מאבקו של יעקב במחניים, המאבק הלילי שהקנה לו את השם ישראל, הוא מַפתח להבנה מהו להיות יהודי. כתבתי על כך כמה פעמים בעבר, ועכשיו אני רוצה להוסיף ולטעון שבאותה מידה, הבנת המאבק ההוא חיונית להבנה מהו להיות מנהיג.
יש כמה הצעות באשר לזהותו של "האיש" שנאבק עם יעקב אבינו עד עלות השחר. התורה קוראת לו "אִישׁ" (בראשית לב, כד). הנביא הושע קורא לו "מַלְאָךְ" (הושע יב, ה). חז"ל אמרו שהוא היה סמאל, מלאך רע, ושרו של עשו.[i] יעקב עצמו היה משוכנע כי זהו אלוהים:
נראה לי שאפשר להבין את הפרשייה הזו רק מתוך עיון במהלך הכולל של חיי יעקב. יעקב נולד כשהוא אוחז בעקב עשו אחיו. הוא קנה מעשו את הבכורה. הוא גנב את ברכתו של עשו. כשאביו העיוור שאל אותו מיהו השיב "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ" (בראשית כז, יט). יעקב הוא הילד שרצה להיות עשו.
מדוע? מפני שעשו היה הגדול. מפני שעשו היה החזק, בעל הבשלות הגופנית, הצייד. ויותר מכול, עשו היה הבן שיצחק אביהם העדיף: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" (כה, כח). יעקב הוא המקרה הפרדיגמטי למה שחוקר הספרות והאנתרופולוג הצרפתי רנה ז'יראר קרא "התשוקה המימטית" – לאמור: אנחנו רוצים מה שאדם אחר רוצה משום שאנחנו רוצים להיות האדם ההוא.[ii] התוצאה היא מתיחות בין יעקב ועשו, המטפסת לעוצמה בלתי נסבלת כשעשו מגלה כי הברכה שאביו שמר לו נקנתה בידי יעקב, וגומר אומר להרוג את אחיו לכשימות יצחק.
יעקב ברח אל בית דוֹדו לָבָן, ושם הוא נקלע לעימות מתמשך נוסף. עכשיו הוא בדרכו חזרה משם, והוא שומע שעשו בא לפגוש אותו בראש כוח של ארבע מאות איש. התורה חורגת מהאיפוק הרגשי האופייני לה ומתארת – "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" (לב, ז). הוא ירא פן עשו מבקש להרגו, ואולי גם צר לו על כי איבת אחיו כלפיו לא הייתה חסרת סיבה.
כי אכן, כפי שראינו קודם, יעקב חטא לעשו. יצחק אמר לעשו, "בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ" (כז, לה). מאות שנים לאחר מכן יתנבא הושע: "וְרִיב לַה' עִם יְהוּדָה; וְלִפְקֹד עַל יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו, כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ. בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱ-לֹהִים" (הושע יב, ג-ד). ירמיהו הנביא משתמש בפעל "עקב", ודווקא בהטיה "יעקב", כדי לתאר רמאי: "אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ, כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ" (ירמיה ט, ג).
כל עוד ניסה יעקב להיות עשו שררו ביניהם יריבות ומתח. עשו חש מרומה; יעקב חש פחד. בלילה ההוא, לקראת פגישתו עם עשו לאחר עשרים ושתיים שנות היעדרות, יעקב נאבק עם עצמו; ולבסוף הוא משיל מעליו את צלם עשו, האיש שהוא רוצה להיות, את הצלם שהוא נשא עליו כל השנים הללו. זהו הרגע המכריע בחייו של יעקב. מעתה והלאה ירצה להיות הוא עצמו. רק כאשר אנחנו חדלים לרצות להיות מישהו אחר (שייקספיר היטיב לתאר רצון מציק זה: "לִהְיוֹת כַּאֲחֵרִים אֲנִי שׁוֹאֵף: / לָזֶה תִּקְווֹת, מִשְׁנֵהוּ אִישׁ רֵעִים,/ לָזֶה פְּרִי יֶגַע אוֹ חֲלוֹם נָעִים – אֲנִי כָּל שֶׁאֹהַב גַּם אֲתַעֵב"),[iii] אנו יכולים לחיות בשלום עם עצמנו ועם העולם.
