משפט או שלום

פרשתנו המספרת בהתגלות האלוהית הגדולה בהיסטוריה, מעמד הר סיני, פותחת בעניין אנושי מאוד. יתרו כוהן מדיין בא לדרוש בשלום חתנו משה ובשלום העם שהוא מנהיג. יתרו שומע גדולות ונצורות על יציאת מצרים, אך כשהוא מגיע, הוא אינו שומע אלא רואה, ומה שהוא רואה מטריד אותו. הוא רואה את משה מנהיג את העם לבדו, וסבור שהתוצאה תהיה רעה למשה ורעה גם לעם. כך אמר: 

לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ, כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר. לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ. עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי, אִיעָצְךָ וִיהִי אֱ-לֹהִים עִמָּךְ: הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱ-לֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱ-לֹהִים. וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת, וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן. וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱ-לֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע, וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים, שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת, וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת. וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם; וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ. אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים, וְיָכָלְתָּ עֲמֹד, וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם.

שמות יח, יז-כג

משה צריך ללמוד להאציל סמכויות ולחלוק את נטל המנהיגות עם אחרים. מעניין שזהו אחד משני המקומות היחידים בתורה שנאמר בהם "לֹא טוֹב". המקום הנוסף מדבר אף הוא בגנות היחידיות:

"לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ".

בראשית ב, יח

אי אפשר להנהיג לבד. אי אפשר לחיות לבד. אלו הן מן האקסיומות של תפיסת טבע האדם במקרא. המילה 'חיים' צורתה צורת רבים – כמו לאותת לנו שהחיים אינם נחיים ביחידות. התיאולוג האנגליקני הנודע ויליאם אִינג הגדיר פעם את הדת כ"מה שהיחיד עושה ביחידיותו". זו איננה גישה יהודית.  הנצי"ב מוולוז'ין הציע, בפירושו 'הרחֵב דבָר' על הפסוקים שלנו, הסתכלות מפתיעה ונוגדת-אינטואיציה על היחידיות. 

תחילת דבריו – שאלה. קל להבין איך עזרה עצתו של יתרו למשה. העבודה הייתה מרובה. משה כרע תחת הנטל. הוא היה זקוק לעזרה. אך קל פחות להבין מדוע בעקבות חלוקת הנטל עם שופטים נוספים "כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם", כדברי יתרו בסוף נאומו. הרי לא העם כרע תחת הנטל, אלא משה. מה ירוויח העם מהאצלת הסמכויות? הדברים שבפיהם יישמעו – אך לא על ידי משה. מדוע זה טוב לעם?

הנצי"ב מצטט תחילה ממסכת סנהדרין בתלמוד הבבלי (ו ע"ב), מתוך סוגיה העוסקת בפשרה, או בלשון חז"ל "ביצוע". בפשרה, שופט בתיק אזרחי מחליט לחפש פתרון הוגן במקום שייקוב הדין את ההר. הדבר אינו שונה מאוד מגישור, שבו הצדדים מקבלים עליהם פתרון שנראה בעיניהם הוגן, פתרון שלאו דווקא מתבסס על חקיקה או על תקדים. מבחינה אחרת, הפשרה היא שיטת יישוב סכסוכים שבה שני הצדדים מרוויחים, להבדיל מן ההיצמדות ללשון החוק והתקנה הגורמת לכך שצד אחד זוכה והשני בוכה. התנאים דנים אם שיטה זו רצויה או לא: האם רצוי, מותר או אסור "לבצוע". הנה חלק מהדיון: 

ר' אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע ... אלא יקוב הדין את ההר, שנאמר "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵא-לֹהִים הוּא" (דברים א, יז). וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר. אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחבירו. ... רבי יהושע בן קרחה אומר: מצוה לבצוע, שנאמר "אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" (זכריה ח, טז).  והלא במקום שיש משפט אין שלום, ובמקום שיש שלום אין משפט! אלא איזהו משפט שיש בו שלום? הוי אומר: זה ביצוע.

