ספר חיים

זוהי הפתיחה המפורסמת ביותר, המלכותית ביותר והמשפיעה ביותר של ספר כלשהו:

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ, וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים "יְהִי אוֹר", וַיְהִי אוֹר.

ההבנה הרווחת של הפסוק הראשון היא מעין זו: בהתחלה, אלוהים ברא את השמיים ואת הארץ. על כן מפתיעה דרכו של רש"י, האהוב בפרשנים, בהתחילו את פירושו לחומש בראשית כך:

בְּרֵאשִׁית – אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל.

הנוכל להבין את הדברים כפשוטם? הייתכן שרבי יצחק, או רש"י לצורך העניין, מציע ברצינות שספר הספרים ייפתח באמצע – בשליש חומש שמות? שהתורה תעבור בשתיקה על בריאת העולם – שהיא, ככלות הכול, אחד מיסודות אמונת ישראל?

האם אפשר להבין את ההיסטוריה של עם ישראל בלי הפרהיסטוריה שלו, סיפורי אברהם ושרה וילדיהם? ואת הסיפורים הללו, האם אפשר להבין בלי לדעת מה קדם להם – אכזבותיו החוזרות של אלוהים מאדם וחוה, מקין, מדור המבול ומדור הפּלגה?

חמישים פרקי ספר בראשית, ופרקי הפתיחה של ספר שמות, הם ספר-המקורות לאמונה המקראית. הם הדבר הקרוב ביותר להצגת הפילוסופיה היהודית במקורותינו הקדומים. למה אם כן התכוון רבי יצחק?

הוא התכוון לדבר עמוק שאנחנו נוטים לשכוח. כדי להבין ספר, עלינו לדעת לאיזו סוגה הוא שייך.  היסטוריה או אגדה? תעודה או מיתוס? מהי השאלה שהוא משיב לה? ספר היסטוריה עונה על השאלה מה קרה. ספר קוסמולוגיה – ויהיה זה ספר מדע או מיתוס – עונה על השאלה למה זה קרה.

רבי יצחק אומר לנו שאם רצוננו להבין את התורה, עלינו לקרוא אותה כתורה, דהיינו כהוראה, כלימוד, כהדרכה, כחוק. תורה היא תשובה לשאלה איך ראוי לחיות. לכן מעלה רבי יצחק את השאלה למה התורה אינה מתחילה במצווה הראשונה שניתנה לישראל.

התורה איננה ספר היסטוריה, אף כי יש בה היסטוריה. היא איננה ספר מדע, אף כי, כפי שהראה הסוציולוג בן המאה ה-19 מקס ובר, פרק א בספר בראשית הוא מבוא חיוני למדע, שכן הוא מגלם את הפעם הראשונה שבה ראו אנשים את העולם כתוצר של רצון יוצר אחד, ועל כן כבעל פשר מכוון, ולא כגחמני ונעלם. התורה אינה ספר היסטוריה ואינה ספר מדע, אלא, ביסודה, היא ספר שעניינו איך לחיות.

כל מה שיש בה – לא רק המצוות אלא גם הסיפורים, ובתוכם סיפור הבריאה – נועד אך ורק להדרכה מוסרית ורוחנית.

התורה נעה בין תגי-תגים של פרטי-פרטים לבין חזונות נשגבים על העולם כולו ומקומנו בו. אך אף פעם אין היא מעמעמת את האבוקה שהיא מכוונת אל השאלות – מה ראוי שאעשה? איך ראוי שאחיה? איזה סוג אדם ראוי שאשאף להיות? זה מתחיל בבראשית א, בשאלה היסודית מכולן. משורר תהילים מנסח אותה כך: "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ?" (תהילים ח, ה).

"נאום על כבוד האדם", חיבורו של הוגה הרנסנס האיטלקי פיקו דלה מירנדולה מן המאה החמש-עשרה, היה מנקודות המפנה של הציוויליזציה המערבית. את הדברים הבאים שם חיבור זה בפי אלוהים, האומרם לאדם הראשון:

לא מושג מוגדר, גם לא חזות מסוימת ושי מיוחד העניקו לך, הו אדם, למען תוכל להשיג כל דבר אשר בו חפצת בתודעתך, ברצונך וברגשותיך; וכך הדבר הזה שלך יהיה. טבעם, המוגדר מראש, של היצורים האחרים, תחום בתוך גבולותיהם של חוקים שאנו קבענו. ואילו אתה, שלא תיאלץ להיות נתון בתוך שום סייג, לפי בחירתך – והלוא לשלטון בחירה זו נתתיך – תקבע אתה עצמך את מהות טבעך. במרכז העולם נתתיך למען תוכל לראות סביבך, ביתר נוחות, מה שמצוי בעולם. לא עשינוך שמיימי גם לא ארצי, לא בן תמותה גם לא בן אלמוות, כדי שאתה – שהנך, אם אפשר להגדיר זאת כך, בעל תואר-כבוד של יוצר-עצמך וצר-צורתך שלך – אתה תיצור את עצמך בצורה בה תבחר. תוכל להידרדר לצורות התחתונות, צורות הפרא; גם תוכל, על-פי החלטתך, להיוולד מחדש בצורות העליונות שהן אלוהיות.[1]

ההומו-ספיינס, אותה מזיגה מופלאה של "עָפָר מִן הָאֲדָמָה" ו"נִשְׁמַת חַיִּים" אלוהית, מתייחד מכל היצורים בכך שאין לו מהות קבועה: בהיותו חופשי להיות מה שיבחר להיות. נאומו של מירנדולה סימן את הפרידה משתי המסורות השליטות בימי הביניים: הדוקטרינה הנוצרית הרואה באדם מושחת מטבעו ומוכתם בחטא קדמון, והתפיסה האפלטונית בדבר קביעותו המתובנתת של האדם.

