מנהיג קורא ליטול אחריות

כשמילים מצמיחות כנפיים, הן מתחברות לכדי שיר. כך הן עושות בפרשתנו, כאשר משה כבר שומע את צעדיו הקרבים של מלאך המוות ומתכונן להיפרד מחייו בעולם הזה. הוא מדבר בלהט שלא כתמול שלשום. לשונו חדה ואפילו דוקרת. חשוב לו שמילותיו האחרונות לא תישכחנה. את האמת הגלומה בהן הוא משמיע, בדרך זו או אחרת, כבר ארבעים שנה – אך מידה גדושה כל כך של רגש לא נלוותה אליה עד היום. הנה, כך זה מתחיל:

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה,

וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי. ... 

הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט.

אֵ-ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא. 

שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם, דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל. 

הֲ לַה' תִּגְמְלוּ זֹאת, עַם נָבָל וְלֹא חָכָם?

הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ, הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ.

דברים לב, א-ו

אל תאשימו את אלוהים כשהדברים אינם כשורה: זהו המסר הלוהב של משה. אל תאמינו, הוא אומר, שה' קיים כדי לשרת אותנו. אנחנו קיימים כדי לשרת אותו, וכדי להיות בידיו ברכה לעולם. ה' הוא ישר; הפתלתלים ומרמֵי-עצמם הם אנחנו. אין זה מתפקידו להסיר מאיתנו אחריות. להפך, הוא קורא לנו ליטול אחריות.

במילים אלו חותם משה את הדרמה שהחלה עם אדם וחוה בגן עדן. כשהם חטאו, אדם האשים את האישה, והאישה האשימה את הנחש. כך זה היה בימי בראשית, וכך זה גם עכשיו, במאה העשרים ואחת המחולנת.

סיפורה של האנושות הוא, ברוב רובו, סיפור של בריחה מאחריות. העבריינים מתחלפים, אבל  תחושת הקרבּנוּת לעולם נשארת. זה לא אני שלא בסדר. מי שלא בסדר הם הפוליטיקאים. או התקשורת. או הבנקאים. או הגֶנים שלי. או ההורים שלי. או השיטה: הקפיטליזם, הקומוניזם או כל דבר בקשת שביניהם. ויותר מכול, זו אשמתם של האחרים, אלה שאינם כמונו. הכופרים, בני השטן, ילדי החושך, הבלתי גאולים. מבצעי הפשעים הגדולים ביותר נגד האנושות, לכל אורך ההיסטוריה, היו משוכנעים ש"זה לא הם". שהם רק מילאו פקודות. וכשלא נשאר את מי להאשים, תמיד אפשר להאשים את אלוהים. או אם אינך מאמין באלוהים, האשם את אלה שכן מאמינים בו. טבע האדם לנסות לברוח מאחריות.

בזאת נפלֵית היהדות מכל יתר האמונות. בגלל הדבר הזה יש המעריצים את היהודים, אך בגללו יש גם רבים השונאים אותם. כי היהדות היא קריאתו של אלוהים לאחריות אנושית. מקריאה זו אי אפשר להתחבא, כפי שגילו אדם וחוה כשניסו לעשות זאת – ואי אפשר לברוח, כפי שלמד יונה בבטן הדג.

פרפראזה פרוזאית לַמסר של משה בשירת הפרידה הגדולה הזו שלו תיראה כך: 

"בני עמי האהובים. הובלתי אתכם ארבעים שנה, וימיי באים אל קצם. מזה כחודש, מאז התחלתי לשאת באוזניכם את נאומי הארוך, אני מנסה לומר לכם את הדברים החשובים ביותר הנוגעים לעברכם ולעתידכם. אני מפציר בכם לא לשכוח אותם.

"הוריכם היו עבדים. ה' הביא אותם ואתכם אל החופש. אבל החופש הוא רק שלילתה של העבדות: אתם חופשיים, כלומר אינכם כפופים לפקודות של איש. אין לזלזל בחופש, שכן החיים בלעדיו טעמם כטעם לחם העוני והמרור. אכלו אותם אחת לשנה, כדי שלא תשכחו מאין באתם ומי הוציאכם משם.

