עקדת יצחק: פירוש חדש

זו הפרשייה הקשה מכולן. דומה שהיא מסרבת לכל הבנה. אברהם ושרה חיכו שנים רבות לילד. ה' הבטיח להם שוב ושוב שצאצאיהם יהיו רבים ככוכבי השמיים וכעפר הארץ וכחול על שפת הים. הם חיכו. וילד לא נולד.

שרה, בייאושה המר, מציעה שאברהם יוליד ילד עם השפחה שלה, הגר. הוא שומע בקולה. ישמעאל נולד. ועדיין, ה' אומר לאברהם: לא זה הילד. שרה כבר זקנה, חדל להיות לה אורַח כנשים, ועל פי הטבע אין היא יכולה עוד להרות.

מלאכים באים ושוב מבטיחים ילד. שרה צוחקת. אבל כעבור שנה נולד יצחק. שמחתה של שרה שוברת-לב כמעט:

 וַתֹּאמֶר שָׂרָה, "צְחֹק עָשָׂה לִי אֱ-לֹהִים; כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי". וַתֹּאמֶר, "מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם 'הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה'? כִּי יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו."

בראשית כא, ו-ז

אך כעבור שנים לא רבות נשמעות המילים הרות הגורל:

"קַח נָא אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק, וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ."

בראשית כב, ב

המשך הסיפור מוכר. אברהם לוקח את יצחק. הם הולכים יחדיו שלושה ימים על ההר. אברהם בונה מזבח, אוסף עצים, עוקד את בנו ומניף את המאכלת. ובאותו רגע –

וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם,  וַיֹּאמֶר, "אַבְרָהָם! אַבְרָהָם!"

וַיֹּאמֶר, "הִנֵּנִי".

וַיֹּאמֶר, "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה. כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי."

בראשית כב, יא-יב

הניסיון נגמר. זהו שיאם של חיי אברהם, מבחן האמונה העליון, רגע מפתח בזיכרון היהודי ובהגדרה היהודית העצמית.

אך הדבר מטריד מאוד. למה כמעט-כמעט לקח אלוהים את אשר נתן? מדוע הוא העמיד את שני ההורים הזקנים האלה, אברהם ושרה, בפני ניסיון נורא כל כך? ואברהם, אשר קודם לכן התווכח עם אלוהים למען אנשי סדום, והטיח בו "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?", מדוע לא מחה נגד מעשה אכזרי זה בילד תם?

המפרשים כולם, קלאסיים ומודרניים, יהודים ושאינם, סבורים שאברהם מפגין את אהבתו המוחלטת לאלוהים בנכונותו להקריב לו את הדבר היקר לו ביותר בחייו, את הבן שלהולדתו חיכה עשרות שנים.

הפילוסוף והתאולוג הנוצרי סרן קירקגור כתב על כך ספר רב רושם, 'חִיל ורעדה', שבו הוא טָבע רעיונות כגון "השעיה תאולוגית של האֶתי" – כלומר, אהבת האל עשויה לגרום לנו לעשות דברים שבדרך כלל נראים רעים מבחינה מוסרית – ו"האמונה היא האבסורד" – כלומר, אברהם בָּטח באלוהים שהבלתי-אפשרי ייעשה לאפשרי. הוא האמין שהוא יוכל לאבד את יצחק ובאותה עת גם לשמור עליו. האמונה, בעיני קירקגור, מתעלה מעל התבונה.[1]

הרב יוסף דב סולוביצ'יק ראה את העקדה כהמחשה לכך שאיננו צריכים לצפות תמיד להיות המנצחים. "האדם נברא, על פי היהדות, הן לניצחון והן למַפָּלה – הוא מלך וחסיד כאחד. הוא  חייב לדעת כיצד להילחם ולכבוש, ואף כיצד לשׂאת מפּלה". וכך, לפעמים אלוהים אומר לאדם לוותר דווקא על מה שהוא רוצה ביותר.[2]  

