דורות שוכחים וזוכרים

דרמת האחים הצעירים והבכורים שזרה את ספר בראשית כולו, מקין והבל ואילך. עכשיו, בהגיעה אל שני בני יוסף, מנשה ואפרים, נרשם בה פרק יוצא דופן. בסצנה היחידה בחומש בראשית שיש בה סב ונכדים, יוסף מביא את בניו להתברך מאביו ישראל שעל ערש דווי – וישראל סבא מתעקש, למרות הסבריו של בנו, לשכל את ידיו ולתת את יד ימינו על ראש אפרים, הצעיר, שיוסף הציב לשמאלו. ישראל מברך תחילה את יוסף, והלה, הנרעש מהחילופים, מנסה לתקן את הטעות:

 וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם – וַיֵּרַע בְּעֵינָיו; וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו: "לֹא כֵן, אָבִי, כִּי זֶה הַבְּכֹר; שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ". וַיְמָאֵן אָבִיו, וַיֹּאמֶר: "יָדַעְתִּי, בְנִי, יָדַעְתִּי. גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם, וְגַם הוּא יִגְדָּל – וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם".

בראשית מח, יז-כ

לא קשה להבין מדוע חשוב היה כל כך ליוסף שאביו יברך את בנו הבכור. שלוש פעמים הקדים יעקב צעיר לבכור. ושלוש פעמים נגמר הדבר באסון. תחילה, כשקנה את הבכורה מאחיו עשו, וכשרימה את יצחק כדי לקבל את הברכה שיועדה לו. אחר כך כשהעדיף את רחל מִלֵּאָה הגדולה ממנה. ולבסוף כשביכר את בניו הצעירים יוסף ובנימין על פני הגדולים. התוצאות ידועות. הבריחה מעשו ואימת המלחמה איתו; השעבוד הכפול ללבן והמתח בין הרעיה האהובה והשנואה באוהל יעקב; ואסון מכירת יוסף עצמו, עבדותו ומאסרו, שיוסף עוד נושא את צלקותיו.

האם יעקב לא למד לקח? האם הוא רוצה להוריש את הקללה הזו לדור נוסף? או שמא פשוט אינו יודע שמנשה הוא הבכור, אף כי יוסף הציבו לימינו? האם הבין שהוא מסתכן בהורשת מריבות-האחים לדור נוסף? ובכל מקרה, איזו סיבה הייתה לישראל להעדיף את אפרים? זו פגישתו הראשונה עם נכדיו אפרים ומנשה. לא הייתה לו הזדמנות להתרשם מאישיותם. הגורמים שהובילוהו להכרעות הקודמות לא היו קיימים הפעם. מדוע העדיף יעקב את אפרים על פני מנשה?

יעקב ידע שני דברים, ובהם טמון ההסבר. הוא ידע ששהותה של המשפחה במצרים תתארך עד מאוד. לפני שיצא מארץ כנען כדי לפגוש את יוסף, אלוהים נראה אליו בחזון ואמר לו:

"אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה; כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה – וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה! וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ".

בראשית מו, ג-ד

זו הייתה, במילים אחרות, תחילתה של הגלות הארוכה שאלוהים בישר לאברהם שתהיה מנת חלקם של צאצאיו, בחזון שהתורה מתארת ככזה שנלוותה אליו "אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה" (בראשית טו, יב). הדבר השני שיעקב ידע הוא שמותיהם של נכדיו, מנשה ואפרים. ודי היה בצירוף שתי העובדות הללו.

כשיוסף עלה לגדולה, ומאסיר נעשה למשנה למלך מצרים, הוא התחתן והוליד שני בנים. כך מתארת התורה את הולדתם:

וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב, אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן. וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה, "כִּי נַשַּׁנִי אֱ-לֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי", וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם, "כִּי הִפְרַנִי אֱ-לֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי".

