המלאך שלא ידע שהוא מלאך

סיפור יוסף ואחיו, המתפרס על פני ארבע פרשות, הוא הארוך בסיפורי התורה – ומהודק-התסריט מכולם. שום דבר בו אינו מקרי. אבל יש בו רגע אחד המתנכר בו כזָר לתפארת – ודווקא בו טמון אחד הרעיונות היפים ביותר בתורה.

כזכור, הסיפור מתחיל בקנאת האחים ביוסף ובשנאתם כלפיו. האיבה קשה כל כך, שהם אינם יכולים לדבר איתו לשלום. עכשיו הם נמצאים הרחק מהבית, רועים את צאן המשפחה, ויעקב מבקש מיוסף לצאת ולדרוש בשלומם. מפגש זה יניע את הדרמה המרכזית שממנה ימשיך הכול: מכירת יוסף לעבדות במצרים.

אך מפגש זה כמעט נמנע. יוסף הגיע לשכם, כי שם חשב שימצא אותם, אבל הם לא היו שם. הוא יכול היה לשוטט קצת בסביבה, להשתכנע שהם אינם, ולחזור הביתה. כך לא היו קורים כל המצבים והמאורעות הבאים המסופרים בתורה. לא יוסף העבד, לא יוסף המשנה למלך, לא אגירת מזון בשנות השפע, לא ירידת משפחת יוסף למצרים, לא גלות, לא עבדות, לא יציאת מצרים. הסיפור כולו, שקווי המתאר שלו כבר נמסרו לאברהם בחזון לילה, היה, כך נדמה, מבוטל. אלא שיוסף לא חזר הביתה משדות שכם. כך אירע:

וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה. וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר, "מַה תְּבַקֵּשׁ?" וַיֹּאמֶר, "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ. הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים". וַיֹּאמֶר הָאִישׁ, "נָסְעוּ מִזֶּה, כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים 'נֵלְכָה דֹּתָיְנָה'". וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן.

בראשית לז, טו-יז

איני מכיר מקרה בר-השוואה בתורה: שלושה פסוקים מוקדשים לפרט זניח לכאורה, לפירוט שיחה טריוויאלית בין זר למקומי המראה לו את הדרך. מי היה האיש חסר השם הזה? ומה עשויה האפיזודה ללמד את בני הדורות הבאים, אותנו? רש"י אומר שזה היה המלאך גבריאל. אבן-עזרא מפרש שהוא היה עובר אורַח. ואילו הרמב"ן גורס כי "זימן לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו".

לא ברור לי אם באומרו "שלא מדעתו" כיוון הרמב"ן ליוסף או למורה הדרך. אני רוצה לחשוב שהכוונה לשניהם. האיש האלמוני, רומזת התורה, הוא שליחה של ההשגחה המוודא שיוסף ילך למקום שהוא מיועד ללכת אליו, כדי שהמשך העלילה המתוכננת ייצא לפועל. הוא אולי לא ידע שיש לו תפקיד כזה. יוסף ודאי לא ידע. אנסה לומר זאת במרב הפשטות: הוא היה מלאך שלא ידע שהוא מלאך. היה לו תפקיד חיוני בסיפור. בלעדיו לא היה סיפור. אך בזמן מעשה לא היה בידו לדעת את משמעות ההתערבות שלו.

אין לכם מסר חשוב מזה. כאשר בשמיים מתכננים שדבר מה יקרה, אך נראה כי הנסיבות מסכלות אותו, שולח ה' לפעמים מלאך אל הארץ, מלאך שאיננו יודע שהוא מלאך, להחזיר את עגלת הסיפור אל המסילה. ברשותכם אספר על שני מלאכים כאלה, שבלעדיהם לא הייתה היום, כנראה, מדינת ישראל.

הראשון בהם הוא היא: אישה צעירה להפליא, בת למשפחה יהודית ספרדית, אשר בהיותה בת 17 נישאה והצטרפה אל המשפחה האשכנזית המפורסמת בעולם. שמה היה דורותי פינטו; בעלה היה ג'יימס דה-רוטשילד, בנו של הברון אדמונד דה-רוטשילד שקומם את המושבות בארץ ישראל בשלהי ימי השלטון העות'מאני.

מלחמת העולם הראשונה שינתה את פני המזרח התיכון: האימפריה העות'מאנית נפלה. את ארץ ישראל כבשו הבריטים. המפתח לחלום הציוני נמצא לפתע בידי בריטניה. ד"ר חיים ויצמן, מראשי התנועה הציונית, שהה אז בבריטניה; הוא עסק במחקר ובהוראה בתחום הכימיה באוניברסיטת מנצ'סטר. אבל ויצמן היה מהגר רוסי, לא מיקיריה של החברה הבריטית. ומנצ'סטר איננה לונדון, וכימיה אינה פוליטיקה. המשפחה היהודית המשפיעה והמקושרת ביותר הייתה משפחת רוטשילד. אך אדמונד היה בצרפת; ג'יימס שירת כחייל בשדה הקרב; ושאר הרוטשילדים לא היו בהכרח ציונים.

