הרב שאול (סול) ברמן כתב את המבוא למהדורת סידור ארטסקרול של מועצת הרבנים של אמריקה. הוא מקדיש את המבוא לדרשה נאה מאוד על המילה הפותחת את פרשת ויגש. הספר אינו מצוי כל כך מחוץ לצפון אמריקה, ולכן אתמצת את מאמרו כאן.
אנו נוהגים ללכת שלוש פסיעות קדימה בתחילת תפילת עמידה. הפסיעות הללו מסמלות התקרבות פורמלית אל השכינה. כביכול, הותר לנו להיכנס אל החצר הפנימית בארמון, ואנו ניגשים להשמיע את בקשתנו לפני מלך מלכי המלכים.
רבי אלעזר בן יהודה (1165–1230 בערך), בעל ספר הרוקח, העלה הבחנה מרתקת: שלוש הפסיעות שלנו, כשאנו ניגשים אל ה', באות כנגד שלוש הפעמים שהמילה "ויגש" מופיעה במקרא בקשר לתפילה ותחנון.
הפעם הראשונה באה כאשר אברהם שומע על כוונתו של אלוהים להשחית את סדום ועמורה ואת ערי הכיכר. "וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר, הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?... הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" (בראשית יח, כג-כה).
הפעם השנייה מופיעה בפרשת השבוע שלנו. גביע הכסף של יוסף נמצא באמתחת בנימין, בהתאם לתוכניתו של יוסף. יוסף, שאחיו עוד אינם מזהים אותו, אומר שבנימין יצטרך להישאר אצלו כעבד, ושאר האחים יכולים ללכת. יהודה, שנתן ליעקב ערבות אישית לחזרתו של בנימין בשלום ממצרים, פועל עתה לשחרור האח הצעיר. "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי" (בראשית מד, יח).
הפעם השלישית מגיעה בעימות הגדול בהר הכרמל בין אליהו הנביא לבין ארבע מאות וחמישים נביאי הבעל. אליהו מציע מבחן. כל צד יערוך מזבח ויקרא בשם אלוהיו. מי שעל מזבחו תוקד אש משמיים הוא האל האמיתי. נביאי הבעל עורכים את מזבחו ומבקשים מהבעל שיענה להם וישלח אש. דבר אינו קורה. הם זועקים כל היום, צועקים, מתגודדים בחרבות וברמחים עד שדמם נשפך, ואש אין. ואז, "וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר: ה' אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱ-לֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (מל"א יח, לו). אש ה' נופלת מן השמיים ואוכלת את העולָה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר ואפילו את המים אשר בתעלה. העם רואה ונופל על פניו וקורא "ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים! ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים"" (שם, לט). אנו אומרים משפט זה שבע פעמים בסוף תפילת נעילה ביום הכיפורים.
שלוש גישות, שלוש תפילות, והן שונות מאוד זו מזו. אברהם מבקש צדק. יהודה מבקש רחמים. אליהו מבקש את התגלות האל.
אברהם מתפלל למען זרים – תושבי סדום והסביבה. אנחנו יודעים שהם רשעים. התורה סיפרה לנו על כך ככר מזמן, כשלוט נפרד לראשונה מאברהם והלך לגור בסדום (בראשית יג, יג). ובכל זאת אברהם מודאג מגורלם. הוא מתחנן להגנתם. אברהם מדבר בשמה של ברית הסולידריות האנושית.
יהודה מפציר ביוסף למען אחיו בנימין ולמען אביו יעקב שלא יוכל לשאת אובדן בן אהוב נוסף. הוא מדבר בשם המשפחה ושלמותה, בשם עבותות הרגש הקושרות בין שארי הבשר.
אליהו מדבר אל אלוהים למען אלוהים, כביכול. הוא רוצה שהעם יחדל לעבוד אלילים וישוב אל אמונת אבותיו, אל האל האחד שחילץ אותו ממצרים ואימצוֹ אל חיקו באהבה. על ראש דאגותיו נמצאת ריבונות האל על העם. בהמשך, כשאלוהים מתגלה אל אליהו בהר חורב, אומר אליהו "וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱ-לֹהֵי צְבָאוֹת" (מל"א יט, י). הוא מדבר בשם כבוד ה' עצמו.
גם ההתייחסות העצמית של כל אחד מהם שונה. אברהם מציג את עצמו בתפילתו במילים "הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲ-דֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז). יהודה מתאר את עצמו בפנייתו אל יוסף כ"עַבְדְּךָ", עבדו של שליט מצרים. ואליהו מזדהה כנביא: "וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי" (מל"א, יט, י). אברהם מייצג את תחושת הייראה לנוכח השכינה והאינסוף, יהודי מבטא את רגשי הקטנוּת לנוכח מלוכה, ואליהו מגלם את ההדר והתפארת של נושאי דבר האל.
שלוש הגישות הללו תואמות את שלוש הברכות הראשונות בתפילת העמידה, אלו שאנו אומרים לאחר שלוש הפסיעות שלנו קדימה. הברכה הראשונה היא ברכת האבות, ברכת מגן אברהם. אלוהים, נאמר בה, "זוכר חסדי אבות". הדבר מזכיר לנו את תפילתו של אברהם.
הברכה השנייה היא ברכת גבורות, והיא עוסקת בממשלת ה' בעולם. "סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים ומקיים אמונתו לישני עפר". באומרנו מילים אלו אנו דומים ליהודה בעומדו לפני המשנה למלך מצרים, יוסף: עמידתו של משרת או נתין בפני הריבונות והשררה.
הברכה השלישית היא ברכת קדושת ה', שעניינה הכרתם של בני האדם באלוהים: כאשר פעולה מסוימת גורמת לאנשים להיות מודעים לקיום ה', אנחנו קוראים לה "קידוש השם". זה בדיוק מה שאליהו ניסה, ואף הצליח, לעשות בכרמל.
שלוש הברכות, ושלושת התפילות והתחנונים של "ויגש", מייצגים את מלוא קשת הרגשות והדאגות שאנו נושאים אל מעשה התפילה. כשאנחנו פוסעים שלוש פסיעות בתחילת כל תפילת עמידה, אנו פוסעים בעקבותיהם של שלושה ענקי רוח, אברהם, יהודה ואליהו, ומשחזרים את המפגשים הגדולים שלהם עם האל.
ב-21 ביולי 1969 השמיע ניל ארמסטרונג, האדם הראשון שהציג את כף רגלו על הירח, את המילים המפורסמות "צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות". שלושה צעדים היסטוריים של האנושות, גדולים לא פחות, מיוצגים בשלושת צעדינו הקטנים לקראת השכינה.
- נסו להיזכר בעוד מקרים בתנ"ך שבהם אדם ניגש אל ה' – לאו דווקא כאלה שמופיעה בהם המילה "ויגש".
- אילו צעדים אתם יכולים לנקוט בחייכם שלכם כדי "לגשת" אל הקב"ה? איך הם ייראו בסדר יומכם השגרתי?
- איך ניגשתם אל ה' במקרים שקראתם אליו בתפילותיכם?
עוד על ויגש
להתרחק ולגשת
מסגוּר מחדָש
הולדת הסליחה
המנהיג הבלתי צפוי
העתיד של העבר
העוד אבי אוהבני?
הפסיכותרפיסט הראשון
