להאזין
לשתף
זהו דין מוזר על פי כל אמת-מידה, כמעט בלתי מובן. הנה הוא, כפי שהוא מופיע בפרשתנו:
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ, וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ, וְלֹא יָרֵא אֱ-לֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. לֹא תִּשְׁכָּח.
דברים כה, יז-יט
לבני ישראל היו בימי משה שני אויבים: המצרים והעמלקים. המצרים שִעבּדו את בני ישראל. הם הפכו את ארץ גושן למושבה של עובדי כפייה. הם נגשׂו בהם, בעברים. פרעה ציווה להטביע כל יילוד זכר מבני העברים. זה היה ניסיון לרצח-עם. ובכל זאת משה מצווה לגביהם:
לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ.
דברים כג, ח
העמלקים רק תקפו את בני ישראל פעם אחת,[1] ובני ישראל הדפום בהצלחה (שמות יז, יג). ובכל זאת משה מצווה: זָכוֹר. לֹא תִּשְׁכָּח. תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר. בספר שמות (יז, טז) נאמר באותו הקשר "מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר". מה הסיבה להבדל בין היחס למצרים ליחס לעמלקים? מדוע משה מצווה על בני ישראל, למעשה, לסלוח למצרים – אך לא לעמלקים?
התשובה תימצא לנו במדרש חכמים במשנה במסכת אבות (ה, טז):
כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר – בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויהונתן.
כאשר אהבה היא אהבה על תנאי, אהבה תלויה בדבר, היא נמשכת רק כל עוד התנאי מתקיים. אמנון אהב את תמר, ליתר דיוק התאווה לה, כי היא הייתה אסורה עליו. היא הייתה אחותו למחצה. מרגע שהפיק את זממו, "וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד, כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ" (שמ"ב יג, טו). אבל כאשר אהבה איננה מותנית, ואיננה רציונלית, היא גם אינה חדלה לעולם. במילותיו של המשורר דילן תומס (בתרגום אברהם יבין), "אַף כִּי אוֹהֲבִים יֹאבְדוּ לֹא תֹאבַד הָאַהֲבָה; וְלֹא תִהְיֶה לַמָּוֶת מֶמְשָׁלָה".
הוא הדין בשנאה. כאשר שנאה היא רציונלית, והיא מושתתת על איזה פחד או מריבה שיש בהם איזה היגיון, ואפילו היגיון בלתי-מוצדק, אפשר להתווכח איתה ואפשר גם לשים לה סוף. אבל שנאה ללא תנאי, שנאה שאינה תלויה בדבר, שנאה אי-רציונלית – איתה אי אפשר להתווכח, ואין שום דבר שיכול לשים לה סוף. היא עיקשת.
זה היה ההבדל בין העמלקים למצרים. שנאתם של המצרים לבני ישראל, ופחדם של המצרים מפניהם, היה בהם מן ההיגיון. פרעה אמר לבני עמו:
הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ, פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ.
שמות א, ט-י
המצרים פחדו מבני ישראל מפני שהם היו רבים במספרם. הם היוו איום פוטנציאלי על אוכלוסיית הילידים. היסטוריונים הראו שהיה לכך יסוד. מצרים כבר סבלה מפלישת זרים, ההיקסוס, עם אסיאתי בעל שמות כנעניים ואמונות כנעניות, שהשתלט על דלתת הנילוס ב"תקופת הביניים השנייה" של מצרים הפרעונית. ההיקסוס גורשו לבסוף ממצרים, והמצרים מחקו כל זכר לכיבוש. אבל הזיכרון נשאר. היה היגיון בחששם של המצרים כי העברים יעשו כמעשה ההיקסוס. הם פחדו מבני ישראל כי בני ישראל היו חזקים.
שימו לב לכך שיש הבדל בין רציונלי והגיוני לבין מוצדק. חששם של המצרים במקרה זה היה ודאי בלתי-מוצדק. בני ישראל לא רצו להשתלט על מצרים. להפך: הם העדיפו לעזוב. לא כל רגש רציונלי הוא מוצדק. רציונלי לפחֵד מטיסות למשמע ידיעות על אסון אווירי גדול, אף כי ההסתברות שנוסע במכונית ייפגע בתאונה גדולה בהרבה מההסתברות שהדבר יקרה לנוסע במטוס. הנקודה היא שרגש רציונלי אך לא מוצדק יכול, עקרונית, להירפא באמצעות ויכוח והצגת עובדות.
העמלקים הם, מבחינה זו, ההפך מן המצרים. הם תקפו את בני ישראל כשהללו היו עייפים ויגעים. הם מיקדו את פגיעתם בחלשים, ב"כָל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ". החלשים והנחשלים אינם מסוכנים. זו הייתה שנאה אי-רציונלית, חסרת שחר.
עם שנאה רציונלית אפשר להתווכח. מה עוד שבשלב זה כבר לא הייתה למצרים סיבה לפחד מבני ישראל. הם עזבו. הם אינם בגדר איוּם. אבל עם שנאה אי-רציונלית אי אפשר להתווכח. אין לה סיבה. אין בה היגיון. לכן היא עלולה להימשך לעד. שנאה אי-רציונלית היא עיקשת ומאריכת-ימים כמו אהבה אי-רציונלית. השנאה שעמלק מסמל נמשכת "מִדֹּר דֹּר". כל שאפשר לעשות לנוכח שנאה כזאת הוא לזכור ולא לשכוח, לעמוד תמיד על המשמר, ולהילחם בה בכל זמן ובכל מקום שהיא מופיעה.
