חופש פירושו לספר את הסיפור

הרי לכם ניסוי. סעו לוושינגטון, וסיירו באנדרטאות הגדולות שלה. בקצה הרחוק תמצאו את פסלו של אברהם לינקולן, הגדול פי ארבעה ממידת איש. סביב סביב לו, על גבי החומה המקפת, תמצאו כתובים שניים מן הנאומים החשובים ביותר בהיסטוריה, שניהם נאומיו של לינקולן. נאום גטיסברג, ונאום השבעתו של לינקולן לתקופת כהונה שנייה: "ללא זדון כלפי איש ובצדקה לכול, עם ביטחון בַּצדק באשר הא-ל מאיר את עינינו לראות מישרים...".

מעט הלאה משם נמצאת אנדרטת הנשיא פרנקלין ד' רוזוולט. חקוקים בה ציטוטים מתקופות שונות של חייו הציבוריים. הידוע שבהם: "אין לנו ממה לפחֵד כי אם מהפַּחד עצמו".

המשיכו לאורך גדת הפוטומק, ותגיעו אל יד ג'פרסון, הבנוי במתכונת הפנתאון ברומא. סביב הכיפה ועל הכתלים הפנימיים מתנוססים ציטוטים מדבריו וכתביו של איש דגול זה, ובראשם הכרזת העצמאות האמריקנית: "רואים אנו אמיתות אלו כמתבקשות מאליהן...".

ועכשיו בקרו בלונדון.  גם כאן ישנם אנדרטאות ופסלים לזכר אנשים דגולים. אבל ציטוטים – לא תמצאו. על כַּן כל פסל מצוין מיהו המפוסל, מתי חי ומה היה תפקידו. אבל לא סיפור תמצאו שם, ולא ציטוט, ולא מימרת כנף או משפט מכונן.

קחו לדוגמה את פסל וינסטון צ'רצ'יל בכיכר הפרלמנט. צ'רצ'יל היה מגדולי הנואמים בכל הזמנים. נאומיו ושידוריו בימי המלחמה הם חלק מההיסטוריה הבריטית. הוא היה רב-אומן של מילים – אבל על כַּן פִּסלוֹ לא חָרות ולוּ מבע מילולי אחד שלו. וכך הוא הדבר כמעט בכל אנדרטה בבריטניה.

זהו הבדל מאלף. חברה אחת – ארצות הברית של אמריקה – מספרת סיפור מעל גבי המונומנטים שלה, סיפור השזור מנאומיהם של גדולי מנהיגיה. החברה האחרת, אנגליה, איננה נוהגת כך. היא בונה אנדרטאות אבל אינה מספרת סיפור. זהו אחד ההבדלים הגדולים בין חברה המבוססת על ברית לבין חברה המיוסדת על מסורת.

בחברה מבוססת מסורת, כמו אנגליה, הדברים הינם כפי שהינם מפני שכאלה היו. אנגליה, כתב הוגה הדעות רוג'ר סקרוטון, "איננה אומה או אמונה או לשון או מדינה, אלא בית. דברים שיש בבית אינם דורשים הסבר. הם שם כי הם שם".

שונות מהן חברות-ברית. הן אינן סוגדות למסורת רק בשם המסורת. הן אינן מוקירות את העבר פשוט מפני שהוא עתיק. הן זוכרות את העבר כי מאורעות בעבר הם אשר הולידו בלב אנשים רבים את הרצון המשותף שגרם להם לייסד אותן. האבות המייסדים של ארצות הברית ברחו מפני רדיפות דת וביקשו להם חופש דת. החברה שלהם נולדה במעשה של מחויבות מוסרית שהונחלה לדורות הבאים.

חברות ברית קיימות לא מפני שהן נמצאות זה עידן ועידנים באותו מקום, וגם לא בגלל איזה מעשה של כיבוש, ואף לא כדי להשיג איזה יתרון כלכלי או תועלת צבאית. הן קיימות כדי לכבד התחייבות, קשר מוסרי, שליחות אתית. זה הטעם לצורך שלהן בסיפור. הוא מזכיר לכל אזרחיה של חברת הברית מדוע הם משתייכים אליה.

הדוגמה הקלאסית להנחלת סיפור נמצאת בפרשת כי תבוא. ההקשר הוא הבאת הביכורים למקדש בירושלים.

וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ. וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ; וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי, ה'...".