זהו אחד האתגרים הגדולים של המנהיגות. בקלות יכול מנהיג לגרוף את אהדת ההמונים על ידי כך שיהיה מה שהם רוצים שיהיה. להיות ליברל בדברו אל ליברלים ושמרן בפנותו אל שמרנים, להחליט על פי משבי הרוח בסקרי דעת הקהל ולא על פי עקרונותיו ואמונותיו. דיוויד גֶרְגֶן, ששימש יועץ לנשיאים אמריקנים משתי המפלגות, כתב על ביל קלינטון כי הוא "עדיין איננו בטוח לגמרי מיהו, והוא מנסה להגדיר את עצמו על פי מידת החיבה שאחרים רוחשים כלפיו. הדבר מוביל אותו לסתירות מכל הסוגים, וגורם לו להיתפס בעיני האחרים כערבוב מתמשך של נקודות חוזק ונקודות חולשה".[iv]
מנהיגים מנסים לפעמים לשמור על לכידות הצוות באמצעות אמירת דברים שונים לאנשים שונים. אולם סופן של סתירות אלו להתגלות – בייחוד בעידן השקיפות המוחלטת שהתקשורת המודרנית כופה. התוצאה תהיה שהמנהיג יצטייר כחסר יושרה. אנשים יחדלו להאמין למוצא פיו. זמן רב יידרש לשקם את האמון ואת הסמכות. המנהיג עלול לגלות שעמדתו נעשתה בלתי מקובלת ואפילו להידחק להתפטרות. מעטים הדברים המזיקים לפופולריות של מנהיג יותר מרדיפה אחר פופולריות.
למנהיגים גדולים יש אומץ לחיות עם חוסר פופולריות. אברהם לינקולן הושמץ והוגחך כל ימי חייו. בשנת 1864 כתב עליו הניו-יורק טיימס: "הוא הוקע בלי סוף כאדם שנשבע לשקר, כשליט בלתי חוקי, כרודן, כחותר תחת החוקה, כרומס החירויות, כפושע נואש הנוהג בפזיזות, כמי שמשתעשע להנאתו בייסורי גסיסתה של האומה".[v] את וינסטון צ'רצ'יל פטרו העיתונים כפוליטיקאי כושל עד שנתמנה ראש ממשלת בריטניה במהלך מלחמת העולם השנייה. כשתמה המלחמה, ב-1945, הובס בבחירות הכלליות. הוא עצמו אמר כי "הצלחה היא למעוד מכישלון לכישלון בלי לאבד שמץ מההתלהבות". ג'ון פ' קנדי ומרטין לותר קינג נרצחו. כשמרגרט תאצ'ר הלכה לעולמה, היו אנשים שחגגו ברחובות.
יעקב לא היה מנהיג; עוד לא הייתה לו אומה להנהיגה. אבל התורה מנדבת לנו שפע מידע על מאבק הזהות שלו, מפני שמאבק זה איננו רק שלו. רובנו חווינו מאבק מעין זה (והלוא יעקב הוא משלושת האבות, המילה "אבות" מציינת גם אבות-טיפוס, כמו בביטוי "אבות מלאכה"). לא קל לגבור על התשוקה להיות מישהו אחר, לרצות את מה שיש לו, להיות מה שהוא. רובנו נתקפים ברגשות כאלה מפעם לפעם. ז'יראר טוען שזה המקור העיקרי לסכסוכים לאורך ההיסטוריה. לפעמים עוברים על אדם חיים שלמים של מאבק לפני שהוא מבין מי הוא ומוותר על התשוקה להיות מי שאיננו.
יותר מכל גיבוריו האחרים של ספר בראשית, יעקב מוקף בסכסוכים: לא רק בינו לבין עשו, אלא גם בינו לבין לבן, בין רחל ללאה, ובין בניו – בין יוסף לאחיו. דומה שהתורה מבקשת לספר לנו שכל עוד יהיה סכסוך בתוכנו, יהיה גם סכסוך סביבנו. אם לא נשכיל ליישב את המתיחות שבתוכנו, לא נצליח לעשות זאת בעולם החיצון. רק אם נחיה בשלום עם עצמנו נוכל לחיות בשלום עם העולם.
זה מה שקורה בפרשת השבוע שלנו. אחרי מאבקו עם הזר המסתורי יעקב חווה שינוי אישיות, תמורה. הוא מחזיר לעשו את הברכה שלקח ממנו. יום קודם לכן החזיר לו את הברכה החומרית, בשולחו אליו מאות בני צאן ובקר, גמלים וחמורים. עכשיו הוא מחזיר לו גם את הברכה שקיבל במקומו "הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ" (בראשית כז, כט). יעקב משתחווה שבע פעמים לעשו. הוא קורא לו "אֲדֹנִי" ולעצמו "עַבְדּוֹ" (שם יד). הוא אף משתמש במילה "ברכה". הוא אומר לעשו "קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ" (שם יא). התוצאה: האחים נפגשים בשלום ונפרדים לשלום.