כאן הופיעה דורותי ולקחה את המושכות. רק בת 19 הייתה כאשר פגשה לראשונה את ויצמן, בדצמבר 1914, ורק מעט הבינה אז במורכבות המדינית הכרוכה במימוש החלום הציוני. אבל היא למדה מהר. היא הייתה מהירת תפיסה, בעלת תושייה, נמרצת, נעימת שיח ונחושה. היא קישרה את וייצמן לכל מי שצריך היה להכיר ולשכנע. ההיסטוריון סיימון שאמה, בספרו הממוסמך 'שני רוטשילדים וארץ ישראל', מספר כי "אף שהייתה צעירה מאוד... היא ידעה לשלב קסם אישי, אינטליגנציה ויותר משמץ של נחישות פלדה, בתמהיל מדויק שהצליח לחלץ מחויבות מהפוסחים על שתי הסעיפים, להט מן הפושרים, ואהדה מן האדישים". להערכתו, היא מילאה תפקיד מכריע: "בדיפלומטיה חברתית בלתי-נלאית אך זהירה היא הצליחה לפתוח ערוצי השפעה ושכנוע כאשר היה בהם צורך נואש".^[1] התוצאה הייתה הצהרת בלפור ב-1917, נקודת מפנה בתולדות הציונות; אל נשכח גם כי ההצהרה ניתנה כאיגרת אישית ללורד ליונל רוטשילד.

בעלה של דורותי, ג'יימס, תרם לימים בצוואתו את הכסף לבניית משכן הכנסת בירושלים. דורותי, בצוואתה שלה, תרמה את הכסף הדרוש לבניין בית המשפט העליון, ואת המיזם ניהל אחיינה ג'ייקוב, הלורד רוטשילד הנוכחי. אך מכל מפעלותיה, קשרים אלה שטוותה למען ויצמן בין 1914 ל-1917 הם ודאי החשובים ביותר. בלעדיהם ייתכן מאוד שלא הייתה באה לעולם הצהרת בלפור – וגם לא מדינת ישראל.

הדמות השנייה, שונה תכלית שוני מדורותי דה-רוטשילד, היא אדי ג'ייקובסון. הוא נולד בלואר-איסט-סייד בניו-יורק למהגרים יהודים אביונים, עבר עם הוריו לקנזס סיטי, ושם, בהיותו נער, התיידד עם בחור מבוגר ממנו ושמו הארי טרומן. ידידותם התהדקה ב-1917, כאשר ג'ייקובסון עבר טירונות צבאית וטרומן היה קצין באותו בסיס. אחרי המלחמה הם פתחו יחד חנות לבגדי גברים, אך זו פשטה רגל בשפל הכלכלי של 1922. משם ואילך נפרדו דרכיהם. ג'ייקובסון התפרנס כסוכן-מכירות נוסע, ואילו טרומן טיפס במעלות רשויות השלטון האמריקני. הוא היה שופט, סנטור, סגן נשיא, וכשפרנקלין ד' רוזוולט מת בעת כהונתו ב-1945 התמנה לנשיא ארצות הברית. ובכל זאת שני הידידים מנוער שמרו על קשר מתמיד. ג'ייקובסון ביקר תדיר אצל טרומן, ודיבר איתו בין היתר על גורלם של יהודי אירופה בשואה.

עמדתה של ארה"ב בשאלת הקמתה של מדינת ישראל הייתה דו-ערכית. מחלקת המדינה התנגדה. הנשיא טרומן עצמו חשש לפגוש את חיים ויצמן. ב-13 במארס 1948 בא אדי ג'ייקובסון לבית הלבן ושכנע את טרומן לשנות את דעתו בעניין. פגישת טרומן עם ויצמן הובילה את הראשון לגבש עמדה חיובית כלפי תוכנית החלוקה, והייתה לה השפעה מכרעת על החלטתה של ארה"ב להכיר במדינת ישראל מיד עם הכרזתה. שנים רבות לאחר מכן כתב טרומן:

אחד הרגעים בחיי שאני גאה בהם ביותר היה בשעה 18:12 ביום שישי, 14 במאי 1948, כשהודעתי על הכרתה של ארצות הברית במדינה החדשה ישראל. עד היום מסב לי נחת יוצאת דופן התפקיד שזכיתי למלא בהולדתה של ישראל כ"בית לאומי לעם היהודי", כמילותיה בנות האלמוות של הצהרת בלפור.

שני אנשים, דורותי דה-רוטשילד ואדי ג'ייקובסון, הופיעו בזירת ההיסטוריה וקישרו את חיים ויצמן עם אישים שאלמלא כן לא היה פוגש, ביניהם ארתור ג'יימס בלפור^[2] והארי טרומן. הם דמו לאותו איש שכיוון את יוסף אל אחיו, אך תוצאות מעשיהם היו חיוביות לאין שיעור. אני רואה את שניהם כמלאכים שלא ידעו שהם מלאכים.

אולי נכון הדבר לא רק באשר לגורלן של אומות, אלא גם לפרשות-דרכים בחיי כל אחד מאיתנו. אני מאמין כי לעיתים, כאשר אנו מרגישים אבודים, מישהו אומר או עושה דבר-מה המרומם אותנו או מגלה לנו כיוון חדש ויעד חדש. כעבור שנים, בהביטנו לאחור, אנחנו מבינים כמה חשובה הייתה התערבותם, גם אם בעת התרחשותה היא נראתה לנו פעוטה. או-אז אנו יודעים כי גם אנו פגשנו מלאך שלא ידע שהוא מלאך. וזה עניינו של סיפור האיש שפגש את יוסף בשכם.

^[1] Simon Schama, Two Rothschilds and the Land of Israel, Collins, 1978, 196-198.

^[2] ויצמן פגש את בלפור קודם לכן, אבל דורותי דה-רוטשילד היא שהקנתה לו את ההשפעה הפוליטית שהייתה לו על שורה של פוליטיקאים בכירים.