הולדתה של השנאה העתיקה בעולם

"צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור את הכול". מדרש זה המובא בהגדה של פסח, ושיסודו בסיפור לבן ויעקב שבפרשתנו, מעורר קשיים גדולים.

ראשית, המדרש בהגדה מבוסס על פרשת מקרא ביכורים בספר דברים, הפותחת במילים "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי". רוב רובם של המפרשים גורסים כי שיעור הפסוק הוא "ארמי אובד היה אבי", כלומר המילה "ארמי" מתארת את האב – ושהאב הוא יעקב, שברח לחרן שבארם, או אברהם שעזב את חרן בצו ה' והלך לארץ כנען. אמנם יש מפרשים מעטים הסבורים ששיעור הדברים הוא "ארמי ניסה לאבד את אבי", כלומר לבן הארמי ניסה להאביד את יעקב מן העולם; אך קרוב לוודאי שהמדרש שבהגדה הוא המקור לפירושם זה, שאינו על דרך הפשט.

אך גם אם זה שיעור הכתוב – האומנם כך היה? בסיפור יעקב ולבן בפרשתנו אין שום סימן לכך שלבן רצה להאביד את יעקב. הוא רימה אותו, הוא ניסה לנצל אותו, והוא גם רדף אחריו לאחר שברח. כשהדביק את יעקב נראה אליו אלוהים בחלום הלילה ואמר לו "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע" (בראשית לא, כד). כשלבן נזף ביעקב על ניסיונות הבריחה שלו, יעקב ענה: "זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ – אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ – וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים!" (לא, מא). טענותיו של יעקב נסובו על כי לבן נהג בו באופן מחפיר, וניצל אותו כמעט עד כדי הפיכתו לעבד, אך לא על כי ניסה "להאביד אותו", להורגו כמו שפרעה גזר על כל בני ישראל הזכרים.

וקושיה אחרונה – ההגדה, ליל הסדר, חג הפסח כולו, עניינם ההצלה ממצרים: משעבוד נורא, עד כדי רצח-עם איטי. מדוע להקטין את כל זה ולומר שפרעה לא היה נורא כל כך, שלבן היה רע ממנו? דומה שהדבר אינו מתיישב לא עם המסר של ההגדה, וגם לא עם המסופר בתורה.

מהו אפוא פשר המדרש הזה? הנה תשובה אפשרית. התנהגותו של לבן היא הפרדיגמה להתנהגותם של האנטישמים שבכל דור ודור. ההגדה מתעניינת פחות בלבן האיש ובמעשיו, ויותר במה שצמח ממנו כאב-טיפוס.

מהי הפרדיגמה של לבן? לבן הִתראה תחילה כחבר. הוא הציע ליעקב מקלט במנוסתו מפני אחיו עשו שגמר אומר להורגו. אך עם הזמן התברר שהתנהגותו אינה נדיבה אלא מתוחבלת ואינטרסנטית. יעקב עבד שבע שנים בשביל רחל. בליל החתונה החליף לבן את רחל בלאה, ועל כן נאלץ יעקב לעבוד עוד שבע שנים ברחל. כשיוסף נולד לרחל ניסה יעקב לעזוב. לבן מחה על כך. יעקב עבד עוד שש שנים, ואז הבין שהמצב אינו יכול להימשך. בניו של לבן האשימו את יעקב כי הוא מתעשר על חשבון אביהם. יעקב הבין שהאיבה מדביקה גם את לבן. רחל ולאה חשו כך אף הן: "הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ? הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ, כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ!" (לא, יד-טו).

יעקב הבין ששום דבר שיעשה או יאמר לא ישכנע את לבן לשחרר אותו. לא נותרה לו ברירה כי אם לברוח. לבן רדף אחריו, ואלמלא הזהירו ה' בחלומו, ודאי היה מכריח את יעקב לחזור לחרן ולחיות את שארית חייו כפועל-חינם. למחרת אמר ליעקב: "הַבָּנוֹת בְּנֹתַי! וְהַבָּנִים בָּנַי! וְהַצֹּאן צֹאנִי! וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא!" (לא, מג). מתברר שכל מה שלבן נתן לכאורה ליעקב, מבחינתו היה ונותר שלו.

לבן נוהג ביעקב כאילו היה רכושו, כאילו היה עבדו. כאילו אינו אדם. לדידו, ליעקב אין זכויות וגם לא קיום עצמאי. הוא נתן ליעקב את בנותיו ככלות, ואף זכה במוהר עצום תמורתן, ובכל זאת הוא טוען שהן ובניהן שייכים לו ולא ליעקב. הוא הגיע עם יעקב להסכם בדבר קבלת חלק ממקנהו כשכר עבודה, ועדיין הוא טוען "הצאן צאני".

מה מצית את חמתו של לבן? ניסיונותיו של יעקב לשמור על כבודו ועל עצמאותו. יעקב הלכוד בשלשלאות חותנו מוצא שוב ושוב דרך להמשיך הלאה. לבן רימה אותו ולא נתן לו את רחל – והוא נושך שפתיים ועובד עוד שבע שנים כדי לקבל אותה. לבן אילץ אותו לעבוד תמורת לא-כלום – והוא משתמש בידע שצבר על רביית בעלי חיים כדי להציע ללבן עסקה שתאפשר לו להקים עדר משלו ולקיים את משפחתו הגדלה. יעקב מסרב לתבוסה. צרותיו צרות עליו סביב-סביב – והוא מוצא מנהרות מילוט. זוהי גדולתו של יעקב. השיטות שהוא נוקט אינן אלו שהוא היה בוחר בנסיבות אחרות. הוא מוכרח לטכס תחכומי-תחכומים כי חמיו החמדן הוא חד-מוח מאוד. אך הוא מסרב להיכנע, להימעך ולהתייאש. במציאות הנראית חסרת-מוצא הוא מצליח לשמור על כבודו, על עצמאותו ועל חירותו. יעקב הוא סרבן-עבדוּת.

