האיש משה

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר: "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה, הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ, וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה. וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ... כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

דברים לב, מח-נב

כך באים אל סופם חייו של גדול מנהיגי ישראל בכל הדורות: משה – המנהיג, המשחרר, המחוקק, האיש שהוציא לחופשי קבוצה של עבדים, הפך אוסף מפולג של יחידים לאומה, ועשה אומה זו לעם הנצח. משה תיווך בין העם לאלוהיו, עשה אותות ומופתים, נתן לעם את חוקיו, נאבק בהם כאשר חטאו, נאבק למענם כשהתפלל לה' שיסלח להם, נתן להם את חייו, ולבבו נשבר בעטיים כשהכזיבו פעם אחר פעם את ציפיותיו הגדולות.

כל תקופה – ודמות משה שלה. בקרב חז"ל, אלה הקרובים יותר אל המיסטיקה ראו במשה את האיש שעלה לשמיים בעת מתן תורה, ושם היה עליו להתווכח עם המלאכים שהתנגדו לרעיון שמתנה יקרה זו תימסר לילוּד אישה. ה' אמר למשה לענות להם, ולמשה היה מענה מכריע: "כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות [שבת]? ... מה כתיב בה? 'כבד את אביך ואת אמך'; אב ואם יש לכם? שוב, מה כתיב בה? 'לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב': קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם?"[1] זהו משה המתווכח עם מלאכים ויכול להם.

אחרים מבין חכמינו ראו בו את "משה רבֵּנו": רב ומורה הלכה. בתפקידו זה הם זיהו סמכות עצומה; כדי כך, שאמרו במדרש כי כאשר התפלל משה לה' שיסלח לעם על חטא העגל, ה' ענה שאינו יכול: "משה, כבר נשבעתי: 'זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם' (שמות כב, יט), ודבר שבועה שיצא מפי איני מחזירו". משה ענה: "ריבון העולם, ולא נתת לי הפרה של נדרים? ... דין הוא שתתיר את נדרך כאשר צִוִּיתני להתיר לאחרים". ממשיך המדרש ומספר: "מיד נתעטף בטליתו וישב לו כזקן, והקדוש ברוך הוא עומד כשואל נדרו". עד כדי כך: משה, כמעין דיין, התיר לה' את נדרו.[2]

בעיניו של פילון האלכסנדרוני, הפילוסוף היהודי בן המאה הראשונה לספירה, משה היה מלך-פילוסוף מהסוג שתואר ב'המדינה' לאפלטון.[3] הוא מושל באומה, מחוקק את חוקיה, מייסד את טקסיה, ומתנהל בכבוד ובהוד. הוא חכם, שקול וקר רוח. זהו משה היווני, שביטוי חזותי למהותו יש אולי בפסלו המפורסם של מיכלאנג'לו 'משה'.

לדעת הרמב"ם, משה היה שונה תכלית שוני משאר הנביאים – וההבדלים הם ארבעה במספר. ראשית, נביאים אחרים התנבאו "בחלום ובמראה", ואילו משה התנבא כשהוא ער ועומד. שנית, אל האחרים דיבר ה' במשל ובחידה, ואילו אל משה הוא דיבר ישירות ובהירוֹת. שלישית, יתר הנביאים נבהלו כשה' הופיע בחזונם, אך על משה נאמר "וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" (שמות לג, יא). ורביעית, נביאים אחרים נזקקו להכנות מרובות כדי שתשרה עליהם רוח הקודש; משה לעומת זאת דיבר אל ה' כל אימת שרצה או חש צורך, "שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת".[4]

אבל המרגש כל כך בדמותו של משה בתורה אינו אחד מאלה. המרגש מכול הוא שמשה מופיע לעינינו כאדם במהותו. אין דת המתעקשת ביֶתר עמקות ושיטתיות מן היהדות על השוני המוחלט בין אל לאדם, בין שמיים לארץ, בין המוחלט לסופי. תרבויות אחרות טשטשו את הגבול, והניחו לבני אדם מסוימים להצטייר כדמויי אלים, כמושלמים, כנטולי פגמים. גם בתוך היהדות התקיימה תמיד נטייה כזאת, אף כי בשוליים: לראות את החכמים כקדושים ואת גדולי התורה כמלאכים, להחליק על ספקותיהם ועל חסרונותיהם ולהופכם להתגלמויות על-אנושיות של שלמוּת. אבל התנ"ך גדול מכך. הוא מספר לנו שאלוהים, שלעולם אינו מחסיר מהיותו אלוה ולו כמלוא נימה, אף פעם אינו מבקש מאיתנו בני האדם שנהיה יותר מאשר רק-בני-אדם.

משה הוא אדם. אנחנו רואים אותו בייאושו, כשהוא שואל את נפשו למות. אנחנו רואים אותו מאבד את עשתונותיו. אנחנו רואים אותו על סף אובדן אמונתו בעם שהוא נועד להנהיג. אנחנו רואים אותו מתחנן שיורשה לו לעבור את הירדן ולהיכנס לארץ. משה הוא גיבורם של אלה הנאבקים עם המצב הקיים, עם העולם כפי-שהוא והאנשים כפי-שהם, ויודעים כי "לא עליך המלאכה לגמור – ולא אתה בן-חורין להיבטל ממנה".[5]

התורה מדגישה, "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" כדי שקברו של משה לא ייעשה לאתר צליינות או פולחן. קל מדי להפוך בני אדם, אחרי מותם, לקדושים ולאלים-למחצה. התורה מתנגדת לכך בכל תוקף. "כל אדם ואדם", כתב הרמב"ם, "ראוי להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירבעם".^[6]

משה מתקיים ביהדות לא כמוקד לפולחן אלא כדמות מופת שכל אחד מאיתנו מוזמן לשאת אליה עיניים. הוא הסמל הנצחי לאדם שעלה לגדולה בזכות מה ששאף אליו, לאו דווקא בזכות הישגיו הממשיים. התארים שהתורה מצמידה לשמו – "הָאִישׁ מֹשֶׁה" (במדבר יב, ג), "עֹבֵד ה'" (דברים לד, ו), "אִישׁ הָאֱ-לֹהִים" (דברים לג, א) – מרשימים דווקא בשל צניעותם. משה ממשיך לשאוף.

