ממעמקים

מה היה בו, ביעקב, שכולנו נושאים את שמו – ישראל? במה זכה שכל ילדיו נשארו ממשיכי הברית? היש דבר שמייחד אותו, שנמצא אצלו במידה שלא הייתה אצל אברהם ואצל יצחק, דבר-מה שאפשר לומר שהוא תרומתו הייחודית לחוויה היהודית, דבר-מה שהוא המקטע היעקבי בדי-אן-איי הרוחני שלנו? ובכן, יש ויש. התשובות לשאלותינו רבות. הפעם נעיין באחת מהן; בשבוע הבא, בשיחתנו לפרשת וישלח, נעיין בעוד אחת.

יעקב הוא האיש שמפגשיו המכוננים עם הקב"ה התרחשו כשהיה במסע, בודד וירא בלב הלילה, בורח מן הפח אל הפחת. בפרשתנו הוא בורח מעשו ומגיע אל לבן אשר עתיד לגרום לו צער רב. בפרשת השבוע הבא נראה אותו בורח בכיוון ההפוך, מלבן אל זרועותיו של עשו; "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ", מספרת לנו התורה על תחושותיו של יעקב לקראת מפגש זה (בראשית לב, ח). יעקב הוא גילומו העילאי של איש האמונה הבודד.

והנה, דווקא ברגעים אלה של שיא הפחד חווה יעקב חוויות רוחניות שאין להן מקבילות לא בחיי אברהם ולא בחיי יצחק ואפילו לא בחייו של משה רבנו. בפרשנו הוא רואה בחיזיון סולם ניצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלוהים עולים ויורדים בו, ובהקיצו הוא אומר:

"אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי ... מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה! אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱ-לֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם".

בראשית כח, טז-יז

בפרשת וישלח נקרא כיצד בדרכו חזרה, נמלט מהפח של לבן, נחרד מהפַּחַת של עשו, הוא נאבק בלילה עם איש זר – יש מפרשים אדם, יש אומרים מלאך, ויש גם המפרשים שהיה זה אלוהים בכבודו ובעצמו – מקבל שם חדש, ישראל, וקורא למקום פניאל "כִּי רָאִיתִי אֱ-לֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי" (לב, לא).

זהו רגע הרה-משמעות בתולדות האמונה. אנו רגילים לחשוב שמפגשים רוחניים גדולים מתקיימים בישימון או על ראש הר קירח, או שמא באשרם או במנזר או בסדנת ויפסאנה, במקום שהנפש נמצאת בו במנוחה והגוף רגוע והתודעה במצב המתנה. אך לא כן אצל יעקב; ובכלל, ביהדות זו אינה הדרך היחידה וגם לא העיקרית. המפגש עם אלוהים בחיל וברעדה אינו זר לנו. לרוב אורך ההיסטוריה היהודית – לא כולה, לשמחתנו, אבל רובה – אבותינו מצאו את אלוהים בלילות אפלים ובמקומות הסכנה. לא במקרה קרא הרב יוסף דב סולובייצ'יק למפורסם בחיבוריו "איש האמונה הבודד", ולחיבור חשוב אחר "ממעמקים".

לפעמים, דווקא כשאנו מרגישים בדידות גמורה אנו מגלים שאיננו לבד. אנחנו יכולים לפגוש את אלוהים בעיצומה של האימה ובליבה של תחושת כישלון. כך קרה לי ברגעים קשים במיוחד, כאשר הרגשתי לא-ראוי, קורס תחת הנטל, נטוש, מזולזל, מבוזה ומדוכדך. דווקא אז הרגשתי את יד ה' מושטת אליי להצילני, כאותה יד של איש זר שהציל אותי מטביעה בים באיטליה בירח הדבש שלי.[i] זוהי סגולתו של יעקב-ישראל, האיש שמצא את אלוהים בלב המאפליה.

יעקב היה הראשון אך לא האחרון. כמה מגדולי האומה זכו להתגלות דווקא לאחר ששאלו נפשם למות בייאוש. זכרו את רגע המשבר של משה רבנו, בקברות התאווה, כשאמר לה' את המילים הנוראות "וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי" (במדבר יא, טו). דווקא אז זיכה ה' את משה בחוויה מרוממת נפש ויחידה במינה, והראה לו איך רוח ה' ששרתה עליו נאצלת על שבעים זקנים הזוכים בהשפעתו לנבואה: מן המקרים הנדירים שבהם מנהיג רוחני זוכה לראות בחייו את השפעתו הרבה על אחרים.