לבן הוא למעשה האנטישמי הראשון. עידן אחר עידן חיפשו היהודים מפלט מפני הנשבעים כעשָׂו להרגם. העמים שנתנו להם מקלט נדמו תחילה כמיטיביהם. אבל הם תבעו תמורה. הם ציפו שהיהודים יהפכו אותם לעשירים. כי אכן, בכל מקום שהיהודים באו אליו הם הביאו ברכה למארחיהם. אך היהודים סירבו להיות נכסים של העמים המארחים. הם מיאנו להיות קניין. יש להם זהות משלהם ואורחות חיים משלהם, והם עמדו על זכותם להיות חופשיים. וכך, בכל ארץ מארחת, היחס ליהודים התהפך עם הזמן. הגויים, הנהנים מתרומתם הרבה של היהודים לשגשוג הכלכלי של ארצם, היו טוענים שהיהודים מנצלים אותם, אף כי ההפך היה הנכון. כשהיהודים הצליחו, הם הואשמו בגנבה: "הצאן צאני! כל אשר אתה רואה לי הוא!". הצלחתם של היהודים לשמור על מידת מה של כבוד עצמי ועצמאות, וליהנות אף הם מהשגשוג שנוצר בזכותם, גרמה לגויים לקנא בהם ואף לזעום. ואז היה מגיע השלב שמסוכן בו להיות יהודי.

לבן היה הראשון שביטא את התסמונת הזאת, אבל לא האחרון. זה קרה שוב במצרים אחרי מות יוסף. זה קרה אצל היוונים והרומאים, ובאימפריות הנוצריות והמוסלמיות של ימי הביניים, ובמדינות אירופה במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, ובברית המועצות.

בספרה המרתק 'עולם בלהבות' טוענת איימי צ'ואה כי שנאה אתנית מצידה של חֶברה מארחת כלפי מיעוט שהצלחתו בולטת תתקיים תמיד, בהינתן כל שלושת התנאים:

1. הקבוצה השנואה צריכה להיות מיעוט, כי אחרת יחששו לתקוף אותה.
2. היא צריכה להיות מצליחה, כי אחרת לא יקנאו בה אלא רק יתעבוה.
3. היא צריכה להיות בולטת, כי אחרת לא ישימו לב אליה.

היהודים התאימו בדרך כלל לכל שלושת התנאים. לכן הם נשנאו. וזה התחיל אצל יעקב בימי שהותו עם לבן. הוא היה מיעוט קטן לעומת משפחת לבן. הוא הצליח בעבודתו, והדבר בלט: כל מי שהביט בעדריו ראה זאת.

דברי חכמים בהגדה מתבהרים עכשיו. פרעה היה אויב היהודים בתקופה מסוימת בעבר, ואילו לבן חי וקיים, בצורה זו או אחרת, מזה עידן ועידנים. התסמונת קיימת גם כיום. כפי שמציינת איימי צ'ואה, ישראל במזרח התיכון היא מיעוט מצליחן שהצלחתו בולטת. זו מדינה קטנה, מיעוט בין מדינות ערביות ומוסלמיות רבות וגדולות. והצלחתה בולטת לכל עין. איכשהו, בארץ זערורית וענייה במשאבי טבע, זוהרת אומה המאפילה בזוהרה על שכנותיה. התוצאה היא קנאה הנעשית לכעס הנעשה לשנאה. איפה זה התחיל? אצל לבן.

מתוך כך, אנו רואים עכשיו את יעקב באור חדש. הוא נציגם של מיעוטים ואומות קטנות בכל מקום. יעקב הוא הסירוב לתת לכוח גדול למחוץ את המעט, את החלש, את הפליט. יעקב מסרב להגדיר את עצמו כעבד, כרכושו של אדם אָחר. הוא שומר על כבודו העצמי ועל חירותו. הוא תורם לשגשוגם של אנשים אחרים, אבל הודף כל ניסיון לנצל אותו. יעקב הוא הקול האומר: גם אני אדם. גם לי יש זכויות. גם אני חופשי.

אם לבן הוא הפרדיגמה הנצחית לשנאת מיעוטים שהצלחתם בולטת, הינה יעקב הוא הפרדיגמה הנצחית ליכולתם של בני אדם לשרוד גם בהיותם שנואים. בדרך המשונה הזאת, יעקב נעשה לקולה של התקווה בשיחתה של האנושות. להוכחה החיה לכך ששנאה לְעולם אינה נוחלת ניצחון סופי; בטווח הארוך, החופש הוא המנצח.

1. האם לדעתכם החוסן הנפשי שיעקב הפגין הוא תכונה יהודית במהותה?
2. כיצד יכולה דבקות של אדם בזהותו לעזור לו במצבים קשים?
3. היזכרו בסיפורים אחרים על חוסן יהודי בתורה ובהיסטוריה המודרנית. אילו קווי דמיון אתם מוצאים בין הסיפורים?