ב-3 באפריל 1968 נשא מרטין לותר קינג דרשה בכנסייה בממפיס, במדינת טנסי. בסוף דבריו התייחס ליום האחרון בחייו של משה – עת לקח ה' את האיש שהוציא את עמו לחופש והוליכו אל ראש הר שממנו יוכל לראות מרחוק את מחוז חפצו שיישאר נעול בפניו. וכך, לדברי קינג, הרגיש אותו ערב:

כל רצוני הוא לעשות את רצון האל. והוא הרשה לי לעלות להר. השקפתי משם וראיתי את הארץ המובטחת. אולי לא אזכה להיכנס אליה אתכם, אבל רצוני שתדעו הערב כי אנחנו, כעם, ניכנס אל הארץ המובטחת.

הערב ההוא היה האחרון בחייו של מרטין לותר קינג. למוחרת הוא נרצח. הנה כי כן, אותו מטיף נוצרי צעיר, שטרם מלאו לו ארבעים, אשר הנהיג את התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית, הזדהה בדבריו האחרונים לא עם דמות נוצרית אלא עם משה.

העוצמה בסיפורו של משה מצויה דווקא בכך שהוא מאשר לנו את היותנו בני תמותה. יש הסברים רבים מדוע לא הורשה משה להיכנס לארץ היעודה. טענתי במקום אחר שזה פשוט מפני ש"דור דור ודורשיו",[7] והאיש המסוגל להוציא עם מעבדות איננו בהכרח האיש בעל הכישורים המתאימים להוביל את הדור הבא של עם זה אל אתגריו החדשים והשונים מאוד. אין אידאל אחד של מנהיגות המתאים לכל הזמנים ולכל המצבים.

פרנץ קפקא ביטא אמיתה אחרת, משכנעת לא פחות:

כל ימיו הוא נושא את עיניו לכנען. לא יאומן כי לא יראה את הארץ אלא לפני מותו. רק משמעות אחת יכולה להיות למבט אחרון זה – להראות במה לא-שלמים הם חיי-האדם, לא-שלמים משום שחיים כאלה יוכלו להימשך עד לאין קץ ובכל זאת לא יהיו אלא הרף-עין אחד. משה אינו בא לארץ כנען לא משום שחייו היו קצרים מדי, אלא משום שחייו היו חיים אנושיים.[8]

מה אם כן אומר לנו סיפורו של משה? שנכון הוא להילחם למען הצדק גם נגד משטרים הנראים יצוקים בבטון. שאלוהים איתנו כשאנו נוקטים עמדה ברורה נגד דיכוי. שאנחנו חייבים להאמין באנשים שאנו מנהיגים, וכאשר אובד לנו האמון בהם איננו יכולים להנהיגם עוד. ששינוי, אם גם שינוי איטי, הוא ממשי, ושרעיונות נאצלים משנים אנשים גם אם הדבר אורך מאות שנים.

בתיאור ציורי מופלא, התורה אומרת על משה כי היה "בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ, לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" (דברים לד, ז). תמיד חשבתי שאלה הם שני תיאורים נפרדים, עד שהבנתי שהראשון הוא ההסבר לשני. למה לא נס לחו של משה? למה כוחו לא עזבהו? כי עינו לא כהתה: כי הוא לא איבד את האידאלים שהנחו אותו בצעירותו. אף כי לפעמים איבד את אמונתו בעצמו וביכולת ההנהגה שלו, הוא לא חדל לרגע להאמין בתכלית שלה: בה', בעבודתו, בחופש, בצדק, בטוב, בקדוש. מילותיו באחרון ימיו היו לוהבות כפי שהיו בבוקר חייו ובמיטב שנותיו.

זהו משה, האיש שסירב "להימוג בשלווה בלילה האפל", הסמל הנצחי ליכולתו של אדם להיעשות לענק של חיי המוסר בלי לחדול להיות אנושי. אלו הן הגדוּלה והענווה שבשאיפה להיות "עֶבֶד ה'".

[1] שבת פח ע"ב – פט ע"א.

[2] שמות רבה מג, ד.

[3] בספרו של פילון חיי משה.

[4] הלכות יסודי התורה ז, ו.

[5] משנה, אבות ב, טז.

[6] משנה תורה, הלכות תשובה ה, ב.

[7] עבודה זרה ה ע"א.

[8] פרנץ קאפקא, יומנים: 1914–1923, מגרמנית: חיים איזק, תל-אביב: שוקן, תשל"ט, עמ' 162. הרשומה מיום 19 באוקטובר 1921.

1. איזה לקח מחיי משה הוא לדעתכם החשוב ביותר לאנשים בני זמננו?
2. האם ההתבוננות בצד האנושי של משה מפחיתה את ערכו בעיניכם, או מקלה עליכם להזדהות איתו?
3. מרטין לותר קינג השווה מצבו לזה של משה. מה זה אומר לכם על כוחו האוניברסלי של סיפור משה?