למה נבראנו?

בלב אמונת ישראל נמצאת שאלה גדולה, שרק לעיתים נדירות מעלים אותה במפורש. הפרק הראשון בתורה מספר על אלוהים הבורא את העולם יום אחר יום: כיצד הוא מחולל סדר מתוך תוהו ובוהו, מוציא חיים מתוך חומר דומם, ומביא לידי הוויה צמחים ובעלי חיים בכל פלאי רבגוניותם. בכל שלב ושלב אלוהים רואה מה יצר ומכריז שהוא טוב.

אם הכול טוב – מאין הרע? מה השתבש? איך נכנס הרוע לעולם ה"כי טוב" הזה איך ומדוע החלה הדרמה של המאבק בין טוב לרע, שהתורה כולה עוסקת בו, ואפשר אף לומר שההיסטוריה האנושית כולה היא גילומו? 

התשובה הקצרה היא האדם. ההומו ספיאנס. אנחנו. לנו, רק לנו, יחידים מכל צורות החיים הידועות לנו, יש רצון חופשי, בחירה ואחריות מוסרית. חתולים אינם מתווכחים ביניהם על מוסריותה של הריגת עכברים. אריות אינם מחליטים להיום צמחונים. פרות אינן מודאגות מן ההתחממות העולמית. יכולת מורכבת זו שלנו לדבר, לחשוב ולבחור בין מהלכי פעולה חלופיים, היא בעת ובעונה אחת תהילתנו, חרפתנו והעול שעל צווארנו. כשאנחנו עושים את הטוב, אנחנו מתקרבים למעלתם של מלאכים. כשאנחנו עושים את הרע, אנו גרועים מחיות טרף.

מדוע אם כן הסתכן אלוהים וברא צורת חיים כזאת, המסוגלת להרוס את כל הסֵדר שהוא ברא וראה כי טוב? מדוע אלוהים ברא אותנו? הגמרא במסכת סנהדרין שואלת את השאלה הזאת.

בשעה שבִּקש הקב"ה לבראות את האדם, ברא כת אחת של מלאכי השרת.

אמר להם: רצונכם נעשה אדם בצלמנו?

אמרו לפניו: ריבונו של עולם, מה מעשיו?

אמר להן: כך וכך מעשיו.

אמרו לפניו: ריבונו של עולם, "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ?" (תהלים ח, ה) [כלומר, אל תברא את האדם].

הושיט אצבעו קטנה ביניהן ושׂרפם. וכן כת שניה. כת שלישית אמרו לפניו: ריבונו של עולם, ראשונים שאמרו לפניך מה הועילו? כל העולם כולו שלך הוא, כל מה שאתה רוצה לעשות בעולמך עשֵה.

כיוָן שהגיע לאנשי דור המבול ואנשי דור הפלגה, שמעשיהן מקולקלין, אמרו לפניו: ריבונו של עולם, לא יפה אמרו ראשונים לפניך?

אמר להן: "וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל".[i]

ישעיה מו, ד

מבחינה טכנית, מדרש אגדה זה מבקש להתמודד עם קושי בלשון התורה. בכל מעשי הבריאה שבפרק א בבראשית, דברי ההקדמה של אלוהים עוסקים בדבר הנברא, בהיווּי שלו: "יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה" (פסוק ט), "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם" (כ) וכדומה. רק בבואו לברוא את האדם נאמרים דברי ההקדמה בגוף ראשון, ולא זו אף זו, בגוף ראשון רבים: "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (כו). מיהם "אנחנו"? ולשם מה השינוי הסגנוני?

חז"ל, בדרכם התמימה והילדותית למראית עין, והמעודנת ומעמיקה לאמיתו של דבר, עונים על שאלות אלו בקביעה שברגע זה של "עלילות גדולות של עוז ושל תנופה" כלשון שייקספיר, [ii]  רגע בריאת האדם, אלוהים התייעץ עם המלאכים. הם ה"אנחנו".

אך עומק העניין רק מתחיל כאן. בבוראו את בני האדם יצר אלוהים את הישות היחידה בעולם, לבד ממנו עצמו, המסוגלת לחופש ולבחירה. זו משמעות הביטוי "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ". שהרי לאלוהים אין דמות הגוף ואין הוא גוף, ועשיית צלם מסכה של אלוהים היא התגלמות העבודה-הזרה.

ברמה השטחית, פירושה של עובדה זו הוא שאי אפשר לראות את אלוהים. אכן כך; אי אפשר לראותו, וגם לא לזהותו עם שום איתן-טבע כגון אלה שנהוג היה לעבוד בימי קדם – השמש, הירח, הרעם, הברק או הים. פרויד, בספרו האחרון 'משה ואמונת הייחוד', כתב שהאמונה באל בלתי-נראה הייתה תרומתה הגדולה ביותר של היהדות לעולם. היהודים היטו כך את כפות מאזני התרבות האנושית מהגשמי אל הרוחני.

