להאזין
לשתף
החומש הרביעי נקרא בפי חז"ל גם "חומש הפקודים", על שם מפקד האוכלוסין של בני ישראל שבתחילתו, והמפקד הנוסף לקראת סופו. בלשונות לעז הוא מכונה פשוט "מִספּרים", מאותה סיבה. מנקודת מבט זו, הנושא המרכזי בחומש שאנו מתחילים לקרוא השבוע הוא דמוגרפיה. בני ישראל נמצאים בתחילת הספר כשנה לאחר צאתם ממצרים, ובסוף הספר בשנה הארבעים, על סף הארץ המובטחת – ובשני המפקדים הם מונים כשש מאות אלף יוצאי צבא: אומה גדולה למדי.
אולם שמו העיקרי של החומש במסורת שלנו, "במדבר", מצביע על נושא אחר לגמרי. הסיבה השטחית לבחירת שם זה היא היותו המילה הייחודית הראשונה בפסוק הראשון בספר, אחרי הפתיח השָכיח "וידבר ה' אל משה". מעבר לכך, החומש מתרחש ברובו במדבר סיני (עד פרק כא). אולם תיתכן סיבה מהותית יותר, ומרמזים לה מחקריהם של שני אנתרופולוגים מודרניים, ארנולד וַן-גֶנֶפּ וויקטור טרנר. העובדה שהחוויה המעצבת של עם ישראל התחוללה במדבר מתגלה כבעלת משמעות רבה. שכן במדבר חווה העם אחד מן הרעיונות המהפכניים ביותר בתורה: שחברה אידיאלית היא חברה אשר בה, בחסות ריבונות האל, ניתן כבוד שווה לכל אדם.
המונח השגור בפינו 'טקסֵי מעבָר' הוא פרי רוחו של ארנולד ון-גנפ, בספרו משנת 1909 הנושא שם זה.[1] הוא טען בו כי כמעט כל תרבות מפתחת טקסים לציון מעברים ממצב אחד בחיים למצב הבא – מילדות לבגרות, למשל, או מרווקות לחיי נישואים – וכי בטקסים אלה יש בדרך כלל שלושה שלבים. השלב הראשון הוא פרֵדה: יציאה סמלית מן המצב הישן. השלב האחרון הוא השתלבות (אינקורפורציה), כניסה מחודשת לַחֶברה בַּזֶהות החדשה. בין השניים בא השלב המכריע, המעבר עצמו, שבו האדם כבר השיל את זהותו הישנה אך טרם עטה את זו החדשה. זהו שלב של לידה מחודשת, שלב של תמורה.
ון-גנפ תיאר שלב זה כשלב הלימינלי: השלב של הימצאות על הסף (לימֶן בלטינית), במין שטח הפקר בין הישן והחדש. את החוויה הזו בתולדות עם ישראל מסמל בבירור המדבר: מרחב לימינלי בין מצרים לארץ ישראל. שם נולדה האומה: שם הפכה מציבור עבדים נמלטים ל"ממלכת כוהנים וגוי קדוש". המדבר, ארץ הפקר שאין בה תושבי קבע, אין בה ערים ואין בה סדר ציוויליזציוני, הוא המקום שבו עמדו בני ישראל לבדם עם האלוהים, השליכו את זהותם הישנה מאחורי גוום ולבשו זהות חדשה.
תובנה זו תעזור לנו להבין עניינים אחדים בספר שמות. מריחת הדם על המזוזות והמשקופים בבתי ישראל במצרים, ערב מכת בכורות (שמות יב, ז), היא חלק מהשלב הראשון של טקס המעבר, שלב הפרֵדה. לא במקרה ניתן האות הזה דווקא בדלתות הבתים: הדלתות שמהן ייצאו בני ישראל לחייהם החדשים ולא ישובו עוד. זהו מעשה סמלי.
כזו היא גם קריעת ים סוף. ביתורו של דבר אחד לשניים, והמעבָר בין שני הבתרים, הוא טקס סמלי של מעבר – כפי שהיה בברית בין הבתרים של אברהם אבינו, שבה הבטיח לו ה' זרע אך גם בישר לו על הגלות והשעבוד העתידיים (בראשית טו, י-כא). אברהם ביתר בעלי חיים, ה' קרע את הים, וכאן וגם כאן המעבר בין שני הבתרים הוא המסמל את שינוי-השלב. גם ליעקב היו שני מפגשים מכוננים ועזי רושם עם הקב"ה במרחב לימינלי, בין ביתו לבין בֵּית לבן: בדרכו לשם, בחלומו בבית-אל (בראשית כח, י-כב), ובמסעו חזרה, במאבקו עם האיש ביבוק (שם לב, כב-לב) שנתן לו את שמו המכונן, את שמֵנו, ישראל.
ויקטור טרנר הוסיף רכיב לניתוח זה.[2] הוא הבחין בין "חֶברה" לבין מה שהוא כינה "קוֹמיוּניטָס". בחברה יש תמיד מבנה והיררכיה. יש בה אנשים בעלי עוצמה, ויש בה נטולי עוצמה. יש מעמדות, קאסטות, סדרים ומדרגי סטטוס וכבוד.