"אך אל תחשבו שהחופש לבדו די בו לקיים חברה חופשית. כאשר כולם חופשיים ועושים את הישר  בעיניהם, התוצאה היא אנרכיה, לא חופש. לחברה חופשית נדרשת חירות: חופש חיובי ומחייב, המתקיים רק כאשר הבריות מפנימים את הרגלי האיפוק, וכאשר החופש של אדם אחד אינו נקנה במחיר החופש של רעהו.

"על כן לימדתי אתכם את כל המצוות, החוקים והמשפטים האלה. אין הם כללים שרירותיים. אף לא אחד מהם ניתן רק משום שה' אוהב לתת חוקים. ה' נתן חוקים למבנה החומר עצמו – חוקים שכּוֹננו יקום עצום, מופלא, שכמעט אין לשערו. לוּ הסתכם כל רצונו של ה' במתן חוקים, היה מסתפק בהשתת חוקים על אותם ברואים המצייתים לחוקים מטבעם: החומר נטול התודעה, וצורות החיים שאינן יודעות את החירות.

"המצוות שה' נתן לי, ושאני נתתין לכם, קיימות לא למענו של ה', אלא למענכם. הוא נתן לנו את החופש, המצרך היקר והנדיר והמופלא מכל הדברים לבד מן החיים עצמם. אך עם החופש באה אחריות. ופירושה הוא שמחובתנו להסתכן ולפעול. ה' נתן לנו את ארץ ישראל, אבל אנו נצטרך לכבוש אותה בעצמנו. הוא נתן לנו את האדמה הטובה, אבל אנו צריכים לקום ולעשות מעשים: לחרוש, לזרוע ולקצור. הוא נתן לנו גוף, אבל אנו צריכים לקיים אותו ולרפא אותו. 

"ה' הוא אבינו; הוא ברא אותנו והעמיד אותנו על מכוננו. אבל הורים אינם יכולים לחיות את חיי ילדיהם. הם יכולים רק להראות להם, בחינוך ובאהבה, איך נכון לחיות. ועל כן, אם יום אחד הדברים לא יהיו כשורה, אל תאשימו את ה'. לא הוא שהשחית דרכו, אלא אתם. הוא צדיק וישר; אנחנו אלה שלפעמים מתעקמים ומעקמים". עד כאן המסר של שירת האזינו בלשוננו. 

זוהי אתיקת האחריות של התורה. מעולם לא הושמעה הערכה מחמיאה יותר למהותו של האדם. מעולם לא הואצל תפקיד נכבד יותר על בני תמותה בשר ודם.

יש דתות הרואות את בני האדם כמושחתים עד העצם, כמוכתמים בחטא קדמון, כמי שבלי ברכת הא-ל לא יהיה בידם להגיע אל הטוּב. לא כן סבורה היהדות. היא גם איננה רואה את הדת ככניעה עיוורת לרצון הא-ל. יש אמונות הגורסות כך. לא אמונתנו. 

איננו רואים את בני האדם כפי שראו אותם עובדי האלילים וכוחות הטבע – כצעצועים בידיהם של אלים גחמנים. איננו רואים אותם כפי שרואים אותם אי אלה מדענים, כחומר בלבד, כמכשיר שִכפול של גנים, כאוסף של כימיקלים המופעלים בדחפים חשמליים מן המוח, בלי הוד ובלי קדושה, דיירי עראי בעולם ריק ממשמעות שנוצר בלי שום סיבה ושיום אחד, שוב בלי סיבה, גם יחדל.

אנחנו מאמינים שהננו עשויים בצלם אלוהים, חופשיים כשם שאלוהים חופשי, יצירתיים כשם שהוא יצירתי. אומנם אנו מתקיימים בקנה מידה קטן לאין סוף ומוגבל – ועדיין: בכל מרחביו הכבירים של היקום, האדם הוא הנקודה היחידה שבה ההוויה מודעת לעצמה, צורת החיים היחידה שבכוחה לעצב את גורלה: בוחר, ועל כן חופשי, ועל כן אחראי. היהדות היא קריאתו של אלוהים לאחריות. 

ופירוש הדבר: אל תִתקרְבְּנו. אל תאמינו כמו היוונים שהגורל עיוור וקשיח, שהבשורה שמשמיע האורקל בדלפי נכתבה ונחתמה עוד בטרם לידתנו, שכמו לאיוס ואדיפוס לעולם לא נימלט מעבותות הגזֵרה. זוהי תפיסה טרגית של חיי האדם. במידה מסוימת, ובאופנים אחרים, היו שותפים לה שפינוזה, מרקס ופרויד, הטריומוויראט הגדול של יהודים-במוצאם שדחו את היהדות ואת כל מפעלותיה.

