וילכו שניהם יחדיו

ישנה תמונה המלווה את דמיוננו זה אלפי שנים, תמונה טעונה ברגש. זהו מראם של איש ובנו ההולכים צד אל צד על פני גיאיות מוצלים וגבעות טרשים. לבּן אין מושג לאן הוא הולך ולמה. האיש, בניגוד חד לבנו, הוא מערבולת רגשות מהלכת. הוא יודע בדיוק לאן הוא הולך ולמה, אבל אינו מצליח למצוא בזה פשר.

שמו של האיש אברהם. הוא דבק באלוהיו, שנתן לו בן ואשר אומר לו עכשיו להקריב את הבן הזה. מצד אחד, האיש מלא פחד: אני באמת הולך לאבד את הדבר היחיד הנותן לחיי משמעות, את הנער שעליו התפללתי כל השנים? מצד אחֵר, חֵלק בתוכו אומר: הילד הזה היה בלתי-אפשרי מתחילתו – הוא נולד כשהיינו זקנים, אשתי ואני – ובכל זאת הינה הוא כאן. ולכן, אני יודע שאלוהים לא ייקח אותו ממני אף שנסיגה שלו מתביעתו לעשות זאת נראית בלתי-אפשרית. האלוהים שאני מכיר ואוהב איננו כזה. לו היה רוצה שבני ואני נבכה, לא היה אומר לי לקרוא לו יצחק.

האב נמצא במצב של דיסוננס קוגניטיבי מוחלט. ובכל זאת, אף כי אין הוא מבין את הגיונם של הדברים, הוא בוטח באלוהיו, ואינו מסגיר לעיני בנו שום אות לרגשותיו. "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו".

יש רק רגע אחד של שיחה ביניהם:

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר, "אָבִי?"

וַיֹּאמֶר, "הִנֶּנִּי, בְנִי".

וַיֹּאמֶר, "הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה?"

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, "אֱ-לֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי".

בראשית כב, ז-ח

אילו עולמות של מחשבות עלומות ורגשות כבושים טמון במילים הפשוטות הללו! ובכל זאת, כמו כדי להדגיש את האמון שבין האב לבנו, ושבין שניהם לבין האלוהים, הכתוב חותם את תיעוד השיחה באותו משפט קצר ששיבץ מייד לפני פתיחתה: "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו".

בקוראי את המילים הללו אני מוצא את עצמי נוסע לאחור בזמן, ובעיני רוחי אני רואה את אבי ואותי חוזרים מבית הכנסת בשבת. הייתי כבן ארבע או חמש, ואני חושב שהבנתי אז, אף כי לא יכולתי לנסח במילים, שיש משהו קדוש ברגע הזה. לאורך השבוע ראיתי את דאגות הפרנסה חרוצות על פני אבי. אבל בשבת הדאגות נחו במקום אחר. וילכו שניהם יחדיו. הלכנו שנינו יחדיו בתוך השלווה והיופי של היום הקדוש. אבי לא היה בעל העסק הקטן החרד לתזרים המזומנים. בימי השבת הוא היה יהודי הנושם את אווירו של האלוהים, נהנה מזיו ברכתו, והולך זקוף.

מדי ערב-שבת הייתה אימי מכינה את האוכל שהקנה לבית את ניחוחה המיוחד של השבת: המרק, הקוגל, הלוקשן. בהדליקה את הנרות נדמתה בעיני לכלה, למלכה, ששרנו עליה את "לכה דודי" ואת "אשת חיל". הייתה לי, אפילו אז, בקטנותי, הרגשה שאנו עומדים ברגעים הקדושים הללו לנוכח דבר-מה הגדול מאיתנו, הפרוס על יהודים אחרים בארצות אחרות ובזמנים אחרים, דבר-מה שלימים למדתי לקרוא לו הַשכינה.

הלכנו יחדיו, הוריי, אחיי ואני. שני הדורות נשתנו מאוד זה מזה. אבי הגיע לאנגליה מפולין. אחיי ואני היינו "אנגלים מהוגנים". ידענו שנלך למקומות שהורינו לא הוכנסו אליהם, נלמד דברים שהם לא זכו ללמוד, ונפתח קריירות שהם לא יכלו לפתח. אבל הלכנו יחדיו, שני דורות, ולא היה צורך לומר בקול רם שאנו אוהבים זה את זה. לא היינו משפחה שמחצינה רגשות, אבל ידענו מה הקריבו הורינו למעננו וקיווינו להיות להם מקור לגאווה. השתייכנו לתקופות שונות, לעולמות שונים, היו לנו שאיפות שונות, אבל הלכנו יחדיו.

מן הזיכרונות הללו רצו מחשבותיי בהילוך מהיר אל אוגוסט האחרון (2011), אל אותם מראות בלתי-נשכחים בבריטניה – בטונטנהם, במנצ'סטר, בבריסטול – של צעירים משתוללים ברחובות, בוזזים חנויות, מנפצים שמשות, מציתים מכוניות, שודדים, גונבים ותוקפים אנשים. כולם שאלו מדוע. לא היו מניעים פוליטיים. זו לא הייתה התנגשות גזעית. לא היו רעשי רקע דתיים.

