גבולות השוק החופשי

בעודי כותב מאמר זה (בשנת תשע"ב, 2012) צדה את עיני כותרת בעיתון: "המיתון הכפול לא פגע בעשירים ביותר בבריטניה: הם התעשרו השנה אפילו יותר". זאת, אף על פי שמאז המשבר הפיננסי של 2008 רוב הבריטים נעשו עניים יותר, או במקרה הטוב הכנסותיהם נשארו כפי שהיו. "מה אתה רוצה, זה החיים: העשירים מתעשרים, העניים מתענים", שר פעם שי להב למילותיו של דן תורן. אל התופעה הזו מכוונת החקיקה החברתית של פרשת בהר.

פרק כה בספר ויקרא מציג סדרת דינים שמטרתם לתקן את הנטייה של השוק החופשי, בגרסתו נטולת האיזונים והבלמים, להחריף בהתמדה את אי השוויון. ישנה, תחילה, שנת השמיטה, שבה החובות נמחקו, האדמה הוּברה ויבולה לא נאסף אלא היה שייך לכול. יֶשנה מצוות שנת היובל, שבה, לבד מכמה חריגות, נחלות משפחתיות חזרו לבעליהן שנאלצו לאורך השנים למכרן. ישנה המצווה לעזור לנזקקים: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" (פסוק לה). וישנו הציווי לא לנגוש בעבדים, אלא "כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ" (מ).

כמאמר המשורר היינריך היינה,

משה לא רצה לבטל את הבעלות על רכוש; להפך, רצונו היה שלכל אדם יהיה רכוש, כדי שאיש לא ייאלץ, מחמת עוני, להיות עבד בעל תודעה עבדותית. החירות הייתה תמיד בראש מעייניו של המשחרר הגדול, והיא עדיין מפעמת ולוהבת בכל חוקיו הנוגעים להתרוששות.[i]

למרות עתיקותם המופלגת של חוקים אלה, הם היו פעם אחר פעם מקור השראה ללוחמי החירות והצדק החברתי. המילים האמורות בפרקנו על שנת היובל, "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ" (י), חקוקות על פעמון החירות בפילדלפיה. ההתארגנות הבינלאומית שנרקמה בשנות התשעים המאוחרות ביותר מארבעים מדינות ופעלה לשמיטת חובות של מדינות העולם השלישי נקראה "יובל 2000", בהשראה מוצהרת של פרשתנו.

עמדתה המאקרו-כלכלית של התורה מיוחדת במינה. מובן שאי אפשר ליישם באופן ישיר במציאות של המאה ה-21, בעולם של כלכלה גלובלית ותאגידים בינלאומיים, חוקים שניתנו לפני יותר משלושת אלפים שנה לחברה חקלאית ובעלת תודעה של ריבונות אלוהית ישירה. בין הכתובים העתיקים לבין יישומם העכשווי מתווך תהליך ארוך, מורכב וזהיר של מסורת ופרשנות, התורה שבעל פה.

ובכל זאת, אפשר לזהות במסלול הזה כמה ערכים קבועים חשובים. ראשון בהם הוא העבודה. יש ערך נאצל בהתפרנסות, בהתקיימות מתוך יגיעה ורווח. "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ", נאמר בתהלים (קכח, ב). אנו אומרים מילים אלו במוצאי שבת, בתחילתו של שבוע עבודה חדש. להבדיל מתרבויות אריסטוקרטיות, כגון זו של יוון העתיקה, היהדות מעולם לא זלזלה בעבודה או בכלכלה היצרנית. היא לא ראתה בעין יפה את היווצרותו של מעמד פנאי. "כל תורה שאין עמה מלאכה, סוֹפה בטֵלה וגוררת עוון".[ii]

שנית, כל עוד אין סיבות משכנעות לחרוג מכך, פירות עמלו של אדם שייכים לו. היהדות חושדת ב"ממשלה גדולה" המטילה מיסים כבדים, ורואה בכך פגיעה בחירות. זה לוז נאום האזהרה שנשא שמואל הנביא מפני כינונה של מלוכה. המלך, בישר שמואל לשומעיו, יגייס לשירותו את בניהם ובנותיהם, "וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו ... צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים" (שמ"א ח, יד-יז).

היהדות היא דתו של עם שנולד מתוך עבדות ונכסף לגאולה; והעבדות היא מתקפה על רעיון כבוד האדם, בראש ובראשונה בכך שהעבדות שוללת את בעלותו של אדם על עושר שהוא מייצר. בלב התנ"ך נמצא רצונו של אלוהים שבני אדם חופשיים יעבדו אותו מתוך חופש; ואחת ההגנות החזקות ביותר על החופש הוא הקניין הפרטי, הבסיס לעצמאות כלכלית. החברה האידיאלית בחזון הנביאים היא חברה שבה כל איש חופשי לשֶבת  "תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ" (מיכה ד, ד).