אמונתנו אחרת. כמו ויקטור פראנקל, ניצול אושוויץ, ואהרן בק, ממייסדי התרפיה הקוגניטיבית-התנהגותית, אנו מאמינים כי אנו מוגדרים לא באמצעות האירועים הפוקדים אותנו, אלא על פי תגובתנו להם; ותגובה זו, מצדה, נקבעת על פי הפרשנות שאנחנו נותנים למה שקורה לנו. אם נשנה את צורת החשיבה שלנו – ובכוחנו לעשות זאת, בזכות הגמישות של המוח – נוכל לשנות את הרגשתנו ואת אופן פעולתנו. הגורל אף פעם איננו סופי. גזרות רעות עלולות להיות, אבל תשובה, תפילה וצדקה מעבירות אותן. ומה שאיננו יכולים לעשות לבדנו בכוחנו לעשות ביחד, שכן אנו מאמינים כי "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (בראשית ב', יח).

מתוך כך פיתחו היהודים את מוסר האשְמה – המנוגד למוסר היווני, מוסר הבושה. מוסר של אשמה מבחין בחדות בין האדם לבין המעשה, בין החוטא לבין החטא. היות שמעשינו אינם מגדירים אותנו לגמרי, יש בתוכנו גרעין שנשאר זך – "אלוהיי, נשמה שנתת בי טהורה היא" – ועל כן, יהיו מעשינו רעים כאשר יהיו, תמיד נוכל לחזור בתשובה ולהיטהר. מכאן נוצרת שָׂפה של תקווה, שהיא הכוח היחיד החזק דיו להביס תרבות של ייאוש.

כוח זה של תקווה, הצומח בכל מקום שאהבתו של ה' וכפרתו מעמידים חופש ואחריות אצל האדם, הוא אשר הפך את היהדות לכוח מוסרי בעיני כל מי שלבו פתוח ועיניו בראשו. אבל תקווה זו, אומר משה בלהט הצורב בנו בכל פעם שאנו חוזרים אל דבריו, תקווה זו איננה נולדת מעצמה. דרוש עמל כדי לזכות בה. הדרך היחידה להשיגה היא לא להאשים את אלוהים. הוא איננו מושחת. הפגם מצוי בנו, ילדיו. אם אנו שואפים לעולם טוב יותר, אנחנו צריכים ליצור עולם זה. ה' מלמד אותנו, מראה לנו את הדרך, סולח לנו כשאנו כושלים ומרים אותנו כשאנו נופלים, אבל את העולם הטוב יותר עלינו לבנות בכוחות עצמנו. תמורה מתחוללת בנו לא על ידי מה שה' עושה למעננו, אלא על ידי מה שאנחנו עושים למענו.

בני האדם הראשונים איבדו את גן העדן כאשר ניסו לברוח מאחריות. עולמנו ישוב להיות כגן עדן מקֶדם רק אם נישא באחריות וניעשה לאומה של מנהיגים, שכל אחד מהם מכבד את השונים ממנו ומפַנה להם מקום. אנשים אינם אוהבים אנשים שמזכירים להם את דבר אחריותם. זוהי אחת הסיבות לשנאת היהודים לאורך הדורות; כמובן, רק אחת הסיבות. אולם אנו איננו נותנים לשונים מאיתנו להגדיר אותנו. להיות יהודי פירושו להיות מוגדר רק בידי האחד הגדול האוהב אותנו, הקב"ה.

התעלומה הגדולה מכולן איננה אמונתנו באלוהים אלא אמונתו של אלוהים בנו. ולוואי ותנסוך בנו אמונה זו כוחות להישמע לקריאתו של ה' לאחריות, ולהיחלץ לרפא אחדים מפצעיו של עולמנו: עולם כואב ובכל זאת עולם מופלא.

1. מה ההבדל בין חופש לחירות?

2. מה, לדברי משה, עלינו לעשות כשהדברים אינם כשורה (וממה עלינו להימנע)?

3. למה אנו מתכוונים באומרנו שהיהדות היא "קריאה לאחריות"?