התשובה הייתה ברורה כשמש, אך איש לא רצה לומר אותה. בתהליך שארך לא יותר משני דורות, חלק גדול מאוכלוסיית בריטניה עזב בשקט את המשפחה והחליט שנישואים הם רק פיסת נייר. בריטניה נעשתה למדינה בעלת השיעור הגבוה ביותר בעולם של אימהוֹת בגיל התבגרות, של משפחות חד-הוריות, ושל לידות מחוץ לנישואים: 46 אחוז מכלל הלידות בשנת 2009.

נישואים ומגורים משותפים אינם אותו דבר, גם אם לא תקין-פוליטית לומר זאת. המֶּשך הממוצע של מגורים משותפים של בני זוג לא נשואים נמוך משנתיים. התוצאה היא שילדים רבים גדלים בלי האבות הביולוגיים שלהם. רבים מהם אפילו אינם יודעים מיהו אביהם. הם חיים, במקרה הטוב, עם סדרה של אבות חורגים מתחלפים ("החבר של אימא"). עובדה מבהילה, שאינה מוכרת לרבים, היא ששיעור האלימות מצד אבות חורגים כלפי הילדים של בנות זוגם גדול פי 80 משיעור האלימות מצד אבות כלפי ילדיהם הביולוגיים.

התוצאה הומחשה בדו"ח יוניצף, קרן החירום הבין-לאומית של האו"ם לילדים, משנת 2009. נמצא שהילדים בבריטניה הם הפחות מאושרים מכל ילדי העולם המפותח: בתחתיתה של ליגה ובה 26 מדינות. דו"ח נוסף של יוניצף, מ-13 בספטמבר 2011, השווה בין הורים בריטים, שוודים וספרדים, וההבדל היה לרעת הראשונים: ההורים הבריטים מנסים לקנות את אהבת ילדיהם בקניית בגדים יקרים וחפיצים (גאדג'טים)  אלקטרוניים – "צרכנות כפייתית". הם אינם נותנים לילדיהם את מה שהם רוצים ביותר, ושאינו עולה כסף: את זמנם.

הפער בין הערכים היהודיים לערכים החילוניים העכשוויים נחשף כאן בבהירות רבה. אנחנו חיים בעולם חילוני שצבר ידע רב יותר מזה שצברו כל הדורות הקודמים ביחד. מהכרת היקום העצום עד הבנת הדי-אן-איי, מתאוריית מיתרי-העל עד התחקות אחר המסלולים העצביים במוח, ובכל זאת שכחנו את האמת הפשוטה שמידת חוזקה של תרבות היא כמידת האהבה והכבוד בין הורים וילדם; כמידת "וילכו שניהם יחדיו", היכולת של הדורות ללכת יחד.

העם היהודי הוא עם אינטלקטואלי להפליא. משורותיו באו רבים מזוכי פרס נובל בפיזיקה, בכימיה, ברפואה ובכלכלה. אבל כל עוד יש קשר חי בין היהודים למורשתם, לא נשכח שאין דבר חשוב יותר מהבית, מהחיבור המקודש של הנישואים, ומהחיבור המקודש לא פחות בין הורה לילד. וילכו שניהם יחדיו.

אם נבדוק למה היהודים מצליחים במקרים רבים כל כך, ולמה רבים כל כך מן המצליחים ביניהם נותנים את כספם וזמנם לאחרים, ומדוע העם הזה מתבלט לטובה הרבה מעבר לגודלו המספרי, נגלה שאין פה לא קסם ולא מסתורין ולא נס. זה קורה מפני שאנו מקדישים את מרב מרצנו לגידול ילדינו. ויותר מבכל יום – בשבת, כשאיננו יכולים לקנות להם בגדים יקרים וחפיצים נחשקים, וביכולתנו רק לתת להם את מה שהם צריכים ורוצים יותר מכול: את זמננו.

היהודים יָדעו, יודעים ויֵדעו תמיד את מה שהשיח המקובל מתכחש לו: שחוזקה של תרבות הוא כחוזק הקשר בין הדורות בה. זוהי התמונה העתיקה שבפרשת וירא. האב היהודי הראשון, אברהם, והבן היהודי הראשון, יצחק, הולכים יחדיו אל עתיד לא ידוע, ואמונתם משככת את חששם. אם נאבֵּד את המשפחה, סופנו לאבד גם את כל השאר. אם נקדש את המשפחה, יהיה לנו דבר יקר יותר מעושר, מכוח ומהצלחה: האהבה בין הדורות, שהיא מתנה גדולה שאלוהים נותן לנו כאשר אנו נותנים אותה זה לזה.

1. מה אומר לכם הביטוי "ללכת יחדיו", ולמה לדעתכם הוא חשוב במשפחות?
2. היזכרו בעוד מערכות יחסים בין הורה לילד המשקפות ערך דומה לזה שבאהבת אברהם ויצחק.
3. הרב זקס מאמין שתרבויות תלויות בחוזקו של מוסד המשפחה בהן. נסו להציג טיעון זה באופן משכנע.