הפרק הבא

אחת התכונות המפתיעות ביותר של היהדות, בהשוואה לנצרות ולאסלאם למשל, היא שאי אפשר לענות בה על השאלה "מיהי הדמות המרכזית בדרמה של הדת הזאת?" 

בשתי הדתות האחרות שהזכרנו, השותפות עם היהדות למונותיאיזם מבית אברהם, התשובה ברורה. ביהדות – ממש לא. האם זה אברהם, מייסדה של משפחת הברית? אולי יעקב, הוא ישראל, שנתן את השם ישראל לעמנו ולארצנו? שמא משה – רבנו, משחררנו, מחוקקנו? ומה עם דוד, גדול מלכי ישראל? או שלמה, בונה המקדש ומחבר ספרי החוכמה של היהדות? ואולי ישעיהו, משורר-החצר של התקווה? גם בקרב נשות המקרא יש עושר ומגוון.  

דומה כי הולדת המונותאיזם – ההכרה באחדות הגמורה של כוחות הבריאה, ההתגלות והגאולה הפועלים ביקום – יצרה מרחב שכל קשת החוויה האנושית יכולה למצוא בו ביטוי. משום כך אברהם אבינו, שחייו מגיעים לסיומם בפרשת השבוע שלנו, הוא יחיד ולא אב-טיפוס. יצחק אינו דומה לו, וגם לא יעקב ולא שום דמות אחרת. אחד הדברים המפתיעים בחייו הוא סופם השלֵו. אנו צופים בו עתה דרך סדרת תמונות קצרות, ורואים חכם זה, הרואה את הנולד, מגלה אחריות כלפי העתיד וקושר את קצותיהם הרופפים של חיֵי הבטחות פתוחות, חייו. 

תחילה, הוא קונה לראשונה חלקת קרקע בארץ שהובטח לו כי צאצאיו יירשוה. ואז, כדי לא להשאיר דבר לחסדי המקרה, הוא מוצא אישה ליצחק, הבן שהוא יודע כי יהיה יורש הברית. 

למרבה ההשתאות, הוא נותר מלא עזוז, לוקח לו אישה חדשה ומוליד ממנה שישה ילדים. לפני מותו, כדי למנוע כל תחרות אפשרית על הירושה או על המורשת, הוא נותן לכל השישה מתנות ושולח אותם לדרכם. ולבסוף אנו קוראים על הסתלקותו – ותיאורה הוא השלֵו בתיאורי המוות שבתורה: 

וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. 

בראשית כה, ח

כמעט שאנו מתפתים לשכוח כמה דאב ליבו בחייו: הפרידה הקשה מארצו וממולדתו ומבית אביו; העימותים והטרדות עם בן-אחיו לוט; הפעמיים שבהן נאלץ לעזוב את הארץ מחמת רעב, ובשתיהן ריחפה סכנה ממשית לחייו; ההמתנה הארוכה והשוחקת לילד; הסכסוך בין שרה להגר; והניסיון הכפול לשלח מעליו את ישמעאל ואז כמעט לאבד במו ידיו את יצחק.  

איכשהו אנו חשים באברהם את היופי והעוצמה של אמונה השמה את מבטחה באל עד כדי כך שאין בה לא מורא ולא פחד. אברהם איננו נטול רגשות. הם ניכרים לעינינו בקושי שלו לגרש את ישמעאל ובמחאה שלו על הפיכת סדום. אבל הוא מוסר את עצמו בידיו של ה'. הוא עושה את אשר הוא מצטווה לעשות, ובוטח בה' שיקיים את אשר הבטיח. יש באמונה שלו משהו נשגב.  

אך אין זאת אמונה קלה. גם בפרשתנו, מייד לאחר הניסיון הנורא של עקדת יצחק, אנו נתקלים באתגרים האורבים לה. שרה נפטרה. לאברהם לא היה מקום לקבור אותה. והלוא פעם אחר פעם הבטיח לו האלוהים את הארץ. כבר כשהגיע לארץ כנען לראשונה אנו קוראים, "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (בראשית יב, ז).  

ואז, בפרק הבא, מייד אחרי היפָּרֵד לוט מעימו, ה' אומר לו "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" (יג, יז). ושוב כעבור שני פרקים: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ" (טו, ז).  

וכך שוב ושוב, שבע פעמים. אך הינה עתה, בזקנתו המופלגת, כאשר הוא מבקש לקבור את אשת נעוריו, אין לו אפילו סנטימטר מרובע אחד שבו יוכל לעשות זאת. זהו הרקע לאחד המפגשים המורכבים ביותר המתוארים בספר בראשית, המשא ומתן של אברהם עם החיתים בחברון לרכישת שדה ומערה. 

קצרה יריעתנו ולא נוכל לעמוד כאן כראוי על כל דקויותיה של שיחת המשא ומתן. נעמוד על משהו מהן. הנה פתיחתה של השיחה:  

וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ, וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר: "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם. תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי". וַיַּעֲנוּ בְנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ: "שְׁמָעֵנוּ, אֲדֹנִי. נְשִׂיא אֱ-לֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ. בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ. אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ" ().