בראשית מא, נ-נב

בתמציתיות עילאית רומזת כאן התורה לחוויית גלות שעתידה הייתה להישנות פעמים רבות לאורך הדורות. אלה הם שני שלבים שעברו על יוסף בהיותו משנה למלך. תחילה, הוא חש הקלה. הוא כבר אינו עבד ואינו אסיר. הוא עלה לגדוּלה. בארץ כנען הוא היה צעיר הבנים במשפחת רועים נוודים. והנה הוא גדול האומה החזקה בעולם, שני רק לפרעה בדרגה ובכוח. אין בארמון מי שיזכיר לו מאין בא. בטבעת פרעה שעל ידו, בבגדי השש שלו וברביד הזהב שעל צווארו, הוא נסיך מצרי (כמשה, לימים). עברו נשתכח ממנו וצלל בתהום הנשייה. זה פירוש שמו של מנשה.

בחלוף העיתים התדפקו רגשות חדשים על לוח ליבו של יוסף. נכון, הוא נסיך והוא הגשים את חלום נעוריו. אבל העם המצרי אינו עַמו ותרבות מצרים אינה תרבותו. משפחתו, העוסקת במקצוע הרעייה הבזוי במצרים, החיה  בפריפריית כנען הפרימיטיבית, היא בכל זאת משפחתו וצור מחצבתו. ועם כל עליבותה לכאורה, דווקא אליה דיבר האלוהים; לא אלֵי השמש והנהר והמוות מהפנתאון המצרי, אלא אלוהים בורא שמיים וארץ, השוכן לא במקדשים ובפירמידות ובמרכבות מופזות אלא בלב האדם, ומשם הוא מדבר באוזניו ומרומם משפחה פשוטה אל פסגות הרוח.

תמורה חלה ביוסף לקראת הולדת בנו השני. שינוי עומק. הצלחתו החומרית עוד הייתה בשיאה – "הִפְרַנִי אֱ-לֹהִים" – אך מצרים הייתה בעיניו "אֶרֶץ עָנְיִי"ֹ. למה? כי היא גלות. אבחנה סוציולוגית ידועה על אוכלוסיות מהגרים, המוכרת בשם 'חוק הַנְסֶן', אומרת כי הדור השני מנסה לזכור מה שהדור הראשון ניסה לשכוח. יוסף עבר בעצמו את השינוי הזה, ובמהירות רבה: עוד לפני הולדת בנו השני. כשקרא לו בשם אפרים ודאי עוד זכר כי אך לא מכבר, בהולדת מנשה, ניסה לשכוח מיהו, מאין בא, לאן הוא שייך. עכשיו הוא רוצה לזכור.

ואם כך, העדפתו של ישראל כלפי אפרים אינה קשורה לגילים, כי אם לשמות. ביודעו כי שניים אלה הם שני בני משפחתו הראשונים הנולדים בגלות, וביודעו גם כי גלות זו תהיה ממושכת ולפרקים אף קשה ואפלה, גלות של אימה חשֵכה, הוא רצה לאותת לכל הדורות הבאים, דורות הגלות, ממנשה ואפרים והלאה, כי תמיד יהיה מתח בין התשוקה לשכוח לבין חיק הזיכרון: בין החשק להתבולל, לאמץ את התרבות המקומית, לאלחש את תקוות השיבה – לבין הידיעה שזוהי "גלות", שאנחנו חלק מסיפור גדול יותר, שבסוף הדרך מחכה לנו המולדת. יש ברכה בשכחה, בנשייה של מנשה – אך גדולה ממנה ברכת הזיכרון של אפרים, זיכרון העבר והעתיד שהוא חלק מהם.

1. באילו דרכים עשויים אנשים כיום "לשכוח" מאין באו בלי להתכוון לכך?
2. אילו מסורות או סיפורים עוזרים לכם לזכור את הדברים החשובים ביותר למשפחתכם?
3. איך לדעתכם מכינים סיפורי בראשית את עם ישראל לקראת עתידו?