תפיסתו של מירנדולה היא גם יהודית עד להדהים. היא זהה כמעט לזו שביטא הרב סולובייצ'יק ב'איש ההלכה': "עיקר העיקרים הוא, שהאדם חייב ליצור את עצמו. אידיאה זו הורידה היהדות לעולם".[2] לא מפתיע אפוא לגלות כי למירנדולה היה מורה יהודי, הרב אליהו בן משה דֶלְמֶדִיגוֹ (ששימש גם פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת פדובה). הם למדו יחד תנ"ך בעברית, תלמוד וקבלה.

הרב דלמדיגו, יליד כרתים, התמנה בגיל צעיר להיות ראש הישיבה בפדובה. לצד השתקעותו בתלמוד למד גם פילוסופיה, ובייחוד את חיבוריהם של אריסטו, הרמב"ם ואבן-רושד. בהיותו בן 23 נתמנה לפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת פדובה. על ידי כך התוודע לרוזן ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה, שנעשה תלמידו ופטרונו גם יחד. אלא שבחלוף השנים נעשו כתביו הפילוסופיים של הרב דלמדיגו, ובמיוחד חיבורו 'בחינת הדעת', שנויים במחלוקת. רבנים אחרים האשימו אותו בכפירה. הוא נאלץ לעזוב את איטליה וחזר לכרתים. יהודים ונוצרים כאחד העריצוהו, וכשמת בקיצור ימים ושנים השתתפו אלו ואלו בהלווייתו.

הדגשת הבחירה, החופש והאחריות היא ממאפייניה המובהקים של המחשבה היהודית. פרק א' בספר בראשית מציג אותה בדרך מעודנת מאין כמוה. כולנו זוכרים שאלוהים ברא את האדם "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ", ולא תמיד אנו עוצרים לחשוב על הפרדוקס. אם יש דבר אחד שהתורה אינה נלאית לחזור ולומר, הרי זה שלאלוהים אין צלם ודמות. מכאן האיסור לעשות פסל מסכה בדמותו. אלוהים נמצא מעבר לכל ייצוג ולכל קטלוּג. "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה", הוא עונה כאשר משה שואל אותו מיהו.

כיוון שאלוהים נשגב מן הטבע, טרנסצנדנטי – וזהו יסודו של פרק א בבבראשית – הוא חופשי ואינו כבול בחוקי הטבע. בבוראו את האדם בצלמו הוא נתן לו חופש דומה, וכך ברא את הברייה היחידה המסוגלת לברוא, קרי ליצוֹר. תיאורם חסר התקדים של מעשי אלוהים בפרק הראשון בתורה מוביל לתפיסה חסרת-תקדים לא פחות של האדם ושל יכולתו לשנות את מהותו מקצה לקצה.

הרנסנס, מתקופות-הפסגה של הציוויליזציה האירופית, קרס לבסוף. שורת שליטים ואפיפיורים מושחתים חוללה את תגובת-הנגד של הרפורמציה, ואת השקפותיהם (השונות זו מזו) של לותר ושל קלווין. מרתק לדמיין מה היה קורה לו המשיך הרנסנס להתפתח על פי הקווים ששרטט מירנדולה. ההומניזם שלו, בן שלהי המאה ה-15, לא היה חילוני – אלא דתי עד עומק נשמתו.

כך או כך, האמת הגדולה של פרק א בבראשית עומדת על כנה. כמאמר חכמינו, "אדם נברא בערב שבת,  ומפני מה? אם זכה אדם, אומרים לו: אתה קדמת למלאכי השרת. ואם לאו, אומרים לו: זבוב קדמך, יתוש קדמך".[3] התורה היא קריאתו הנעלה של אלוהים לאנושות לממש את החופש ואת היצירתיות שהיא ניחנה בהם, אך לעשות זאת באחריות ובאיפוק – וכך להיות לשותפתו של אלוהים במעשה הבריאה.

[1] פיקו דלה מירנדולה, נאום על כבוד האדם, מאיטלקית: גאיו שילוני, ירושלים: כרמל, עמ' 24–25. 

[2] יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, איש ההלכה: גלוי ונסתר, הביא לדפוס יוסף שמידט, ירושלים: המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה, תשל"ט, עמ' 92.

[3] סנהדרין לח ע"א; בראשית רבה ח, א.

1. מהו אדם? איך עונה ספר בראשית על השאלה הזאת?

2. איך משתנה דרך קריאתכם בספר בראשית לאור ההבנה שהתורה אינה ספר היסטוריה ואינה ספר מדע, אלא היא ספר של הוראה והדרכה?

3. האם לדעתכם אמונה אמורה להיות קשורה יותר לאמון, או להבנה? מדוע?