בחברה החופשית, התחרות היא הדלק המפרנס את אש ההמצאה. שנים רבות לפני אדם סמית הועלה במקורות היהודיים הרעיון שלעתים קרובות מושגת התקדמות, לרווחת היחיד והחברה, בזכות מניעים שאינם רוחניים במיוחד. "וְרָאִיתִי אֲנִי", אומר קהלת, "אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ" (קהלת ד, ד). או בניסוחם של חז"ל, "אלמלא יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים ובנות".[iii]  חז"ל העדיפו את השוק החופשי אפילו בזירת עיסוקם שלהם, החינוך היהודי. הם פסקו כי מלמד תורה לילדים אינו יכול להתנגד להקמת "עסק" מתחרה בסביבתו. הנימוק פשוט: "קנאת סופרים תרבה חכמה".[iv]

כלכלת השוק היא השיטה הטובה ביותר המוכרת לנו להפחתת העוני באמצעות צמיחה כלכלית. בעשורים האחרונים, בתוך שנות דור, היא הקימה מעפר 100 מיליון הוֹדים ו-400 מיליון סינים שנחלצו בזכותה מעוני. חז"ל ראו בעוני פגיעה בכבוד האדם. היהדות אינה שותפה לתפיסות רומנטיות ודתיות שונות הרואות את העוני כברכה וכמתת שמיים. "עניוּת היא כמיתה", אמרו חז"ל,[v] והיא קשה "יותר מחמישים מכות".[vi] ועוד אמרו:

אין לך מידה קשה מן העניות, שכל מי שהוא מדוקדק בעניות כאילו דבוקין בו כל ייסורים שבעולם וכאילו באו עליו כל הקללות שבמשנה תורה. ואמרו רבותינו, אילו נתקבצו כל ייסורין לצד אחד והעניות לצד אחד – העניות מכרעת לכולן.[vii]

ובכל זאת, כלכלת השוק טובה יותר בייצור עושר מאשר בחלוקתו ההוגנת. ריכוז העושר בידיים מעטות נותן לאנשים מסוימים כוח מופרז על חשבונם של אחרים. בבריטניה כיום אין זה נדיר שמנהלים בכירים מרוויחים פי 400 ויותר מרוב העובדים שלהם. הדבר לא יצר צמיחה כלכלית או יציבות פיננסית, אלא את ההפך מכך. לאחרונה פרסם פרדיננד מאונט, שהיה מיועציה של ראש הממשלה המנוחה מרגרט תאצ'ר, ספר ביקורתי על מדיניות הדה-רגולציה שלה, "המעטים החדשים" שמו. מרשים לא פחות הוא ספרו החדש של הכלכלן הדרום קוריאני הה-ג'ון צ'אנג, "23 דברים שלא סיפרו לכם על הקפיטליזם". אין מדובר בביקורת על כלכלת השוק. המחבר סבור שזו השיטה הטובה ביותר שישנה. אבל, כלשונו, "היא זקוקה לניווט ולרגולציה זהירה".

זוהי בדיוק מהותה של החקיקה שבפרשת בהר. היא מלמדת אותנו שכל מערכת כלכלית חייבת להתקיים בתוך מסגרת מוסרית. היא אינה צריכה לשאוף לשוויון כלכלי, אבל שומה עליה להקפיד על כבוד האדם. אסור להניח לאף אדם להיכלא לצמיתות בעבותות של חוב. אסור להרשות שמקומו של אדם כלשהו בחברה יישלל ממנו, ובימי המקרא זו הייתה המשמעות של הֶעדר נחלה. אסור שאדם יהיה עבד למעסיקו. לכל אחד יש זכות – יום אחד משבעה, שנה אחת משבע – להינפש מלחץ העבודה האינסופי. אף לא אחד מאמצעים אלה מפרק את כלכלת השוק, אבל חלקם כרוכים בחלוקה מחודשת של העושר, אחת לתקופה.

בלב החוקים הללו נמצא חזון חברתי אנושי בנימי נימיו. "שום אדם אינו אי", כתב המשורר ג'ון דאן. אנחנו ערבים זה לזה ומעורבים זה בגורלו של זה. מי שה' בירכם ביותר מכפי צורכם, ראוי שיחלקו משהו מהשפע עם אלה שיש להם פחות מכפי צורכם. בעיני היהדות, אין זה עניין של נדיבות לב וולונטרית, אלא של צדק שחייב להיעשות; מכאן המילה "צדקה". משהו מהרוח הזו נחוץ לנו בכלכלה המתקדמת של זמננו, אם איננו חפצים באומללות אנושית ובפורענות חברתית.

היטיב לומר זאת הנביא ישעיהו, בפרק הפותח את ספר נבואותיו:

דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ,

שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה...

ישעיהו א, ד

האדם לא נברא כדי לשרת את השווקים. השווקים נוצרו כדי לשרת את צלם אלוהים, את האדם.

[i] מצוטט אצל Israel Tabak, Judaic Lore in Heine, Johns Hopkins University Press reprints, 1979, 32.

[ii] משנה, אבות ב, ב.

[iii] בראשית רבה ט, ט.

[iv] בבא בתרא כא ע"ב – כב ע"א.

[v] נדרים ז ע"ב.

[vi] בבא בתרא קטז ע"ב.

[vii] שמות רבה לא, יד.

1. מה הקשר בין רעיון החירות לבין עוני?
2. איך ייראה עולם שבו לכל אחד יהיה "די צורכו"?
3. לו יכולתם לשנות דבר אחד בדרך פעולתו של הכסף בעולמנו, מה הייתם משנים?