הלכה כר' יהושע בן קרחה: מותר לבצוע, ואפילו מצווה – בתנאי אחד: שהשופט המגשר אינו יודע, בגשתו אל מלאכתו, מי מהצדדים צודק על פי דין. כי אכן, רק מתוך אי-ודאות ראשונית באשר לתוצאה ה"נכונה" יכול המגשר להגיע להחלטה הוגנת. אם השופט כבר הגיע לפסק דין ברור, העדפת פתרון של פשרה יהיה בה משום רמיסה של הצדק. 

משה, כאמור בסוגיה, העדיף את הצדק היבש על פני השלום. הוא לא היה איש פשרות וגשרים. אך אין זה רק עניין של אופי או גישה. משה רבנו, גדול הנביאים, ידע בדרך כלל בן רגע מי מהצדדים שלפניו זכאי ומי מהם חייב; עם מי הצדק, ומי טוען טענת כזב. משום כך, לא יכול היה לחתור לפשרה. הוא היה כשופט שכבר חרץ דין – ועל כן אסור היה לו לבצוע. 

מכאן מגיע הנצי"ב למסקנה מדהימה. בהאצילו את סמכויות השיפוט לערכאות נמוכות יותר, הכניס משה לעמדת השיפוט אנשים רגילים, בלי כישורי נבואה או פסיקה מיוחדים. אנשים אלה, דווקא מפני שלא היו להם הידע והאינטואיציה של משה, יכלו להציע פשרות – כאלו שיגרמו לכל אחד מהצדדים להרגיש שהקשיבו לו, שהוא זכה, שהתוצאה הוגנת. פשרות – שהן, כדברי ר' יהושע בן קרחה, סוג הצדק היחיד שיש בו גם משפט וגם שלום. ומכאן תשובה לשאלתנו הראשונה, מה הועילה לעם האצלת הסמכויות מדוע כל העם בא על מקומו "בְּשָׁלוֹם". 

מה עמוק רעיון זה. משה היה "אִישׁ הָאֱ-לֹהִים" (דברים לג, א). ודווקא משום גדולתו זו היה דבר אחד שקטנים ממנו יכלו להשיג, והוא לא. הם יכלו להשיג שלום בין צדדים יריבים. הם יכלו לפתור סכסוכים בצורה שאין עמה כפייה. באין להם ידע משפטי ברמתו העילאית של משה, באין להם חושֵי אמת מחודדים כשלו, הם הצטרכו להפעיל את כישורי הסבלנות שלהם. הם נדרשו להקשיב לשני הצדדים. היה עליהם להגיע לפסק דין צודק ששני הצדדים יוכלו לראותו כְּהוגן. כישוריו של מתווך שונים מאלה של נביא, משחרר ונותן-חוק. אלה הם אולי כישורים צנועים יותר, אך לפעמים הם נחוצים לא פחות.

אין כאן טיפוס אנושי אחד העדיף על חברו. כולם, ודאי הנצי"ב, מסכימים שמשה הוא אדון הנביאים וגדול מנהיגי האומה. אבל לא ייתכן אדם אחד שיהיו בו כל הסגולות הנחוצות לקיומו של עם. נביא איננו כוהן (אף כי היו כמה נביאים מן הכוהנים, כגון שמואל ויחזקאל). מלך צריך מידות אחרות ממידותיו של הצדיק. מצביא איננו איש שלום (אם כי הוא יכול להיעשות איש שלום בהמשך חייו). 

בקצה המַהלך של הנצי"ב אנו מוצאים, שוב, את הרעיון שאדם אינו יכול לחיות לבדו, וגם לא להנהיג לבדו. יש צורך בנטיות שונות שיש לאנשים שונים. היהדות איננה מן האמונות שזירת ההתחוללות שלהן היא נפשו של היחיד. היהדות מתקיימת ברשתות של מערכות יחסים. זוהי דת של משפחות, של קהילות, ולמעלה מהן של אומה – ובקולקטיבים הללו לכל יחיד יש תפקיד, אם גדול ואם קטן. "אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר", אמר התנא בן-עזאי, "שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" (משנה, אבות ד, ג). הנה לנו דבר שאנשים רגילים (שרי האלפים, המאות והעשרות) יכלו להשיגו, ומשה רבנו לא. אין לך יחיד שסך-כול האומה אינו גדול ממנו. ולכל אחד ואחד בה, לכל אחד מאיתנו, יש דבר-מה לתת לכולם.