אולם לרעיון שלאלוהים אין דמות וצלם יש גם מובן עמוק יותר: שאיננו יכולים להמשיג את אלוהים, להבין אותו ולחזות את מעשיו. אלוהים איננו מהות מופשטת; הוא שכינה חיה. זה מובנה של ההגדרה-העצמית שנתן ה' למשה בסנה – "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה", כלומר אהיה מה שאבחר להיות. אני אלוהֵי החופש, שחנן את האדם בחופש, ואני עומד להוציא את בני ישראל מעבדות לחירות.

בריאת האדם בצלם אלוהים – האלוהים שאין לו צלם, באשר הוא החופש המוחלט – פירושה אפוא בריאתם של יצורים בעלי חופש בחירה, שלעולם אין לדעת בוודאות מה יעשו. גם הם, בני האדם, הם מה שהם בוחרים להיות: "יהיו אשר יהיו" (כמובן, בגבולות הסוֹפיוּת שלהם, כבני-תמותה וכישויות בעלות גוף). אלא שחופש הוא, מעצם הגדרתו, חופש לעשות את הטוב וגם לעשות את הרע. אם בראת יצור בעל חופש, בראת גם את אפשרות עשיית-הרע. מן הדילמה הזאת גם אלוהים אינו יכול לברוח.

ואכן, כבר בהתחלה, אדם וחוה חטאו. האדם הראשון שנולד מרחם אמו, קין, רצח את הבא אחריו, הבל. כעבור דורות מעטים מָלאה הארץ חמס. הפסוקים שלהלן, מן המכאיבים במקרא כולו, מופיעים כבר בסוף פרשתנו, הפרשה הראשונה: "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" (בראשית ו, ה-ו).

שאלתם של המלאכים במדרש חז"ל היא אפוא שאלת-השאלות של האמונה הדתית. מדוע אלוהים ברא, מתוך ידיעת כל הסיכונים והסכנות, יצור היכול למרוד בו, להשחית את בריאתו, להכחיד מינים אחרים ולשעבד ולרצוח את בני מינו?

הגמרא המגוללת את שיחתו של אלוהים עם המלאכים רומזת להתלבטות של הקב"ה עצמו. התשובה שאלוהים נותן למלאכים יוצאת דופן: "וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל". כלומר, אני, אלוהים, מוכן לחכות. אם נדרשים עשרה דורות עד שיופיע אדם כנוח, ועוד עשרה דורות עד שיגיע אברהם, אמתין בסבלנות. יאכזבו אותי בני האדם כאשר יאכזבו, אני לא אשתנה. יעשו את הרע ככל שיעשו, לא אתייאש. אכן, פעם אחת התייאש אלוהים והוריד על הארץ מבול – אך לאחר מכן, מתוך הכרה במגבלותיו האנושיות של האדם ויצר לבו, נשבע שלא יביא עוד מבול על הארץ.

אלוהים ברא את האדם מפני שהוא מאמין באדם. יותר משאנחנו מאמינים באלוהים, מאמין הוא בנוּ. אנחנו כושלים ונופלים, אבל בכל פעם שזה קורה לנו הוא אומר, "וְעַד זִקְנָה אֲנִי הוּא וְעַד שֵׂיבָה אֲנִי אֶסְבֹּל". לעולם לא אוותר על האנושות. לעולם לא אאבד את אמוני בה. אחכה ככל הנדרש עד שבני האדם ילמדו לא לדכא בני אדם אחרים, לא לשעבד אותם ולא להפעיל נגדם אלימות. זהו, רומז המדרש שקראנו, ההסבר היחיד המתקבל על הדעת להחלטתו של אלוהים הטוב, החכם, הכול-רואה והכול-יכול, לברוא יצורים כמונו המסוגלים לכישלונות ולהרסנות. יש לו סבלנות, ויש לו אמונה. אלוהים סובל. אלוהים מוחל. אלוהים חומל. אלוהים אוהב.

זה מאות בשנים בוחנים הפילוסופים והתיאולוגים את תופעת הדת מן הכיוון הלא נכון, כאותו אדם המתבונן בעולם כשהוא עומד על הראש. התופעה האמיתית המצויה בלב לבה של הדת, המסתורין שבה והנס שבה, איננה האמונה של האדם באלוהים. הלב והנס, החידה והמסתורין, הוא אמונתו של אלוהים באדם.

[i] סנהדרין לח ע"ב.

[ii] ויליאם שייקספיר, המלט, עברית: דורי פרנס, אתר "שייקספיר ושות'", מערכה ג, תמונה 1.

1. נסו להיזכר במקרה שבו אדם אחר האמין בכם. איך הייתה ההרגשה?
2. איך משפיע הרעיון שה' תמיד בנו על מחשבותיכם בעניין הפוטנציאל הגלום בכם?
3. האם זכור לכם גיבור מקראי שה' הראה שהוא מאמין בו גם כשהוא שגה שוב ושוב?