מונהגוּת

בחודש האחרון לחייו אסף משה את בני עמו. הוא הדריך אותם באשר למצוות שיצטרכו לשמור, והזכיר להם את קורותיהם למן צאתם ממצרים. נאומיו נפרסים על פני ספר דברים. בתחילת נאומו הוא הזכיר את חטא המרגלים – החטא שעונשו מנע מהוריהם של מאזיניו להיכנס לארץ. הוא רצה שהדור החדש ילמד את הלקח ויישאנו עמו. נדרשו להם אמונה ועוז. כבר אז, דומה, היו שניים אלה ציוד הכרחי לכל יהודי.

אלא שסיפור המרגלים שבפי משה שונה מאוד מהסיפור המפורט המופיע בפרשת שלח לך (במדבר יג-יד), אשר תיאר את המאורע בעת התרחשותו, כמעט 39 שנים לאחור. נקודות חוסר-ההתאמה בין שני הסיפורים רבות ובולטות. כאן אני רוצה להתמקד בשתיים בלבד.

הראשונה: מי הציע לשלוח את המרגלים? בפרשת שלח לך, ה' הוא המורה למשה לעשות זאת. "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן..." (במדבר יג, א). בפרשתנו, העם דרש זאת: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ, נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ..." (דברים א, כב). מי אם כן יזם את שליחת המרגלים, ה' או העם? למענה לשאלה זו יש השפעה עצומה על הבנת הסיפור.

השנייה: מה הייתה שליחותם של המרגלים? בפרשתנו, המשך הפסוק שציטטנו הוא "וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ". שנים עשר האנשים הלכו לארץ כנען "וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ" (שם כד). שני פעלים משמשים אפוא אצלנו לציון המשימה: "לחפור" ו"לרגל".

כפי שציינו פה לפני שבועות ספורים, בשיחתנו לפרשת שלח לך, פעלים אלה כלל אינם נזכרים בפרשה ההיא. במקומם חוזר שלוש-עשרה פעם הפועל "לתור". עניינו אינו ריגול אלא סיור, חיפוש, התבוננות. גם בפרשתנו, כאשר משה מדבר לא על המרגלים אלא על ה', הוא אומר שה' הוא "הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם" (שם לג).

לדעת המלבי"ם, לתור פירושו לחפש את הטוב והיפה במקום, ואילו לחפור ולרגל משמעם לחפש את נקודות החולשה והפגיעוּת: כהבדל בין תייר למרגל. מדוע אם כן פרשתנו מציגה כמשימת ריגול שליחות שפרשת שלח לך הדגישה שאינה כזאת?

שתי השאלות הללו משתלבות בשאלה שלישית, המתעוררת למקרא הכרזה חריגה של משה בפרשתנו. משה מספר כי המרגלים והעם נענשו במניעת כניסתם לארץ המובטחת, ואז אומר:

גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר, גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם; יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה. אֹתוֹ חַזֵּק, כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל.

שם לז-לח

מוזר: לא מתאים למשה להאשים אחרים במה שלכאורה הוא כישלון שלו. יתרה מזאת, הדברים סותרים את עדותה של התורה עצמה, כי העונש שלא להיכנס לארץ ישראל הוטל על משה ועל אהרן בגלל חטא מי-מריבה בקדש. חטאם המדויק שנוי במחלוקת המפרשים. האם הוא טמון בכך שמשה היכה בסלע במקום לדבר אליו? אולי בכך שאיבד את עשתונותיו? אולי היה לעונש טעם אחר? בכל מקרה, ה' אמר אז למשה ולאהרן כך: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" (במדבר כ, יב). הדבר קרה כ-39 שנה אחרי חטא המרגלים.

את האי-התאמה בין הסיפורים מתרץ רד"ץ הופמן בכך שהסיפור בפרשת שלח לך מתאר את אשר קרה – ואילו בפרשתנו, כעבור שנות דור, הסיפור נועד לאזהרה. פרשת שלח לך הציעה סיפור היסטורי, ואילו פרשתנו היא דרשה. אלו הם שתי סוגות ספרותיות שונות, שתכליותיהן שונות אף הן.

רמב"ן מציע הסבר לדברי משה "גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר, גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם": משה היה מן הנענשים על חטא המרגלים יחד עם כל העם חוץ מיהושע וכלב, כלומר כבר אז נגזר עליו שלא להיכנס לארץ אלא למות במדבר; או אולי לא נענש בחטאו, אך בכל זאת צורף לנענשים כדי שלא יטענו נגדו שהוא מופלה לטובה מהעם שהוא מנהיג.

חלופה מרתקת לפירושים אלה מציע אברבנאל. ייתכן, הוא אומר, שמשה ואהרן נענשו לא על מי מריבה; דברי ה' אליהם שם נועדו להסיח את דעתנו מחטאיהם האמיתיים. ומהם? אצל אהרן, זהו חטא העגל. אצל משה, חטא המרגלים. הרמז לכך טמון בדברי משה בפרשתנו, "גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם".

אך מה חלקו של משה בחטא המרגלים? הרי לא הוא הציע לשלוח אותם. היוזמה הייתה של העם או של ה'. משה לא יצא למשימה. הוא לא חזר עם דו"ח. הוא לא ריפה את ידי העם. במה חטא משה? מדוע כעס עליו ה'? התשובה נעוצה בשתי שאלותינו הראשונות: מי הציע לשלוח את המרגלים – ולמה יש הבדל בין הפעלים המתארים את שליחותם בשתי הפרשות.