דברים כו, ד-י

 כולנו מכירים את הפסקה הזאת. אומנם איננו מביאים ביכורים כיום, ואיננו קוראים אותה בחג השבועות – אבל אנחנו אומרים אותה בליל הסדר, שכּן היא עמוד התווך של ההגדה. מפליא לראות כי אף בימי המקרא, כל אדם מישראל אמור היה להכיר את הסיפור הלאומי ולחזור עליו מדי שנה ולעשותו חלק מזיכרונו האישי ומזהותו: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי... וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם...".

ברית היא יותר ממיתוס רֵאשית כגון סיפור רומולוס ורמוס של רומא או סיפורי המלך ארתור ואבירי השולחן העגול באנגליה. מיתוס מבקש רק לספר מה היה פעם; ואילו ברית כוללת תמיד סדרה של משימות המחייבת את האזרחים בהווה ואת אזרחי העתיד.

הרי דוגמה מתוך דבריו של הנשיא לשעבר לינדון ב' ג'ונסון על הברית האמריקנית:

הם באו לכאן – הגולֶה והגֵר... וכרתו ברית עם ארץ זאת. ברית שנהגתה בצדק, שנכתבה בחירות, שנכרכה באחדות. ברית שנועדה לעורר ביום מן הימים את תקוותיהם של כל בני האדם, ואשר עודה מלכדת אותנו. אם נשמור לעשות את אשר היא מורה לנו, נעלה ונפרח.

חברות ברית – שארצות הברית היא כיום הדוגמה המובהקת להן – הן חברות מוסריות. אין הכוונה לומר בכך שאזרחיהן הגונים יותר מאזרחי חברות אחרות, אלא לומר שחברות אלו רואות את עצמן בעלות אחריות ציבורית לאמות מידה מוסריות שהינן לוּז זהוּתן הלאומית. הן מכבדות את החובות שהשיתו עליהן המייסדים.

אכן, כפי שמיטיבים לבטא דבריו של ג'ונסון, חברות ברית מאמינות כי גורלן מושפע ממידת עמידתן בחובות ההן. "אם נשמור לעשות את אשר היא מורה לנו, נעלה ונפרח" – ובמשתמע, אם לא נשמור – לא נפרח. את צורת החשיבה הזאת חב העולם המערבי לספר דברים. היא באה לידי ביטוי לכל אורכו, וביטויה המוכר ביותר לרובנו הוא כנראה הפרשה השנייה בקריאת שמע:

וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם... וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ... וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ.

הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ, וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם.

דברים יא, יג-יז

חברות ברית אינן אומות אתניות המלוכדות במוצא גזעי משותף. הן מפנות מקום לאנשים מן החוץ – מהגרים, מבקשי מקלט, "גֵר תושב" – הנעשים חלק מן החברה באמצעות קבלת סיפורה המכונן וניכוסו. כך עשתה רות המואבייה במגילת רות ("עַמֵּךְ עַמִּי וֵא-לֹהַיִךְ אֱ-לֹהָי"), וכך גם עשו גלי המהגרים בהגיעם לארצות הברית. עד היום הַכְּניסה לעם ישראל ולאמונת ישראל, הגיור, יותר ממה שהיא דומה להמרת דת בין דתות אחרות, כגון מנצרות לאסלאם ולהפך, היא דומה להתאזרחות באומה מסוגה של ארצות הברית.

מדהים הדבר כי עצם מעשה הסיפור, בקביעות, כחובה דתית, קיים את הזהות היהודית לאורך מאות שנים, גם באין לעם ישראל שום תנאי מן התנאים המאפיינים לאומיוּת נורמלית – ארץ, סמיכות גאוגרפית, עצמאות, הגדרה עצמית. בזכות הנחלת הסיפור, העם הזה לא שכח בימי גלותו ופיזורו בארבע כנפות הארץ את ערכיו, את שאיפותיו, את המשימה שנטל על עצמו לבנות חברה שתהיה היפוכה של מצרים, מקום של חופש, צדק וכבוד אנושי, מקום שבו שום בן אנוש אינו הריבון, אלא ה' לבדו הוא המלך.

אחת האמיתות העמוקות ביותר בפוליטיקת הברית טמונה ב"מקרא ביכורים" שבפרשתנו, הלוא היא הסיפור שמספר מביא הביכורים: שאם רצוננו לשמור על החופש, אסור לנו להפסיק לספר את הסיפור.

1. מדוע הנחלתו של סיפור חיונית בחברת ברית?
2. למה לדעתכם חשוב לספר בקביעות, פעם אחר פעם, את סיפור מקורהּ של חברה?
3. האם יש סיפור מרכזי בחייכם שלכם, סיפור שהייתם רוצים לחלוק עם דורות העתיד?