כך היה גם לאליהו הנביא: כששאל את נפשו למות תחת הרותם שלח אותו ה' אל הר סיני ושם התגלה אליו – בקול דממה דקה שבא אחרי רוח סערה, אש ורעש (מלכים א', פרק יט). ושוב אצל הנביא ירמיהו. בתסכולו הנורא קרא, "אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ, יוֹם אֲשֶׁר יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל יְהִי בָרוּךְ... לָמָּה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עָמָל וְיָגוֹן וַיִּכְלוּ בְּבֹשֶׁת יָמָי?" (ירמיה כ, יד-יח). והנה סמוך לאחר מכן זכה לנבואות של תפארת ותקווה על שיבה מהגלות ועל אהבת נצח של ה' לעמו אשר יחיה כל עוד זורחים השמש, הירח והכוכבים (בפרק לא).

ביטוי מרגש במיוחד ניתן לכך במזמוריו של דוד בתהלים. "הוֹשִׁיעֵנִי, אֱ-לֹהִים, כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ. טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד", הוא זועק כטובע (תהלים סט, ב–ג); "אֵ-לִי אֵ-לִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי", הוא קורא קריאה שעתידה להדהד בעולם כולו (כב, ב); ושורה מפורסמת לא פחות: "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'" (תהלים קל, א).

זוהי מורשתו של יעקב, שגילה כי אדם יכול למצוא את אלוהים לא רק כשהוא רועה את צאנו בשלווה או מצטרף לתפילה במקדש או בבית הכנסת, אלא גם מתוך סכנה, הרחק מהבית, לכוד בין הפטיש לסדן.

שני המפגשים של יעקב עם הקב"ה, בפרשתנו ובפרשת וישלח, גם מספקים לנו מטפורות מאלפות לחיי הרוח שלנו. לפעמים אנו חווים אותם כטיפוס בסולם, שלב אחר שלב. בכל יום, שבוע, חודש או שנה, ככל שאנו לומדים יותר ומבינים יותר, אנו מתקרבים עוד קצת לשמיים; מתעלים עוד מעט מעל למריבות היומיום, מעל לרגשות העלבון והנקם, ומתחילים להבין את מורכבות מצבו של האדם. לכך רומז חלום הסולם בפרשתנו.

אך ישנו גם המודל שההיאבקות על נחל יבוק רומזת לו: האמונה כמאבק. כאלה הם חיי הרוח שלנו כאשר אנו מתמודדים עם ספקות והיסוסים, ובייחוד עם הפחד שאנו טובים ומוצלחים פחות מכפי שאחרים חושבים או מכפי שאלוהים רוצה שנהיה.[ii] מחוויה שכזו אנו עלולים, כמו יעקב, לצאת צולעים על ירכנו – אבל גם, ושוב כמו יעקב, לגלות שנאבקנו עם מלאך שהכריח אותנו למצוא בתוכנו כוחות שלא ידענו שיש לנו.

המוזיקאים הדגולים מסוגלים לקחת כאב ולהפוך אותו ליופי.[iii] החוויה הרוחנית שונה מעט מהחוויה האסתטית. ברוחניות חשובה האמת, לא היופי. אותה אמת קיומית המתגלה לי כאשר אני, השואף-לאפס, פוגש את האל האין-סופי. אני מוצא אז את מקומי בתוך הכוליות הגדולה, וכוח גדול ממני נכנס בי ונושא אותי מעלה, אל מקום מבטחים, הרחק מסערות הנפש הגועשת.

זו מתנתו של יעקב; זהו הרעיון משנה-החיים שלו: שממעמקים אפשר להגיע לפסגות. המשברים העמוקים בחיינו מתגלים לפעמים כזמנים שאנו פוגשים בהם את העמוקות שבאמיתות ורוכשים את הגדולות שבנקודות החוזק שלנו.

[i] סיפרתי על כך בסרטון Understanding Prayer: Thanking and Thinking, וכן בספרי Celebrating Life.

[ii] תופעה הקרויה "תסמונת המתחזה". ישנה כמובן גם תופעה הפוכה, של אנשים שחושבים שאמונת אבותיהם, היהדות, קטנה עליהם. נראה שזיגמונד פרויד, למשל, לקה בה.

[iii] הדוגמה העילאית לכך היא, לטעמי, פרק האדאג'ו בחמישייה לכלי מיתר בדו מז'ור של שוברט (אופוס 163), שהוא כתב חודשיים בלבד לפני מותו.