בראשית כג, ג-ו 

אברהם מצביע על חולשתו היחסית. אולי הוא עשיר. יש לו מקנה רב. ובכל זאת אין לו זכות משפטית לבעלות על קרקע. הוא "גר ותושב". החיתים, בדיפלומטיה מפוארת, עונים לו בנדיבות עולה על גדותיה שבעצם דוחה את בקשתו. בחפץ לב, הם אומרים, קבור את מתך; אבל לשם כך אינך צריך קרקע משלך. אנחנו ניתן לך לקבור אותה, אבל הקרקע תישאר שלנו. אפילו על כך הם אינם מתחייבים אלא מתקשטים במליצה של שלילה כפולה: "איש ממנו... לא יכְלה", כלומר לא ימנע. זוהי תחילתו של מחול משוכלל. אברהם, באדיבות לא פחותה מאדיבותם, מסרב למסלול העוקף שהוצע לו: 

וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ, לִבְנֵי חֵת. וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר: "אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ. בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר".

בראשית כג, ז-ט

הוא נוטל את התחייבותם העמומה ונותן לה הגדרה חדה. אם אתם מסכימים שאקבור את מתי, עליכם להסכים שאוכל לקנות את הקרקע שבה אקבור אותו. ואם אתם אומרים שאיש לא ימנע זאת ממני, ודאי אין לכם התנגדות לשכנע את האיש שאת שׂדהו אני רוצה לקנות.  

עפרון החיתי ישב בקרב בני עמו, וענה לאברהם באוזניהם של כל החיתים שבאו אל שער עירו. "לֹא, אֲדֹנִי", הוא אומר. "שְׁמָעֵנִי; הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ, וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ. לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ. קְבֹר מֵתֶךָ". 

שוב, מפגן של נדיבות שנדיבות אין בו. שלוש פעמים אומר עפרון "נתתי". אך הוא אינו מתכוון לכך, ואברהם יודע זאת. 

שוב משתחווה אברהם לפני עם הארץ, ולעפרון הוא אומר באוזניהם: "אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי. נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה. קַח מִמֶּנִּי, וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה". עפרון עונה לאברהם, "אֲדֹנִי, שְׁמָעֵנִי. אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף – בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא? וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר".  

עפרון לא מוותר, אם כן, אלא נוקב במחיר מופקע ביותר, תוך שהוא מציגו כאילו בשביל אברהם מדובר בפרוטות: "בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא?" אברהם משלם מייד את הסכום, טבין ותקילין, והשדה סוף סוף שלו. 

מן הפסקה הזאת, החשבונאית למראית עין עצלה, עתירת הדקויות והרמזים בקריאה קשובה, ניבטת אלינו פגיעותו של אברהם. למרות כל גילויי ההכנעה המוחצנים מצד אנשי העיר, ניכר שאברהם נתון לחסדם. הוא צריך להשתמש בכל כישורי המשא ומתן שלו, ובסופו הוא נאלץ לשלם סכום עתק על פיסת קרקע זעומה. כל זה נראה רחוק כמרחק שמיים מארץ מהחזון שה' צייר לאברהם, חזון שבו הארץ כולה תהיה יום אחד בית לצאצאיו. אבל אברהם מרוצה. הפרק הבא מתחיל במילים –  

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים, וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל.

בראשית כד, א

כזאת היא אמונתו של אברהם. לאיש שהובטחו לו צאצאים רבים ככוכבי השמיים יש ילד אחד שימשיך את בריתו. האיש שהובטחה לזרעו "הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (בראשית טו, יח) קנה שדה אחד וקבר. אבל זה מספיק. כי המסע התחיל. אברהם יודע כי לא עליו המלאכה לגמור. הוא יכול למות שָׂבֵעַ.  

ביטוי אחד מפרוטוקול המשא ומתן עם החיתים בוהק באור יקרות. הם אמרו לאברהם, הגֵר התושב, "נְשִׂיא אֱ-לֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ". הניגוד בינו לבין לוט זועק. כזכור, לוט ויתר על הנבדלוּת שלו ועשה את סדום לביתו. בנותיו התחתנו עם מקומיים. כשהמלאכים באו לשם, לוט היה "יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם" (יט, א), רֶמז לכך שהוא נעשה אחד מזקני העיר או שופטיה. ועדיין, כאשר הוא הביע התנגדות לכוונתם של אנשי עירו להתעלל באורחיו, הם הטיחו בו "הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט?" (יט, ט).  

לוט, שהשתלב ונטמע, היה לבוז. אברהם, שנלחם למען שכניו והתפלל להצלתם, אבל שמר על ריחוק ושוני, זכה לכבוד. כך היה אז. וכך הוא הדבר כיום. לא-יהודים מכבדים יהודים המכבדים את היהדות. לא-יהודים מזלזלים ביהודים המזלזלים ביהדות. 

וכך, באחרית ימיו של אברהם, אנו חוזים בו מכובד, מרוצה, שלֵו. יש ביהדות טיפוסים רבים של גיבור, אך מעטים מהם דומים בהדרם לאיש ששמע לראשונה את קריאת האל ויצא לצעדיו הראשונים של מסע שעודנו ממשיכים בו.

1. האם אברהם גיבור בעיניכם? מדוע? 
2. למה היה אברהם נחוש כל כך לקנות את חלקת הקרקע בכסף? 
3. איך נכתוב, על הצד הטוב ביותר, את  הפרק הבא בסיפור שהתחיל באברהם?