן, ליצור חברה שיש בה משטר וסדר בלי לשלול את חירותם של בניה?

התשובה היא מעשה ההבטחה. כשאני מבטיח לעשות משהו, אני מקבל על עצמי באופן חופשי את החובה לעשות דבר-מה בעתיד. אם אני ידוע כאדם העומד בדבריו, הנה הסרתי מן העולם האנושי יחידה אחת של אי-ודאות. אתם יכולים לסמוך עליי, כי נתתי את מילתי. כשאני מבטיח, אני כובל את עצמי מרצוני החופשי. יכולת זו של בני האדם לחייב עצמם למעשה זה או אחר (או להימנעות זו או אחרת) באופן וולונטרי – היא אשר מחוללת סדר ביחסים בין בני אדם בלי להשתמש בכוח כפייה.[3]

"אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה', אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ, לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ; כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה".

במדבר ל, ג

אין זה מקרה שפסוק זה, הפסוק השני בפרשת מטות, מופיע מעט לפני בואם של בני ישראל אל ארצם. מוסד ההבטחה, שנדרים ושבועות הם רכיבי-על בו, חיוני לקיומה של חברה חופשית. החופש תלוי בקיומם של אנשים המממשים את מוצא פיהם.

דוגמה אחת לפעולתו של עיקרון זה בחיי המציאות מופיעה בהמשך הפרשה. שני שבטים, ראובן וגד, מחליטים שהם מעדיפים להישאר בעבר הירדן המזרחי, אזור המתאים במיוחד לצאן ולבקר שלהם. לאחר שיחה טעונה עם משה, המאשים אותם בהסתלקות מאחריותם כלפי שאר העם, הם מסכימים להיות חלוצים לפני המחנה במלחמה לכיבוש הארץ המערבית, ולא לעזוב את השבטים האחרים עד סיום המלאכה. הכול תלוי עתה בכך שיקיימו את הבטחתם.

המוסדות החברתיים בחברה חופשית תלויים באמון, ואמון פירושו שאנחנו שומרים את מוצא פינו ועושים את מה שאנחנו אומרים שנעשה. כשהסדר הזה מתמוטט, עצם עתידו של החופש שלנו נתון בסכנה. בתנ"ך יש דוגמה קלאסית לכך. היא מופיעה בספר ירמיהו. הנביא מתאר את החברה בת זמנו, שבה כבר אי אפשר לסמוך על הבריות שיעמדו בדיבורם:

וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם, שֶׁקֶר וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ.

כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ – נְאֻם ה'.

אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ, וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ –

כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ.

וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ, וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ

לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר; הַעֲוֵה נִלְאוּ.

שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה;  בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת אוֹתִי – נְאֻם ה'.

ירמיהו ט, ב-ה

כזה היה המצב בחברה שאכן עמדה לאבד את חירותה לכובש הבבלי. זו הייתה מכה ניצחת, שיהודה לא התאוששה ממנה גם בימי בית שני, ועד היום.

אם האמון נשבר, היחסים החברתיים מתמוטטים, ואז החברה נעשית תלויה לגמרי ברשויות אכיפת החוק או באמצעים כוחניים אחרים. כאשר השימוש בכוח שכיח, החברה אינה חופשית עוד. הדרך היחידה שבה יכולים בני אדם ליצור יחסים של שיתוף פעולה בלי להפעיל כוח היא השימוש בהתחייבויות מילוליות שהנוקטים אותן מכבדים אותן.

תנאי לחופש הוא אמון. תנאי לאמון הוא אנשים העומדים במילה שלהם. ולשמור את המילה פירושו לנהוג בַּמילים קדוּשה. שבועות ונדרים הם דבר קדוש. רק בנסיבות מיוחדות מאוד, ומוגדרות במדויק, יכול אדם להשתחרר מההתחייבויות המילוליות שלו. הנה לנו הטעם למיקומה של פרשיית הנדרים והשבועות בסוף ספר במדבר: בני ישראל העומדים על סף ארץ הקודש, על סף המקום שבו יבנו חברה חופשית, צריכים תזכורת לקדושתם של הנדרים והשבועות.

הפיתוי להפר את מוצא פינו הוא לפעמים אדיר. לכן כה חשובה היא האמונה באלוהים – אלוהים היודע כל מה שאנחנו חושבים, אומרים ועושים, ורואה בנו אחראים לקיום התחייבויותינו. אבי הליברליזם ומייסד משנת הסובלנות, ג'ון לוֹק, שפעל באנגליה במאה ה-17, סבר – מוזר ככל שייראה הדבר בעיני בן זמננו – שאין לתת אזרחות לאתיאיסטים, מפני שמי שאינו מאמין באלוהים אי אפשר לבטוח בו שיכבד את מוצא פיו.[4]

הופעתם של דיני שבועות ונדרים בסוף חומש במדבר, ערב הכניסה לארץ, איננה מקרית, אם כן, והמסר הטמון בשיבוץ זה רענן גם היום. חברה חופשית תלויה באמון. אמון תלוי במילוי התחייבויות. בדרך זו הולכים בני אדם בדרכי ה', שהשתמש בשפה כדי לחולל מציאות. מילים יוצרות מחויבות מוסרית, ומחויבות מוסרית, הנשמרת מתוך אחריות ואמונים, יוצרת אפשרות לחברה חופשית. עשו אפוא תמיד את אשר הצהרתם שתעשו. אם לא נשמור את מוצא פינו, סופנו שנאבד את החופש שלנו.

[1] ג' ל' אוסטין, איך עושים דברים עם מילים, מאנגלית: גיא אלגת, תל-אביב: רסלינג, 2006.

[2] פרידריך ניטשה, "לגניאלוגיה של המוסר", מאמר שני, 1—2, בתוך ניטשה, מעבר לטוב ולרוע; לגניאלוגיה של המוסר, מגרמנית: ישראל אלדד, ירושלים ותל אביב: שוקן, תשל"ה, עמ' 261–262.

[3] Hannah Arendt, The Human Condition, Chicago: University of Chicago Press, 1958, pp. 243–244.

[4] ג'ון לוק, איגרות על הסובלנות (1689), מאנגלית: יורם ברונובסקי, ירושלים: מאגנס, תש"ן.

1. האם הפרת הבטחה יכולה לפעמים להיות מוסרית?
2. מה הקשר בין הבטחות שיחידים מבטיחים זה לזה לבין חברה שלֵווה?
3. אם אנחנו מחויבים לשמור תמיד את נדרינו ושבועתנו, מדוע מותר לנו לבטלם מדי שנה ב'כל נדרי'?