הדברים ודאי נכונים. הם חלק מהמסורת שלנו. אבל אני רוצה להציע קריאה שונה למדי, וזאת מסיבה אחת. הקרבת ילדים היא חטא שהמקרא רואה בחומרה קיצונית, ונאבק בו לכל אורכו. התורה והנביאים מנאצים שוב ושוב בסלידה את הנוהג הנורא הזה, שרווח בקרב עובדי האלילים. כך התבטא לגביו ירמיהו: "וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" (ירמיהו יט, ה). וכך מיכה, בשאלה רטורית: "הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי [ככפרה על] פִּשְׁעִי? פְּרִי בִטְנִי – חַטַּאת נַפְשִׁי?" (מיכה ו, ז). אבל את המעשה הזה ממש עשה מישע מלך מואב כשרצה שאלוהיו יעזור לו לנצח את בני ישראל:

וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה, וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב לְהַבְקִיעַ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְלֹא יָכֹלוּ. וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה. וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל; וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ.

מל"ב ג, כו-כז

הייתכן שהתורה מחשיבה להישגו העילאי של אברהם את הסכמתו לבצע את המעשה המזעזע ביותר שעושים עובדי האלילים? אם נבחן את הסכמתו זו של אברהם מנקודת מבטו של המקרא כמכלול, נצטרך לומר שזו הידרדרות לרמתם של עובדי הבעל והמולך ושל המלך המואבי האלילי. חלילה! מוכרח להיות פירוש נוסף.

ואכן, יש דרך חלופית לראות את הניסיון שאברהם הועמד בו. לשם כך, עלינו להתוודע לנושא השוזר את התורה לאורכה. נאסוף נא את הראיות.

עיקרון ראשון: ארץ ישראל שייכת לה', ואנו רק מעין דיירים בה. מתוך כך הוא יכול, בין היתר, לצוות על החזרת הנחלות לבעליהן המקוריים בשנת היובל:

וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ. כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי.

ויקרא כה, כג

עיקרון שני: בני ישראל שייכים לה', שהרי הוא פדה אותם מעבדות. לכך התכוונה בני ישראל כאשר שרו על ים סוף "עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ, ה', עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ" (שמות טו, טז). משום כך, הם אינם יכולים להיות עבדים לצמיתות:

כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד.

ויקרא כה, מב

עיקרון שלישי: כל מה שקיים שייך בחשבון אחרון לה'. על כן עלינו לברך אותו על כל הנאה מן העולם:

אמר רב יהודה, אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקָדשֵי שמַים, שנאמר "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" (תהילים כד, א). ר' לוי רמי [=מציג סתירה לכאורה בין פסוקים:] כתיב "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" וכתיב ".הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (תהלים קטו, טז)! – לא קשיא: כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה

ברכות לה ע"א-ע"ב

כל הדברים, הארץ ומלואה, שייכים לה', ורק לאחר שהכרנו בכך אנו רשאים להשתמש בהם. זו היא הברכה שאנו מברכים, ברכת הנהנין: ההכרה בכך שכל הנאותינו באות מאת ה'.

זהו העיקרון המכונן של ההלכה כולה. ה' הוא מלך העולם בזכות ולא בכוח. הוא ברא את העולם, ועל כן הוא בעליו הבכיר. במינוח משפטי, הוא בעל זכות ההפקעה. עומדת לו משום כך הזכות להכתיב את התנאים שבהם נוכל ליהנות מן העולם ולהפיק ממנו ברכה ורווח. סיפור בריאת העולם מוצב בפתח התורה לא כדי לתת לנו שיעור בקוסמולוגיה, אלא כדי לכונן עובדה משפטית זו.

עומק והד מיוחדים יש לכך במקרה של עם ישראל, שכן לגביו ה' איננו רק בורא היקום ומקיימו; ליהודים, ה' הוא גם אל ההיסטוריה, אשר פדה אותם מעבדות ונתן להם ארץ שישבו בה עמים אחרים, שבעת עמי כנען. ה' הוא ריבון העולם, אבל במובן מיוחד הוא מלכו העליון היחיד של עם ישראל, והמקור היחיד לחוקים שלו. זוהי משמעותו של ספר שמות. סיפורי היסוד של התורה נועדו ללמדנו שה' הוא הבעלים הסופי של הכול – ושלנו בפרט.

