להאזין
לשתף
פרשתנו, העוסקת במגוון קורבנות, מקדישה מקום נרחב לקורבן החטאת. היא דנה בארבעה סוגים של מביאי קורבן זה: הכוהן הגדול (ויקרא ד, ג-יב), עם ישראל כמכלול (שם, יג-כא), נשיא (שם, כב-כו), ולבסוף אדם מן המניין (שם, כז-לה).
הפרשייה כולה נשמעת מוזרה לאוזניים מודרניות. לא רק משום שזה כאלפיים שנה, מאז חורבן הבית, איננו מעלים קורבנות – אלא גם משום שקשה לנו להבין את מושגי החטא והכפרה הנידונים בתורה. שכן החטאים שבגינם מעלים קורבן הם כאלה שנעשו בשוגג. החוטא שכח את הדין, או עובדה כלשהי הנוגעת לעניין. דוגמה בת זמננו: נניח שהטלפון צלצל בשבת ועניתם. אתם חייבים להביא קורבן חטאת רק אם שכחתם את ההלכה שאין לענות לטלפון בשבת, או אם שכחתם שהיום שבת. לרגע נדמה היה לכם שזה יום שישי, או יום ראשון. חטאתם בשוגג.
סוג כזה של מעשים, איננו רגילים לראותו כחטא. זו הייתה טעות. שכחתם. לא התכוונתם לעבור עבירה. כשהבנתם שחיללתם שבת בטעות, סביר יותר שתרגישו החמצה ולא חרטה. תצטערו, אבל לא תרגישו אשמים.
אנחנו חושבים על חטא כעל דבר שעשינו בכוונה, אולי ככניעה לפיתוי, אולי ברגע של מרדנות. בלשון התורה: בזדון. בלשון חז"ל: במזיד. לכן נדמה לרבים מאיתנו שחטא במזיד הוא זה המחייב הבאת קורבן לשם כפרתו. אבל האמת היא שעל חטא במזיד אין אפשר לכפר בקורבן. איך אפשר אם כן להבין את קורבן החטאת?
התשובה היא שעבירות שבין אדם למקום, כלומר בין אדם לאלוהיו, הן בעלות שלושה ממדים שונים. הממד הראשון הוא אשמה ובושה. כאשר אנחנו חוטאים במתכוון וביודעין, אנחנו יודעים בתוך-תוכנו שעשינו דבר רע. המצפון שלנו – קול האל שבתוך לב האדם – אומר לנו שעשינו רע. כך היה אצל אדם וחוה בגן עדן, אחרי שחטאו. הם הרגישו בושה. הם ניסו להתחבא. לסוג זה של עבירה מכוונת, מודעת ושקולה, המענה המוסרי ההולם היחיד הוא חזרה בתשובה. התשובה כוללת חרטה, וידוי, וקבלה לעתיד, כלומר התחייבות כנה שלא לחזור על העבירה הזאת לעולם. תוצאת התשובה היא סליחה ומחילה מאת ה'. הקרבת קורבן אינה מספיקה כאן.
אבל יש גם ממד שני. בלי קשר לאשמה ולאחריות, אם עברנו עבירה חצינו גבול, תהיה כוונתנו אשר תהיה. זה יסודה של המילה "חטא": החטאנו את היעד, שירכנו דרכנו, סטינו מהנתיב הנאות. עשינו מעשה שכך או אחרת שיבש את המאזן המוסרי בעולם. אם לתת דוגמה מעולם החולין: נניח שלמכונית שלכם יש מד מהירות מקולקל. תפסו אתכם נוהגים במהירות 80 קמ"ש בכביש שהמהירות המותרת בו היא 50 קמ"ש. אתם אומרים לשוטר שעצר אתכם שלא ידעתם. מד המהירות שלכם הצביע על 50. השוטר אולי ירגיש אהדה והבנה כלפיכם, ועדיין עברתם על החוק. נסעתם במהירות מופרזת, אף כי לא ביודעין, ותצטרכו לשלם קנס.
זה עניינו של קורבן החטאת. לפי רש"ר הירש, זהו עונש על רשלנות. לפי ספר החינוך, זהו צעד חינוכי ומניעתי. תפיסת התורה היא כי "אחרי המעשים נמשכים הלבבות": מעשינו מעצבים את תודעתנו. העובדה שחויבתם לשלם את המחיר ולהקריב קורבן תגרום לכם להיזהר יותר בעתיד.
