וכך נכנס האור

למה יעקב? בקוראנו בסיפורי בראשית אנו שואלים זאת שוב ושוב. יעקב איננו מה שהיה נוח – צדיק תמים בדורותיו המתהלך עם האלוהים. שלא כאברהם, הוא לא עזב את ארצו, את מולדתו ואת בית אביו למשמע קול משמיים. שלא כיצחק, הוא לא העמיד את עצמו לעקידה. גם לא היו לו כמו למשה בצעירותו חוש צדק בוער ונכונות להתערב במריבות ולהילחם בעוול. ובכל זאת, אנו קרויים מאז ומתמיד "עם ישראל", צאצאיו של יעקב. דווקא על שמו, דווקא הוא. למה?

נראה לי שהתשובה רמוזה בפתח פרשתנו. יעקב נתון בעיצומו של מסע בין סכנות. הוא עזב את ביתו כי עשָׂו נשבע להרגו אחרי מות יצחק. הוא עומד להצטרף למשק הבית של דודו לָבָן, מקום שם אורבות לו סכנות אחרות. הוא רחוק מהבית, רחוק מכל נפש שיש לו בעולם, קרוב רק אל שיאה של הפגיעוּת האפשרית. השמש שוקעת. הלילה יורד. יעקב שוכב לישון, ורואה חיזיון מופלא:

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה, וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱ-לֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר: "אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵא-לֹהֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה, וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה, וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת; כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ". וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר: "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי". וַיִּירָא וַיֹּאמַר, "מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה! אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱ-לֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם".

בראשית כח, יב–יז

שימו לב לחזרה המרובעת על המילה "וְהִנֵּה" – ביטוי של הפתעה. שום דבר לא הכין את יעקב לפגישה הזו, ויעקב אף אומר זאת במפורש:

"אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי".

גם הפועַל המספר על הגעתו של יעקב למקום, "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם" (פסוק יא), מבטא פגישה לא מתוכננת. לימים, בלשון חז"ל, נוספה למילה "המקום" המשמעות "הקב"ה" – וכך, על דרך הדרש, אפשר לומר שהפסוק מספר שיעקב נתקל בקב"ה במקרה.

הוסיפו לזאת את מאבקו הלילי של יעקב עם המלאך בפרשת השבוע הבא, והנה לנו תשובה לשאלתנו. גם עם המלאך נאבק יעקב בודד, בלילה, ערב פגישה מפחידה עם עשו. יעקב הוא האיש שחוויותיו הרוחניות העמוקות ביותר באות לו כשהוא לבדו, בלילה, הרחק מהבית, אל מול פני סכנה. הוא האיש הפוגש את אלוהים דווקא כשאינו מצפה לכך כלל, כשדעתו נתונה לדברים אחרים, כשהוא מפחד ואולי אפילו על סף ייאוש. יעקב הוא האיש שבמרחב הלימינלי, באמצע המסע, מגלה כי "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי".

ואכן, יעקב היה לימים לאביהו של עם שמפגשו הקרוב ביותר עם אלוהים התקיים "בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן", כתיאורו של משה רבנו בשירת האזינו (דברים לב, י). ומאז, זהו ייחודו של עם ישראל: היהודים שרדו בגלות אחר גלות, ואף כי תהו תחילה "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר?" (תהלים קלז, ד), גילו כי השכינה עדיין שורה בקרבם. גם כשאיבדו את כל אשר להם, לא איבדו את הקשר לאל חי. שוב ושוב מגלה היהודי: "יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי".

אברהם נתן לעם ישראל את האומץ להתנגד לאלילי הזמן. יצחק נתן להם את יכולת ההקרבה העצמית. משה לימד אותם להיות לוחמי צדק נלהבים. אבל יעקב נתן להם את הידיעה כי דווקא כאשר הם מרגישים בודדים במיוחד, אלוהים עדיין איתם, עדיין נוסך בהם אומץ לקוות וכוח לחלום.

