מכאב לענווה

בספרו המצליח 'הדרך אל האופי'[1] מבחין דיוויד ברוקס בין מה שהוא מכנה מעלות של רזומה – התכונות, ההישגים והכישורים שמביאים הצלחה – לבין מעלות של הֶספּדים, אלו שמדברים עליהן בהלוויות: הסגולות העושות את האדם למה שהוא כשאינו עוטה מסכות, כשאינו משחק תפקיד; המהות הפנימית שחבריו של אדם ובני משפחתו מזהים כעצמיותו האמתית.

ברוקס קושר את אבחנתו זו לאבחנה שערך הרב יוסף דב סולובייצ'יק במסתו הידועה 'איש האמונה הבודד'.[2]  הרב סולובייצ'יק דיבר שם על שני טיפוסי אדם. הראשון הוא איש ההדר: האדם כיוצר, בונה, אדון הטבע המשליט את רצונו על העולם. השני הוא איש האמונה, החי מתוך ציות לאמת נשגבה ומודרך בידי תחושת חובה וצדק ורצון לשרת.

איש ההדר מבקש הצלחה. איש האמונה מבקש חסד, אהבה וגאולה. איש ההדר חי על פי ההיגיון הכלכלי: מרדף אחר האינטרס האישי ומרב התועלת. איש האמונה חי על פי היגיון אחר לגמרי, הגיון המוסר, שבו נתינה עדיפה על קבלה וכיבוש היצר חשוב מסיפוקו. בעיניים מוסריות, הצלחה המובילה לגאווה היא כישלון – ואילו כישלון המוביל לענווה עשוי להירשם כהצלחה.

במסה זו, שהופיעה לראשונה בשנת 1965, תהה הרב סולובייצ'יק אם באמריקה של ימיו יש מקום לאיש האמונה; כה מובהקת הייתה הסגידה לעוצמה האנושית והתקדמות הכלכלית. חמישים שנה עברו, וברוקס מהדהד את הספק הזה. "אנחנו חיים", הוא אומר, "בחברה המעודדת אותנו לחשוב איך למנף את הקריירה שלנו, אבל מותירה רבים מאיתנו ללא מענה לשאלה איך לטפח את חיינו הפנימיים".[3]

עניין זה הוא מנושאיה העיקריים של פרשת בהעלותך. עד כה ראינו בתורה את משה החיצוני: משה עושה הנסים, משה המדבר פֶּה אל פה עם הקב"ה, משה שאינו ירא להתעמת לא עם פרעה ולא עם בני עמו, משה ששבר את הלוחות החרותים באצבע אלוהים ושהעז לקרוא לאלוהים לשאת לחטאת עַמו – "וְאִם אַיִן, מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, לב). זהו משה הציבורי, דמות בעלת עוצמה הרואית. במינוח של הרב סולובייצ'יק, זהו משה איש ההדר.

והנה בפרשתנו אנו חוזים בפן אחר של משה, משה כאיש האמונה הבודד. התמונה שונה עתה לחלוטין. בסצנה הראשונה, אנו רואים אותו מתמוטט. בני ישראל מתאוננים שוב על האוכל. יש להם מָן אבל אין להם בשר. הם מתמכרים לנוסטלגיה כוזבת:

"זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים".

במדבר יא, ה

בעיני משה, זו יריקה-בפרצוף אחת יותר מדי, ומפיו נמלטים דברי ייאוש נורא:

לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי? הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ, כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ? ... לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי.

שם יא-טו

וכאן, בסצנה המתחילה פה, מתרחשת הַהִשְׁתַּנּוּת הגדולה. ה' אומר למשה לקחת שבעים זקנים שיישאו איתו במשא העם. הוא נוטל מרוחו של משה ומאציל אותה על הזקנים. מכל שבט נבחרים שישה זקנים, אך היות ש-6 כפול 12 הם 72, שניים מהנבחרים מושארים מחוץ לרשימת ה-70. השניים, אלדד ומידד, מתחילים להתנבא בתוך המחנה. גם בהם דבקה רוחו של משה. יהושע חושש שהדבר יוביל לערעור על מנהיגותו של משה, ומפציר במשה לבלום את אלדד ומידד. משה עונה בנדיבות גואה, "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (שם כט). עצם הידיעה של משה שהוא כבר אינו לבדו, ויש עוד שבעים זקנים שנאצלו ברוחו, מרפאת אותו מדיכאונו. עכשיו קורן ממנו אמון עדין ונדיב, שהוא גם מרגש ומפתיע.