ר' יצחק עראמה (שחי בספרד במאה ה-15) אומר שההבדל בין עבירה במזיד לעבירה בשוגג הוא שבמקרה הראשון, גם הגוף וגם הנשמה כָּשלוּ. לעומת זאת, בעבירה בשוגג, הגוף כָּשל אך לא הנפש. במקרה כזה, שהוא פיזי בלבד, עוזר קורבן פיזי. אבל קורבן פיזי אינו יכול לכפר על עבירה במזיד, שכן אין הוא מיישר את אשר התעקם בנשמה.
הקורבן מניב כַּפָּרה, אך לא סליחה. השורש כפ"ר עניינו כיסוי. נוח הצטווה "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר... וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר" (בראשית ו, יד). הכיסוי שמעל ארון הברית במשכן נקרא "כַּפֹּרֶת" (שמות כה, יז). חטא שכופַּר, שכּוסה כביכול, אומנם נסלח, אבל כפי שהראה המלבי"ם, במקרים כאלה התורה מציינת את הסליחה בצורה סבילה, "וְנִסְלַח" (ויקרא ד, פסוקים כ, כו, לא). הסליחה כאן אינה ישירה, כפי שקורה בתשובה, אלא עקיפה, כנגזרת של הקורבן.
הממד השלישי של החטא שבין אדם למקום הוא הטומאה. החטא מזהם אותנו. הוא משאיר כתם באישיות. ישעיהו, למראה כבוד ה', מרגיש כי "אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי" (ישעיהו ו, ה). דוד המלך אומר לקב"ה, "כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי" (תהילים נא, ד). על יום הכיפורים אומרת התורה:
כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם – לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ (ויקרא טז, ל).
הרמב"ן מסביר שזהו הגיונו של קורבן החטאת. לכל עבירה, גם כזו שנעשתה בשוגג, יש השלכות. "כל העוונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה, ולא תזכה [הנפש] להקביל פני יוצרה [אלא] רק בהיותה טהורה מכל חטא".[i]
תוצאת קורבן החטאת היא טהרה. הקורבן הזה אינו קשור, אם כן, לאשמה, אלא לממדים האחרים של העבירה. הציוויליזציה המערבית, בהשפעת הנצרות הפאולינית והפילוסופיה של עמנואל קאנט, נוטה לחשוב על מוסר ועל רוחניות כעניינים הנוגעים כמעט רק לתודעה ולמניעיה. אבל המעשים שלנו אינם קורים רק בתודעה: יש להם תוצאות בעולם החיצוני. וגם עבירות בשוגג יכולות לגרום לנו להרגיש מזוהמים.
דין קורבן חטאת מזכיר לנו שאנחנו עלולים להזיק גם שלא במתכוון, ושעשויות להיות לכך השלכות פסיכולוגיות. הדרך הטובה ביותר להשיב את הדברים לתיקונם היא להקריב משהו: לשלם מחיר.
בימי קדם, הדבר נעשה בצורת העלאת קורבן על המזבח במקדש. בימינו, הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לתת כסף לצדקה, או לעשות מעשה חסד לאחרים. הן זה-מכבר אמר הנביא בשם ה':
כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח (הושע ו, ו).
צדקה וחסד הם החלופות שלנו לקורבן, וכמו קורבן החטאת של פעם, הם עוזרים לתקן את מה שהתקלקל בעולם – ובנפשנו.
[i] רמב"ן, פירוש לתורה, ויקרא ד, ב.
- באין מקדש וקורבנות, מהן המקבילות בנות זמננו להקרבת "קורבן" בגלל עבירות בשוגג?
- באילו דרכים תוצאות מעשינו מחנכות אותנו, או מונעות מאיתנו טעויות עתידיות, בחיינו האישיים והציבוריים?
- היזכרו במקרים המתוארים בתנ"ך שבהם אנשים הביאו קורבנות. אילו סוגי רגשות ביקשו אנשים אלה להביע כלפי הקב"ה?
עוד על ויקרא
קול קרא לי
כשמנהיג שוגה
הקורבנות בעיני הנביאים