בני אדם מתעמתים. יש להם אינטרסים שונים, רצונות מתנגשים, חשקים סותרים, תכונות מנוגדות. הם היו מתעמתים גם אם לא היו מתקיימים ביניהם הניגודים הללו – כפי שיודע כל הורה. ילדים, ולא רק ילדים, מחפשים תשומת לב, ואי אפשר לשים לב לכולם באותה מידה כל הזמן. ניהול העימותים, אשר כמותם קיימים בכל חברה אנושית, הוא מלאכתו של המנהיג; ואם המנהיג איננו בטוח בזהותו ואיננו בוטח בה, העימותים יימשכו; אפילו אם המנהיג רואה את עצמו כמשכין שלום מקצועי.
התשובה היחידה היא "לדעת את עצמך". עלינו להיאבק עם עצמנו כמו שעשה יעקב באותו לילה גורלי, להשיל מעלינו את הדמות שאנו טרודים בהשוואת עצמנו אליה, להשלים עם הידיעה שיהיו אנשים שיאהבו את מה שהננו ואת מה שאנו מייצגים אך יהיו גם אנשים שלא יאהבו זאת, ולדעת שמוטב לשאוף להוקרה מחלק מהציבור מלשאוף לפופולריות אצל כולו. לפעמים הדבר כרוך במאבק הנמשך רוב שנות חייו של אדם, אך שכרו של מאבק זה הוא כוחות נפש כבירים. אין חזק מהיודע מיהו ומהו.
[i] בראשית רבה עז, ג; רש"י לבראשית לב, כד; זוהר, א, וישלח קע ע"א.
הֱיוּ אתם עצמכם
וישלח
להאזין
להוריד PDF
לקרוא ב-
לשתף
מאבקו של יעקב במחניים, המאבק הלילי שהקנה לו את השם ישראל, הוא מַפתח להבנה מהו להיות יהודי. כתבתי על כך כמה פעמים בעבר, ועכשיו אני רוצה להוסיף ולטעון שבאותה מידה, הבנת המאבק ההוא חיונית להבנה מהו להיות מנהיג.
יש כמה הצעות באשר לזהותו של "האיש" שנאבק עם יעקב אבינו עד עלות השחר. התורה קוראת לו "אִישׁ" (בראשית לב, כד). הנביא הושע קורא לו "מַלְאָךְ" (הושע יב, ה). חז"ל אמרו שהוא היה סמאל, מלאך רע, ושרו של עשו.[i] יעקב עצמו היה משוכנע כי זהו אלוהים:
נראה לי שאפשר להבין את הפרשייה הזו רק מתוך עיון במהלך הכולל של חיי יעקב. יעקב נולד כשהוא אוחז בעקב עשו אחיו. הוא קנה מעשו את הבכורה. הוא גנב את ברכתו של עשו. כשאביו העיוור שאל אותו מיהו השיב "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ" (בראשית כז, יט). יעקב הוא הילד שרצה להיות עשו.
מדוע? מפני שעשו היה הגדול. מפני שעשו היה החזק, בעל הבשלות הגופנית, הצייד. ויותר מכול, עשו היה הבן שיצחק אביהם העדיף: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" (כה, כח). יעקב הוא המקרה הפרדיגמטי למה שחוקר הספרות והאנתרופולוג הצרפתי רנה ז'יראר קרא "התשוקה המימטית" – לאמור: אנחנו רוצים מה שאדם אחר רוצה משום שאנחנו רוצים להיות האדם ההוא.[ii] התוצאה היא מתיחות בין יעקב ועשו, המטפסת לעוצמה בלתי נסבלת כשעשו מגלה כי הברכה שאביו שמר לו נקנתה בידי יעקב, וגומר אומר להרוג את אחיו לכשימות יצחק.
יעקב ברח אל בית דוֹדו לָבָן, ושם הוא נקלע לעימות מתמשך נוסף. עכשיו הוא בדרכו חזרה משם, והוא שומע שעשו בא לפגוש אותו בראש כוח של ארבע מאות איש. התורה חורגת מהאיפוק הרגשי האופייני לה ומתארת – "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" (לב, ז). הוא ירא פן עשו מבקש להרגו, ואולי גם צר לו על כי איבת אחיו כלפיו לא הייתה חסרת סיבה.