בסצנה השלישית אנו מבינים סוף סוף לאן חותרת הדרמה. הפעם אחיו ואחותו של משה, אהרן ומרים, הם אלה המזלזלים בו. העילה לתלונתם, "הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח", אינה ברורה, ויש לה פירושים רבים; אך ברור שמבחינתו של משה, זה רגע של "הגם אתה, ברוטוס?". הוא נבגד, או לפחות דיבתו הוצאה, בידי הקרובים אליו ביותר. ובכל זאת, הוא אינו מתרגש מכך. כאן מגיע משפט המפתח:

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [קרי: עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".

במדבר יב, ג

זהו חידוש היסטורי. הרעיון שסגולתו הנעלה ביותר של מנהיג היא הענווה נראָה בוודאי בעולם העתיק כאבסורד, כמעט כפרדוקס. מה למנהיג בן-קדם ולענווה? המנהיגים היו גאים, הדוּרים, מצוינים בלבושם, בהופעתם ובאורחותיהם המלכותיים. הם בנו מקדשים לכבוד עצמם. כתובות ניצחון נחרתו במאמרם כדי להנציח את זכרם. תפקידם לא היה לשרת, אלא שישרתו אותם. מכל יתר האנשים הייתה ציפייה לענווה; לא מהמלכים. ענווה והוד אינם יכולים לחיות בכפיפה אחת.

היהדות הפכה את המערך הזה כולו על פניו. מנהיגים נועדו לשרת, לא שישרתו אותם. עיטור הכבוד הגבוה ביותר שקיבל משה היה הכינוי "עבד ה'" שניתן לו. רק עוד אדם אחד בתנ"ך כולו, יהושע יורשו של משה, זכה לתואר הזה. סמליהן האדריכליים של שתי האימפריות הגדולות בעולם העתיק, הזיקוראתים בבבל (מגדל בבל) והפירמידות במצרים, הם המחשה ויזואלית של החברה המעמדית: רחבים בבסיס וצרים בקודקוד. והיפוכם בסמל היהודי, המנורה: רחבה בצמרת, צרה בבסיס, כמו באה ללמדנו שביהדות המנהיג משרת את העם ולא להפך. תגובתו הראשונה של משה לקריאתו של ה' אליו בסנה הבוער הייתה תגובה של ענווה: "מִי אָנֹכִי...?" (שמות ג, יא). דווקא ענוותנותו זו הוכיחה שהוא ראוי להיות מנהיג.

אל מדרגה גבוהה יותר של ענווה מגיע משה בפרשתנו, המגוללת את התהליך הנפשי שהוביל אליה. בלחץ ההתמרמרות המתמשכת של בני ישראל, משה מתכנס אל עצמו פנימה. הקשיבו שוב לדבריו:

"לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ? ...  הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה? אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ? ... מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה? ... לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי". מילת המפתח כאן היא "אָנֹכִי". משה נסחף אל הדיבור בגוף ראשון-יחיד. התנהגותם של בני ישראל נראית לו כקריאת תגר נגדו, לא נגד הקב"ה. ה' צריך להזכיר לו, "הֲיַד ה' תִּקְצָר?"

במדבר יא, כג

הרי לא על משה יצא הקצף אלא על מי ומה שמשה מייצג.

משה נמצא לבד זה זמן רב מדי. הרי הוא לא נזקק לעזרתם של אנשים כדי לספק לעם מזון; בזאת יכול ה' לעזור לו. הוא נזקק לחברתם של אנשים כדי לשים קץ לבידודו הכמעט בלתי-נסבל. כפי שכתבתי במקום אחר, הצירוף "לא טוב" מופיע בתורה רק פעמיים; בבריאת האדם, כשהקב"ה אומר "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (בראשית ב, יח), וכאשר יתרו רואה שמשה מנהיג את העם לבדו ואומר לו "לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה" (שמות יח, יז). אי אפשר לחיות לבד. אי אפשר להנהיג לבד.

ברגע שמשה ראה ששבעים הזקנים נאצלו ברוחו, דיכאונו פג. עתה יכול לומר ליהושע, "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי?". במצבו החדש, גם הסרה שדיברו בו אחיו ואחותו אינה מפריעה לו והוא מתפלל לקב"ה לרפואת מרים שנענשה על כך בצרעת. הוא שיקם את ענוותנותו.