לדעת רש"י, שני הסיפורים, בשתי הפרשות, אינם גרסאות שונות לאותו אירוע. אלה הם שני חלקים של גרסה אחת. העם ביקש לשלוח את המרגלים – כמסופר בפרשת דברים. משה הביא את הבקשה בפני ה'. ה' קיבל את הבקשה, ותשובתו מופיעה בפתח פרשת שלח לך; המילים "שלח לך" אינן ציווי, אלא, כפי שרומזת המילה "לךָ", מתן רשות. כלשון רש"י: "שלח לך – לדעתך. אני איני מצווה לך. אם תרצה, שלח".

אלא שהרשות שניתנה למשה הייתה מוגבלת. העם ביקש מרגלים: "נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ". לכך לא נתן ה' רשות. הוא נקב במתכוון בפועל "לתור" – כלומר נתן רשות לשלוח אנשים לתור את הארץ, לחזור ולהעיד כי טובה היא מאוד מאוד, זבת חלב ודבש.

העם לא היה זקוק למרגלים. כדברי משה בפרשתנו, בשנות הנדודים ה' הלך "לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם – בָּאֵשׁ לַיְלָה, לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ, וּבֶעָנָן יוֹמָם" (דברים א, לג). למה העם היה זקוק? לתיירים, עדי ראייה ליופייה ולפוריותה של הארץ שהוא הולך אליה ועתיד להילחם עליה.

אלא שמשה לא הבהיר זאת כראוי. הוא הורה לשנים-עשר האנשים, "וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא, וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ: הֶחָזָק הוּא? הֲרָפֶה? הַמְעַט הוּא, אִם רָב? וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ: הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה? וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה, הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים?" (במדבר יג, יח-יט). הדברים אינם רחוקים כלל מהנחיות הניתנות למרגלים צבאיים.

כשעשרה מן האנשים חזרו ובפיהם דו"ח מדכדך, והעם נבעת, לפחות חלק מהאשמה על כך רבצה על משה. העם ביקש מרגלים; משה צריך היה להבהיר שהאנשים שהוא שולח לא יפעלו כמרגלים.

איך הגיע משה לידי תקלה כזאת? רש"י מציע תשובה. בפרשתנו נאמר "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ, נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ". העם נקהל על משה, לא באופן מכובד ובאמצעות נציגים; "בערבוביא", אומר רש"י. העם נהג כהמון, והמון עלול להיות מסוכן. התנהגות זו מזכירה את התנהגות העם בתחילת סיפור חטא העגל:

"וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר, וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו...".

שמות לב, א

אל מול המון זועם, לא תמיד מצליחים מנהיגים לשלוט במצב. מנהיגות אמיתית אינה אפשרית לנוכח טירופו של אספסוף. אם נכונה פרשנות זו, שגיאתו של משה הייתה דקה: הוא לא חידד את ההבדל שבין משימת ריגול לבין סיור תיירותי להעלאת מצב הרוח. לנוכח מצב רוחו הנוכחי, הנזעם, של העם, מעידה זו הייתה כמעט בלתי-נמנעת.

לזאת כיוון משה באומרו "גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם": ה' כעס עליי על כי לא הפגנתי מנהיגות חזקה יותר, אבל מנהיגות כזאת הייתה בלתי-אפשרית בגללכם; ליתר דיוק, בגלל הוריכם.

הדבר מזכירנו אמת יסודית אך כלל לא מתבקשת מאליה. ישנה הרצאת טד נאה על מנהיגות; פחות משלוש דקות של צפייה. זו הרצאתו של דֶרֶק סַייוֶורס "איך מתחילים תנועה".[i] הוא שואל, "מה הופך אדם למנהיג?", ועונה: "האדם הראשון ההולך אחריו".

ידועה מימרת חז"ל "עשה לך רב וקנה לך חבר".[ii] נדמה כי סדר המילים התבלבל. הרי אינך עושה לך רב (כלומר מורה); אתה קונה אותו, כלומר משלם לו. ומנגד, אינך קונה חבר; אתה מתחבר איתו, עושה לך חבר. אך לא כן הוא. המימרה מדויקת לחלוטין. אדם עושה לו רב על ידי כך שהוא מוכן ללמוד. אדם עושה לו מנהיג על ידי כך שהוא מוכן ללכת אחריו. כשאנשים אינם מוכנים להיות מונהגים, אפילו גדול המנהיגים אינו יכול להנהיג. כך קרה לאהרן בחטא העגל, כשההמון צבא עליו בדרישות; וכך, אף כי באופן מעודן הרבה יותר, קרה למשה בחטא המרגלים.

סבורני כי זו אחת הסיבות לבחירה ביהושע כיורשו של משה. היו מועמדים מעולים נוספים, כגון פינחס וכלב. אבל יהושע היה משָרתו של משה בשנות המדבר, כלומר המונהג האולטימטיבי. למופת כזה להליכה אחר מנהיג היה העם זקוק.

אני מאמין שהמונהגות היא אומנות חשובה וזנוחה. בין מונהגים למנהיגים מתקיימת שותפות הדדית של ציפיות ושל תביעות ושל כבוד. ביהדות, להיות מונהג אין פירושו להיות כנוע ולהסכין לכל פקודה בעיוורון נטול ביקורת. הבירור והוויכוח הם חלק ממערכת היחסים. אלא שלעתים קרובות מדי אנו זועקים על היעדר מנהיגות שעה שבעייתנו האמיתית היא היעדר מונהגוּת.

[i] Derek Sivers, “How to Start a Movement”.

[ii] משנה, אבות א, ו.