כי אכן, כפי שראינו קודם, יעקב חטא לעשו. יצחק אמר לעשו, "בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ" (כז, לה). מאות שנים לאחר מכן יתנבא הושע: "וְרִיב לַה' עִם יְהוּדָה; וְלִפְקֹד עַל יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו, כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ. בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱ-לֹהִים" (הושע יב, ג-ד). ירמיהו הנביא משתמש בפעל "עקב", ודווקא בהטיה "יעקב", כדי לתאר רמאי: "אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ, כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ" (ירמיה ט, ג).
כל עוד ניסה יעקב להיות עשו שררו ביניהם יריבות ומתח. עשו חש מרומה; יעקב חש פחד. בלילה ההוא, לקראת פגישתו עם עשו לאחר עשרים ושתיים שנות היעדרות, יעקב נאבק עם עצמו; ולבסוף הוא משיל מעליו את צלם עשו, האיש שהוא רוצה להיות, את הצלם שהוא נשא עליו כל השנים הללו. זהו הרגע המכריע בחייו של יעקב. מעתה והלאה ירצה להיות הוא עצמו. רק כאשר אנחנו חדלים לרצות להיות מישהו אחר (שייקספיר היטיב לתאר רצון מציק זה: "לִהְיוֹת כַּאֲחֵרִים אֲנִי שׁוֹאֵף: / לָזֶה תִּקְווֹת, מִשְׁנֵהוּ אִישׁ רֵעִים,/ לָזֶה פְּרִי יֶגַע אוֹ חֲלוֹם נָעִים – אֲנִי כָּל שֶׁאֹהַב גַּם אֲתַעֵב"),[iii] אנו יכולים לחיות בשלום עם עצמנו ועם העולם.
זהו אחד האתגרים הגדולים של המנהיגות. בקלות יכול מנהיג לגרוף את אהדת ההמונים על ידי כך שיהיה מה שהם רוצים שיהיה. להיות ליברל בדברו אל ליברלים ושמרן בפנותו אל שמרנים, להחליט על פי משבי הרוח בסקרי דעת הקהל ולא על פי עקרונותיו ואמונותיו. דיוויד גֶרְגֶן, ששימש יועץ לנשיאים אמריקנים משתי המפלגות, כתב על ביל קלינטון כי הוא "עדיין איננו בטוח לגמרי מיהו, והוא מנסה להגדיר את עצמו על פי מידת החיבה שאחרים רוחשים כלפיו. הדבר מוביל אותו לסתירות מכל הסוגים, וגורם לו להיתפס בעיני האחרים כערבוב מתמשך של נקודות חוזק ונקודות חולשה".[iv]
מנהיגים מנסים לפעמים לשמור על לכידות הצוות באמצעות אמירת דברים שונים לאנשים שונים. אולם סופן של סתירות אלו להתגלות – בייחוד בעידן השקיפות המוחלטת שהתקשורת המודרנית כופה. התוצאה תהיה שהמנהיג יצטייר כחסר יושרה. אנשים יחדלו להאמין למוצא פיו. זמן רב יידרש לשקם את האמון ואת הסמכות. המנהיג עלול לגלות שעמדתו נעשתה בלתי מקובלת ואפילו להידחק להתפטרות. מעטים הדברים המזיקים לפופולריות של מנהיג יותר מרדיפה אחר פופולריות.
למנהיגים גדולים יש אומץ לחיות עם חוסר פופולריות. אברהם לינקולן הושמץ והוגחך כל ימי חייו. בשנת 1864 כתב עליו הניו-יורק טיימס: "הוא הוקע בלי סוף כאדם שנשבע לשקר, כשליט בלתי חוקי, כרודן, כחותר תחת החוקה, כרומס החירויות, כפושע נואש הנוהג בפזיזות, כמי שמשתעשע להנאתו בייסורי גסיסתה של האומה".[v] את וינסטון צ'רצ'יל פטרו העיתונים כפוליטיקאי כושל עד שנתמנה ראש ממשלת בריטניה במהלך מלחמת העולם השנייה. כשתמה המלחמה, ב-1945, הובס בבחירות הכלליות. הוא עצמו אמר כי "הצלחה היא למעוד מכישלון לכישלון בלי לאבד שמץ מההתלהבות". ג'ון פ' קנדי ומרטין לותר קינג נרצחו. כשמרגרט תאצ'ר הלכה לעולמה, היו אנשים שחגגו ברחובות.