עכשיו הוא מבין ענווה מהי. היא איננה התבזות. מימרה המיוחסת לסופר ק"ס לואיס מנסחת זאת היטב: ענווה אין פירושה לחשוב את עצמך פחוּת, אלא לחשוב על עצמך פחוֹת. ענווה אמיתית פירושה השתקת ה"אני". בעיני אנשים ענווים באמת, מה שחשוב הוא אלוהים, אנשים אחרים, עקרונות – אך לא הם עצמם. על מנהיג דתי דגול אחד נאמר פעם, "הוא היה איש שהתייחס לאלוהים ברצינות כזו, שלא היה לו צורך להתייחס לעצמו ברצינות כלל".

"אמר ר' יוחנן:

כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא – שם אתה מוצא ענוותנותו".[4]

 גדוּלה הינה ענווה, אצל הקב"ה ואצל המבקשים ללכת בדרכיו. הענווה היא גם מקור העוצמה הגדול ביותר, כי כאשר איננו חושבים על ה"אני", איננו נפגעים מדברי ביקורת או זלזול. המבקרים והמזלזלים יורים במטרה שכבר אינה קיימת.

בסדרת שלוש הסצנות הללו מחיי משה מלמדת אותנו פרשת בהעלותך כי לפעמים אנו מגיעים לידי ענווה רק לאחר משבר פסיכולוגי חמור. רק אחרי שמשה התמוטט ושאל את נפשו למות מספרת לנו התורה לראשונה כי משה היה עניו "מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". הייסורים מבקיעים את קונכייתו של העצמי, וגורמים לנו להבין שלא ההערכה העצמית היא החשובה, אלא התפקיד שאנו ממלאים בתוכנית הגדולה מאתנו עשרת מונים. דיוויד ברוקס מזכיר לנו שגם אברהם לינקולן, להבדיל, שסבל מדיכאון, הגיע בעקבות המשבר של מלחמת האזרחים אל התובנה כי "ההשגחה נטלה את המושכות של חייו, והוא רק כלי קטן במשימה נשגבה".[5]

המענה הנכון לסבל קיומי, אומר ברוקס, איננו התענגות כי אם קדושה, במובן של "ראיית הייסורים כחלק מסיפור-על מוסרי, וניסיון לגאול גם דבר רע מן הרוע על ידי הפיכתו לדבר מקודש; הבנת הייסורים כמעשה הקרבה המכניס את האדם לאחווה עם כלל הקהילה ועם התביעות המוסריות הנצחיות". בעיניי, מענה זה מתגלם בדמות הוריהם של שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו בקיץ תשע"ד שבתגובה לאובדן ייסדו את יום האחדות ואת פרס ירושלים לאחדות ישראל שחולַק בו; הם הפנו את כאבם כלפי חוץ, ועשוהו כלי לאיחוי פצעים ושסעים בעם.

משבר, כישלון, אובדן וכאב יכולים לרומם אותנו מאיש ההדר לאיש האמונה, ממוכְוָונוּת-עצמי למוכוונות-אחֵר, מאדנוּת לשירוּת, ומפגיעוּת של ה"אני" לענווה ה"מזכירה לך שאינך מרכז העולם", אלא "משָׁרתהּ של מערכת הגדולה ממך".[6]

בעלי הענווה פתוחים לדברים הגדולים מהם. לא כן מחוסרי הענווה. משום כך, מחוסרי הענווה גורמים לזולתם להרגיש קטן, בעוד הענווים גורמים לו להרגיש מוגדל. ענוותנותם מאצילה גדוּלה על הזולת.

[1] David Brooks, The Road to Character, Allen Lane, 2015.

[2] בתוך קובץ מסותיו איש האמונה, ירושלים: תשכ"ח, מוסד הרב קוק.

[3] Brooks, The Road to Character, xiii.

[4] מגילה לא ע"א.

[5] Brooks, The Road to Character, 95.

[6] שם, עמ' 263.

1. האם "מעלות של רזומֶה" חשובות, או ראוי שנשתדל לטפח אצלנו רק "מעלות של הספדים"?
2. מדוע חשוב שנבין כי ענווה היא "לחשוב על עצמנו פחוֹת"?
3. מדוב רגעי משבר וכאב מובילים תדיר לצמיחה אישית ולענווה? היכן אנו רואים זאת בחיי משה?