שלושה טיפוסי התאגדות

שרשרת מאורעות דרמטיים אירעה בתוך חודשים ספורים. משה הוביל את העם מעבדות אל תחילת הדרך לחירות, על פני מכות מצרים וקריעת ים סוף. העם היה עֵד להתגלות אלוהים בהר סיני – הפעם היחידה בהיסטוריה שעם שלם זכה להתגלות. ואז באה היעלמותו של משה לשם שהייתו הארוכה על פסגת ההר, היעדרות שגרמה לחטא הקולקטיבי החמור ביותר של בני ישראל – עשיית עגל הזהב. משה שב ועלה להר להתחנן לה' שיסלח להם – וה' סלח. סמלה של הסליחה היו לוחות הברית השניים. עכשיו החיים חייבים להתחיל מחדש. עם מרוסק צריך לשוב ולהיבנות. איך משה ימשיך? רמז לכך טמון בפסוק הפותח את פרשת ויקהל:

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם".

שמות לה, א

הפועל "ויקהל", שנתן לפרשה את שמה, הוא המפתח להבנת המשימה שמשה נתון בה. ברמה הפשוטה ביותר, הוא משמש כמילה מנחה, המזכירה פסוק קודם. במקרה שלנו, ברור מהו אותו פסוק:

וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר – וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: "קוּם, עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ!".

שמות לב, א

מעשהו של משה עכשיו הוא, כלשון המקובלים, תיקון: שיקום, עשיית-הטוב-שוב, גאולה משיבוש שנעשה. כשם שאת החטא עשה העם כ"קהל", או קהילה, כך תושג בעשייה קהילתית הכפרה עליו – וזאת על ידי עשיית משכן, בית לשכינתו של האל שבחטאם הם ביקשו לו מחליף. משה מקהיל את העם למעשה טוב, כשם שהעם התקהל למעשה רע. ההבדל בין שתי ההתקהלויות מומחש בבניין שהפועַל בנוי בו: בחטא העגל העם נקהל, בבניין הסָביל נפעל, ואילו עתה משה מקהיל אותו, בבניין הַפָּעיל הִפְעיל. הסבילוּת, הפסיביות, מניחה לדברים לקרות: "כל מקום שנאמר 'וַיְּהִי' אינו אלא לשון צער" (מגילה י ע"ב). ואילו היוזמה האקטיבית היא ניצחוננו על הטרגדיה: "בכל מקום שנאמר 'וְהָיָה' – שמחה" (במדבר רבה יג, ה).

אבל ברמה עמוקה יותר, הפסוק הפותח את פרשתנו מעוררנו להבנת מהותה של הקהילה ביהדות. בעברית הקלאסית יש שלושה מונחים הנראים מקבילים במובנם – עדה, ציבור וקהילה – המציינים לאמיתו של דבר סוגים שונים של התאגדות.

"עֵדה" באה מהמילה "עֵד". קרוב להן השורש יע"ד, לשון יעד וייעוד, כלומר מינוי, הקצאה, קביעה. משורש זה באה גם המילה "תעודה", שעניינה הוא עדות כתובה, וגם, בעברית ישנה יותר, ייעוד ושליחות. לאנשים המהווים יחד "עדה", כפי שמילה זו משמשת במקרא, יש תחושה חזקה של זהות משותפת. הם היו עדים לאותם דברים. הם שואפים לאותו ייעוד. בני ישראל נעשו "עדה" רק כשקיבלו את המצווה הראשונה:

דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה – וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת, שֶׂה לַבָּיִת.

שמות יב, ג

עדה יכולה להתקבץ גם לרעה. כשבני ישראל שמעו את הדין-וחשבון של המרגלים, ליבם נפוג והם רצו לחזור למצרים. לאורך הפרשייה ההיא הם מכונים "העֵדה" (למשל: "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל?"; במדבר יד, כז). "עדה" היא גם הכינוי לאנשים שהצטרפו למרד של קורח נגד משה ואהרן קורח ועדתו (למשל, דבר ה' למשה ואהרן "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע!", ותשובתם "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל ׇּכָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?"; במדבר טז, כא-כב). בימינו המילה מציינת בדרך כלל תת-קבוצה אתנית או דתית. עדה היא קהילה של דוֹמֵי-דעה. המונח מדגיש את הזהות. זו קבוצה שלחבריה יש הרבה מן המשותף.