יש דבר כזה קסנופוביה רציונלית: פחד מן הזר ושנאה כלפיו; הזר, הנוכרי, זה שאינו כמונו. כשבני האדם עוד היו ציידים-לַקטים, חיוני היה לכל אדם להבחין בין בני שבטו לבני שבטים אחרים. הייתה תחרות על מזון ועל שטח. זה לא היה עידן של ליברליזם וסובלנות. בן שבט שאינו שלך צפוי היה, בהינתן לו ההזדמנות, לקום עליך להורגך או לגרש אותך. אך בני שבט אחָד שהגיעו לשטחו של שבט אחֵר והתבססו שם, נטמעו בו כעבור שני דורות או שלושה. השבט ה"מארח" הבין שזרים אלה תורמים לכלכלתו ומעשירים את תרבותו. כאשר רגש כגון פחד מפני זרים הוא רציונלי אך לא מוצדק, הוא דועך עם הזמן ונעלם.
האנטישמיות שונה. היא המקרה הפרדיגמטי של שנאה אי-רציונלית. בימי הביניים היהודים הואשמו בהרעלת בארות, בהפצת מגפות, ובאחד האישומים האבסורדיים ביותר אי פעם, עלילת הדם: החשדתם בהרג ילדים נוצרים לשם שימוש בדמם לאפיית מצות לפסח. הטענה מופרכת מיסודה, אך מופרכותה לא הפריעה למאמינים בה.
מן הנאורות באירופה, שסגדה למדע ולתבונה, מצופה היה כי תשים קץ לכל שנאה ממין זה. אך לא. היא הצמיחה גרסה חלופית לאנטישמיות הדתית: אנטישמיות גזעית. במאה התשע-עשרה שנאו את היהודים כי הם עשירים – וכי הם עניים. כי הם קפיטליסטים – וכי הם קומוניסטים. כי הם בדלנים ומדירים אחרים – וכי הם חודרים לכל מקום. כי הם מאמינים בדת עתיקה עתירת אמונות טפלות – וכי הם קוסמופוליטיים חסרי שורשים שאים מאמינים בשום דבר. האנטישמיות הייתה האי-רציונליות המובהקת של עידן התבונה.
התקופה ההיא אף העמידה מיתוס חדש: הפרוטוקולים של זקני ציון, זיוף ספרותי שיצרו אנשי המשטרה החשאית של רוסיה הצארית לקראת סוף המאה התשע-עשרה. מה"פרוטוקולים" הללו, המצוצים מן האצבע, עלה כי היהודים שולטים באירופה כולה – וזאת בשעה שברוסיה השתוללו הפוגרומים של 1881 ו"חוקי מאי" האנטישמיים של 1882, שגרמו לכ-3 מיליוני יהודים, מרוששים וחסרי-אונים, לברוח מרוסיה למערב.
מצב זה שבו נמצאו יהודים בסוף המאה שנועדה להיות מאת הנאורות והאמנציפציה תואר בבהירות בידי הרצל בשנת 1897:
בכל מקומות מושבותינו נסינו בתום לבב להתערב בגויי הארצות, רק את אמונת אבותינו אמרנו לשמור בידינו. אין רוצים בנו. לחינם היינו פטריוטים נאמנים ולפעמים גם נלהבים יתר על המידה, לחינם נביא קורבנות דמים, תרתי משמע, שכם אחד עם יתר האזרחים, לחינם נעמול להגדיל את שם ארצות-מולדותינו במעשי אמנות ומדע, להרבות את עושרן במסחר וקניין. בארצות-מולדותינו, אשר נשב בהן מאות בשנים, נחשבנו לזרים, אפילו בפי אלה אשר מולידיהם לא היו עוד בארץ בעת אשר אבותינו כבר נאנחו בה מעוני. ... לוּ רק נתנו לנו מנוח... אך דמה אדַמֶה כי לא ייתנו לנו מנוח.[i]
הרצל היה מזועזע מכך. מזעזע לא פחות הוא שובה של האנטישמיות בחלקים רבים בעולם היום,[ii] בייחוד במזרח התיכון ואף באירופה, וזאת כשזכר השואה עוד חי בתוכנו. אך כבר התורה רומזת מדוע. שנאה אי-רציונלית אינה מתה.
לא כל איבה כלפי היהודים, או כלפי ישראל כמדינת היהודים, היא אי-רציונלית; והיכן שהיא אינה כזאת אפשר להתווכח איתה. אבל חלק ממנה הוא אי-רציונלי. חלק ממנה, אפילו כיום, הוא חזרה אל המיתוסים של העבר, מעלילת הדם עד הפרוטוקולים. וכאן, כל שאנו יכולים לעשות הוא לזכור ולא לשכוח, להילחם בה ולהתגונן מפניה.
עמלק אינו מת. אבל כך גם עם ישראל. אף שהותקף פעמים כה רבות לאורך ההיסטוריה, הוא עדיין חי, ומעיד בכך על ניצחונו של אלוהי האהבה על המיתוסים והטירוף של השנאה.
[1] כמובן הם תקפו את בני ישראל פעמים נוספות (ובכלל זה, על פי המסורת, בבמדבר כא, א), אבל המצווה למחות את זכר עמלק ניתנה אחרי המתקפה הראשונה.
[i] בנימין זאב הרצל, מדינת היהודים, מגרמנית: אשר ברש, מתוך המבוא. הטקסט הועתק בעדכון כתיב מאתר פרויקט בן-יהודה.
[ii] הדברים נכתבו בשנת תשע"א, 2011.
- איך יכולה שנאה אי-רציונלית להיהפך למסוכנת יותר משנאה רציונלית?
- למה לדעתכם חשוב כל כך לזכור את עמלק אפילו בזמננו?
- האם אנו עומדים כיום לנוכח אנטישמיות מהסוג העמלקי?
עוד על כי תצא
לא על האהבה לבדה
על שילשים ועל ריבעים
האם האהבה גוברת על הכול?
רווחת החיות