דוד המלך, משורר התהלים, הוא שנתן לכך את הביטוי הפיוטי העמוק ביותר. שוב ושוב הוא קורא אל ה' מלב המאפליה, פגוע, בודד, כאוב, פוחד:

הוֹשִׁיעֵנִי, אֱ-לֹהִים,

כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ.

טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה

וְאֵין מָעֳמָד.

בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם

וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי.

תהלים סט, ב–ג

מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'

תהלים קל, א

העזות שבחוויותינו הרוחניות מתרגשות עלינו לא פעם דווקא כשאיננו מצפים להן כלל, כשאנו קרובים יותר מתמיד לייאוש. כי בזמנים האלה מוסרות מפנינו מסכות המגן. אנחנו חשופים מתמיד – ועל כן גם פתוחים מתמיד אל ה', וה' פותח את שעריו בפנינו.

"קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ".

תהלים לד, יט

"זִבְחֵי אֱ-לֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה; לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה, אֱ-לֹהִים, לֹא תִבְזֶה";

תהלים נא, יט

ה' הוא "הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם" (תהלים קמז, ג).

רבי נחמן מברסלב היה אומר כי אדם "צריך לצעוק לאביו שבשמיים בקול חזק מעמקי הלב, ואזי השם יתברך שומע קולו ופונה לצעקתו. ויכול להיות שמזה בעצמו ייפול ויתבטל לגמרי כל הקושיות והמניעות הנ"ל" – אותן קושיות ומניעות שהרחיקו אותו מן היכולת להתפלל.[i]

אנו מוצאים את אלוהים לא רק במקומות הקדושים או המוכרים, אלא גם באמצע המסע, לבדנו, בלילה.

"גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי".

תהלים כג, ד

העמוקה מכל החוויות הרוחניות, הבסיס לכל האחרות, היא הידיעה שאיננו לבדנו. ה' אוחז בנו בידנו, נותן לנו מקלט, מרים אותנו כשאנו נופלים, סולח לנו כשאנו כושלים, מרפא את פצעי נשמתנו בכוח אהבתו.

אבי מורי ז"ל לא היה תלמיד-חכם. לא הייתה לו הזדמנות ללמוד כל צורכו. הוא הגיע לבריטניה בילדותו כפליט. הוא נאלץ להפסיק ללמוד בבית הספר, ובכל מקרה אפשרויות החינוך היהודי בימים ההם היו מוגבלות. השגת צורכי המחייה גזלה את מרב זמנה של המשפחה. אבל ראיתי אותו הולך זקוף כיהודי, לא פוחד, לפעמים אפילו קורא תגר; משום שכאשר הוא התפלל או קרא תהלים הוא הרגיש בעוז שה' איתו. אמונה פשוטה זו נסכה בו אצילות אנושית וחוסן נפשי.

זו הייתה ירושתו מיעקב אבינו, וזו ירושתנו. גם כי ניפול, ניפול אל זרועותיו המקבלות של אלוהים. גם כי יאַבּדו אנשים את אמונתם בנו, גם כי נאבֵּד אנו את אמונתנו בעצמנו, ה' תמיד יאמין בנו. וגם אם נרגיש בודדים עד מאוד, לא נהיה בודדים באמת. ה' אתנו, לצדנו, בקרבנו, קורא לנו לקום על הרגליים ולהמשיך ללכת, כי יש לנו משימה לעשות, משימה שעוד לא השלמנו, משימה שנוצרנו לבצע. לאונרד כהן אומר באחד משיריו כי "בכל דבר יש סדר, וכך נכנס האור". מבעד לסדק שבלב הנשבר חודר אורו של אלוהים. וזה שער השמיים.

[i] ליקוטי מוהר"ן תניינא, מו.

1. האם הרגשתם פעם את נוכחותו של ה' כשנמצאתם במצוקה?
2. מדוע לדעתכם חשוב שיהיו לנו כמה אבות ואימהות, כדמויות מופת שונות זו מזו?
3. מדוע מכל האבות והאימהות נבחר דווקא יעקב, ישראל, שניקרא על שמו "עם ישראל"?