ניגודה היא המילה "ציבור", מן העברית המשנאית. יסודה בשורש המקראי צב"ר, שממנו באים גם הצבירה, המצבור וההצטברות; וראו למשל בבראשית (מא, מט): "וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם". כדי להבין את מושג הציבור חִשבו על המתפללים בכותל המערבי ברגע נתון. רובם אינם מכירים זה את זה. אפשר שלעולם לא ישובו להימצא איש בקרבת זולתו. כרגע יוצא שהם נמצאים באותו מקום ובאותו זמן, ועשרה מתוכם כבר יכולים, מעצם זאת, להוות "מניין" לתפילה. ציבור הוא קבוצה שלחבריה אין בהכרח שום דבר במשותף, לבד מכך שברגע מסוים הם מוצאים עצמם באותו מקום – ונעשים "ציבור" לצורך תפילה או כל מצווה אחרת הטעונה מניין אנשים.

שונה משניהם היא הקהילה, או ה"קהל". חבריה שונים זה מזה. בכך, דומה היא ל"ציבור". אבל הם מאורגנים יחדיו לשם משימה משותפת, כזאת שבה נדרשת מכל אחד תרומתו הייחודית. הסכנה בקהילה היא הידרדרות לקהל המונים, לאספסוף. את זאת רואה משה ביורדו מן ההר עם הלוחות הראשונים, בעת חטא העגל: "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא; כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן – לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם" (שמות לב, כה). ואילו היופי שבקהילה בא לידי ביטוי כאשר מנחה אותה תכלית חיובית. או-אז נקהלים בה כישרונותיהם השונים של יחידים רבים, כך שכל אחד מהם יכול לומר "עזרתי לעשות זאת".

על כן, בהקהילוֹ את העם הפעם, מדגיש משה שלכל אחד יש דבר שונה לתת: "קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה'. כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ, אֵת תְּרוּמַת ה': זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת... וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה'" (שמות לה, ה-י). משה ידע לרתום את הציבור לתכלית אחת דווקא מתוך הרבגוניות שבו, וזאת דרך שימורה ושימוש בה לתכלית אחת. הוא עשה את העם לעדה. ראו את מגוון הנדבות לה', מאת בעלי כישורים שונים ורכוש שונה:

וַיֵּצְאוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה .וַיָּבֹאוּ, כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ, הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל-עֲבֹדָתוֹ, וּלְבִגְדֵי, הַקֹּדֶשׁ. וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב, הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב …וְכָל-אִישׁ אֲשֶׁר-נִמְצָא אִתּוֹ, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ… וְעִזִּים; וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, הֵבִיאוּ. כָּל-מֵרִים, תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת… וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה… וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם, וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים: כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם, .לְהָבִיא לְכָל-הַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד-מֹשֶׁה

שמות לה, כ-כט

גדולתו של המשכן נמצאה בהיותו הישג קולקטיבי – שבו לא כולם עשו אותו דבר. כל אחד נתן דבר שונה. כל תרומה הוערכה, ועל כן כל משתתף הרגיש מוערך. הצלחתו של משה להקהיל, לחשל מתוך המון העם קהילה חדשה ואמיתית, הייתה מן הגדולים בהישגיו.

על פי חכמינו, משה חזר לאותו נושא כעבור שנים רבות. כשראה כי תקופת מנהיגותו מתקרבת לסיום, התפלל לה' שימנה לו ממשיך: "יִפְקֹד ה', אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר, אִישׁ עַל הָעֵדָה" (במדבר כז, טז). רש"י, בעקבות חז"ל, מסביר את הפנייה המיוחדת של משה "אלוהי הרוחות לכל בשר" כך:

אמר לפניו, "ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך: דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה. מַנֵּה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו.

לשמור על הרבגוניות שבציבור עם אחדות הייעוד של העדה – זהו האתגר שבבניית קהילה, משימתו הגדולה של מנהיג גדול.

1. חשבו על הקבוצות שאתם שייכים להן. אילו מהם הן להרגשתכם עדה, אילו הן ציבור, ואילו קהילה?
2. מדוע קשה יותר לפעמים להיות חלק מקהילה מלהיות חלק מעדה?
3. משימתו הגדולה של משה הייתה להנהיג אנשים עם דעות שונות ומזג אישי שונה. מהו המפתח לכך שקבוצה מגוונת תפעל היטב ביחד?