כל זה איננו מתקיים במדבר, במרחב הלימינלי; וזהו הדבר שלדעת טרנר הופך את חווית המרחב הלימינלי לחוויה חזקה, חיונית ומשנת-מהויות. במדבר יש "אחווה ושוויון עזים. הבדלי חולין של דרגה ומעמד נעלמים כלא היו או שהם עוברים האחדה".[3] גברים הנמצאים יחד בארץ ההפקר המדברית חווים "קשר גנרי" שמתלווה אליו "רגש 'אנושיות'".[4] לכך הוא מכוון במונח "קומיוניטס": מצב נדיר ומיוחד שבו, לתקופה קצרה אך כזו הנחקקת בזיכרון, כולם שווים.
הרי לנו קצה חוט להבנת חשיבותו של המדבר בחיי הרוח של עם ישראל. במקום הזה הם חוו בעוז את מה שמעולם לא הרגישו קודם לכן, ואשר לא בקלות ירגישו שוב אי פעם: קרבת אלוהים בלתי אמצעית, המחברת אותם אליו וזה אל זה.
לכך התכוון הנביא הושע כשהתנבא, בשם ה', על היום שבו יחוו הקב"ה וישראל, כביכול, ירח-דבש שני במדבר: "לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ. וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה, וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וִּכְיוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא, נְאֻם ה', תִּקְרְאִי 'אִישִׁי' וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד 'בַּעְלִי'" (הושע ב, טז-יח).
מכאן מובנת גם משמעותו של הדיווח בפרשת במדבר על צורת החנייה של שנים עשר שבטי ישראל במדבר: בשלישיות, מארבעת צדי המשכן, במרחקים שווים מן הקודש. כל שבט שונה, אך כולם (חוץ מהלויים) שווים. כולם אכלו אותו מזון, מָן מִן השמיים. כולם שתו אותו משקה, מים מסֶּלע ומבאר. לאיש עוד לא הייתה נחלה משלו, כי למדבר אין בעלים. לא היה ביניהם שום סכסוך כלכלי או טריטוריאלי.
תיאור מחנה ישראל, המדגיש את השוויון, הולם להפליא את תיאור הקומיוניטס אצל טרנר: אותו מצב אידיאלי המתקיים רק במרחב לימינלי, אצל אנשים שעזבו את עברם (את מצרים במקרה שלנו) אך טרם הגיעו אל יעדם ועתידם (ארץ ישראל). הם עוד לא התחילו לבנות חברה, עם כל האי-שוויון שהיא יוצרת. לעת עתה הם ביחד, ואוהליהם יוצרים ריבוע מושלם שהמשכן במרכזו.
חריפותו הנוקבת של ספר במדבר נעוצה בקוצר ימיו של הקומיוניטס הזה. האווירה השלווה בראשית הספר תתנפץ עד מהרה במריבה שתרדוף מריבה, במרד שיתגלגל לעוד מרד, בסדרת התפרצויות שדור שלם ישלם עליה באובדן ההזדמנות להיכנס לארץ.
אך בינתיים, הספר פותח, ממש כמו ספר בראשית, בסצנה של סדר מבורך – שָם סדר טבעי וכאן סדר חברתי; שם מחולק לשישה ימי בריאה, וכאן לפעמיים שישה שבטים. לכל אדם בפתיחת ספר במדבר, כמו לכל מין בפתיחת ספר בראשית, מקום נכון משלו בעולם, "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם" (במדבר ב, א).
המדבר, אם כן, לא היה רק מקום. הוא היה מצב של הוויה, רגע של סולידריות, חוליית אמצע בין השעבוד במצרים לבין החיכוכים והאי-שוויון החברתי העתידים להופיע עם ההתיישבות בארץ, אידיאל שלא יישכח אף כי לא ישוב עוד להתממש במלואו במרחב ובזמן ממשיים.
היהדות לדורותיה לא שכחה את חזונה הראשוני, חזון של הרמוניה בטבע ובחברה, המוצג בפתיחות חומשי בראשית (הטבע) ובמדבר (החברה). חזון שהוצג כמו כדי לומר – מה שהיה פעם יוכל לשוב ולהיות, אם רק נשמע לדבר ה'.
[1] בתרגומו האנגלי (המקור בצרפתית): Arnold Van Gennep, The Rites of Passage, Chicago: University of Chicago, 1960.
[2] בספריו – ויקטור טרנר, התהליך הטקסי: מבנה ואנטי-מבנה, מאנגלית: נעם רחמילביץ', תל-אביב: רסלינג, 2004; Victor Turner, Dramas, Fields and Metaphors, Cornell University Press: 1974
[3] טרנר, התהליך הטקסי, עמ' 88.
[4] שם, עמ' 113.
- מה לדעתכם הופך חוויה ל"מעצבת"? האם יש לכם דוגמה לחוויה מעצבת שחוויתם?
- ספרו על טקסים שהיו לכם בעיתות מעבָר.
- מה דעתכם על הרעיון שזמנים קשים ומאתגרים עשויים להוביל לתמורה חיובית? למה – או למה לא?
עוד על במדבר
החוק כאהבה
להנהיג אומה של יחידים
חברה שוויונית בסגנון יהודי
שני המסעות