בעולם העתיק, עד לאימפריה הרומית ועד בכלל, הילדים נחשבו קניינם החוקי של הוריהם. לא היו להם זכויות. הם לא היו ישויות משפטיות. על פי הכלל המשפטי הרומי "פַּטְרִיָה פּוֹטֶסְטַס" ("הילדים הם רכוש האב"), אב יכול לעשות בילדו ככל העולה על רוחו, ובכלל זה להורגו. רצח ילדים היה תופעה מוכרת בעולם העתיק (ולמעשה הוא זוכה גם כיום להגנה במקרים מסוימים: האתיקן פיטר סינגר מצדד בזכותם של הורים להמית סמוך לאחר הלידה תינוקות שנולדו עם נכות חמורה המאיימת על אושרם). כך, למשל, מתחיל סיפורו של אדיפוס: כשאביו לאיוס נטש אותו והשאירו למוּת.

עיקרון זה שימש תשתית לנוהג הקרבת הילדים, שהיה נפוץ ברחבי העולם האלילי. התורה, כאמור, מתעבת נוהג זה ונחרדת ממנו. היא רואה בו את החמור שבחטאים. על כן היא מבקשת לכונן, לגבי הילדים, את מה שכוננה לגבי העולם כולו, לגבי ארץ ישראל ולגבי עם ישראל: את ההכרה בכך שהם אינם שייכים לאיש, אלא רק לה'. ילדינו אינם רכושנו. הם קניין האל. אנחנו רק שומרים עליהם מטעמו.

רק מאורע דרמטי ביותר יכול לכונן רעיון שבעיני העולם הסובב הוא כה מהפכני, חסר תקדים ואפילו בלתי-מובן. וזה עניינו של סיפור עקדת יצחק. יצחק אינו שייך לאברהם ולשרה. יצחק שייך לאלוהים. כל הילדים שייכים לאלוהים. הורים אינם הבעלים של ילדיהם. יחסי הורה-ילד הם רק יחסי שמירה. ה' איננו רוצה שאברהם יקריב את ילדו. ה' רוצה שהוא יוותר על הבעלות על ילדו. לכך כיוון המלאך כשקרא לאברהם לא לשלוח ידו אל הנער והוסיף והסביר: "וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי".

עקדת יצחק היא פולמוס לפסילת עיקרון "פטריה פוטסטס", הילדים כרכוש ההורים, שהיה מקובל בכל התרבויות האליליות.

לאור זאת, עקדת יצחק מתיישבת עם שאר סיפורי היסוד בתורה – בריאת העולם וגאולת ישראל ממצרים. גם הקשרו של הסיפור מתיישב כך. ה' רצה להראות לאברהם ולשרה שילדם אינו שלהם מדרך הטבע, ולכן גם לידתו לא הייתה טבעית. שרה הרתה וילדה כאשר כבר לא יכלה להרות.

סיפורו של הילד הראשון בעמנו מכונן עיקרון החל על כל ילדי ישראל. ה' בורא מרחב בין ההורה לילד, כי רק כאשר ישנו מרחב כזה יכולים הילדים לגדול כבני אדם עצמאיים.

התורה שואפת לביטול כל יחסי השליטה והשעבוד. על כן היא שונאת את העבדות והופכת אותה, בתוך עם ישראל, מגורל תמידי למצב זמני. על כן היא חותרת להגנת הילדים מפני הורים שתלטנים או גרועים מכך.

בשיחתנו לפרשה הקודמת טענּו שאברהם נבחר לשמש מופת על-זמני להורוּת. עכשיו אנו רואים שעקדת יצחק היא מימוש שיא של הדבר. הורה הוא אדם היודע שילדו אינו רכושו.

[1] סרן קירקגור, חיל ורעדה: ליריקה דיאלקטית, מדנית: איל לוין, ירושלים, מאגנס: תשמ"ו.

[2] יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, "גאון וענווה", בתוך ספרו דברי הגות והערכה, ירושלים: ההסתדרות הציונית העולמית, המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה, תשמ"ב, עמ' 211–222. הציטוט מעמ' 221.

1. מה ההבדל בין שומר לבין בעלים?
2. היש לכם רעיונות כיצד יכולים הורים לסייע ולכוון את ילדם לגדול כיהודי מאמין, ובתוך כך גם כאדם בעל חשיבה עצמאית?
3. מתי הועמדה אמונתכם בה' במבחן? מה עוזר לכם, בעת מבחן כזאת, להישאר חזקים ומחויבים לאמונתכם?