יעקב לא היה מנהיג; עוד לא הייתה לו אומה להנהיגה. אבל התורה מנדבת לנו שפע מידע על מאבק הזהות שלו, מפני שמאבק זה איננו רק שלו. רובנו חווינו מאבק מעין זה (והלוא יעקב הוא משלושת האבות, המילה "אבות" מציינת גם אבות-טיפוס, כמו בביטוי "אבות מלאכה"). לא קל לגבור על התשוקה להיות מישהו אחר, לרצות את מה שיש לו, להיות מה שהוא. רובנו נתקפים ברגשות כאלה מפעם לפעם. ז'יראר טוען שזה המקור העיקרי לסכסוכים לאורך ההיסטוריה. לפעמים עוברים על אדם חיים שלמים של מאבק לפני שהוא מבין מי הוא ומוותר על התשוקה להיות מי שאיננו.
יותר מכל גיבוריו האחרים של ספר בראשית, יעקב מוקף בסכסוכים: לא רק בינו לבין עשו, אלא גם בינו לבין לבן, בין רחל ללאה, ובין בניו – בין יוסף לאחיו. דומה שהתורה מבקשת לספר לנו שכל עוד יהיה סכסוך בתוכנו, יהיה גם סכסוך סביבנו. אם לא נשכיל ליישב את המתיחות שבתוכנו, לא נצליח לעשות זאת בעולם החיצון. רק אם נחיה בשלום עם עצמנו נוכל לחיות בשלום עם העולם.
זה מה שקורה בפרשת השבוע שלנו. אחרי מאבקו עם הזר המסתורי יעקב חווה שינוי אישיות, תמורה. הוא מחזיר לעשו את הברכה שלקח ממנו. יום קודם לכן החזיר לו את הברכה החומרית, בשולחו אליו מאות בני צאן ובקר, גמלים וחמורים. עכשיו הוא מחזיר לו גם את הברכה שקיבל במקומו "הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ" (בראשית כז, כט). יעקב משתחווה שבע פעמים לעשו. הוא קורא לו "אֲדֹנִי" ולעצמו "עַבְדּוֹ" (שם יד). הוא אף משתמש במילה "ברכה". הוא אומר לעשו "קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ" (שם יא). התוצאה: האחים נפגשים בשלום ונפרדים לשלום.
בני אדם מתעמתים. יש להם אינטרסים שונים, רצונות מתנגשים, חשקים סותרים, תכונות מנוגדות. הם היו מתעמתים גם אם לא היו מתקיימים ביניהם הניגודים הללו – כפי שיודע כל הורה. ילדים, ולא רק ילדים, מחפשים תשומת לב, ואי אפשר לשים לב לכולם באותה מידה כל הזמן. ניהול העימותים, אשר כמותם קיימים בכל חברה אנושית, הוא מלאכתו של המנהיג; ואם המנהיג איננו בטוח בזהותו ואיננו בוטח בה, העימותים יימשכו; אפילו אם המנהיג רואה את עצמו כמשכין שלום מקצועי.
התשובה היחידה היא "לדעת את עצמך". עלינו להיאבק עם עצמנו כמו שעשה יעקב באותו לילה גורלי, להשיל מעלינו את הדמות שאנו טרודים בהשוואת עצמנו אליה, להשלים עם הידיעה שיהיו אנשים שיאהבו את מה שהננו ואת מה שאנו מייצגים אך יהיו גם אנשים שלא יאהבו זאת, ולדעת שמוטב לשאוף להוקרה מחלק מהציבור מלשאוף לפופולריות אצל כולו. לפעמים הדבר כרוך במאבק הנמשך רוב שנות חייו של אדם, אך שכרו של מאבק זה הוא כוחות נפש כבירים. אין חזק מהיודע מיהו ומהו.
[i] בראשית רבה עז, ג; רש"י לבראשית לב, כד; זוהר, א, וישלח קע ע"א.
[ii] רנא ז'יראר, האלימות והקדושה, מצרפתית: יותם ראובני, תל אביב: נמרוד, תשס"ט.
[iii] מתוך סונטה 29. עיני אהובתי: הסונטות של שקספיר, מאנגלית: זיוה שמיר, תל-אביב: ספרא, 2011 (התרגום זמין לכול גם באינטרנט).
[iv] David Gergen, Eyewitness to Power, New York: Simon & Schuster, 2001, 328.
[v] John Kane, The Politics of Moral Capital, Cambridge University Press, 2001, 71.
אור בימי אפלה
< קודםנאה לשבֵּח
הבא >עוד על וישלח
המסע היהודי
אחריות קולקטיבית
להרגיש את הפחד
משל השבטים
לא ייקרא שמך עוד יעקב
הפחד להיהרג, החשש להרוג
מאבק האמונה